Oldboy (שבעה צעדים)

על ידי רם קיץ פורסם ב אוג 20, 2012

"?Even though I'm no more than a monster – don't I, too, have the right to live" / או דה-סו (מתוך "Oldboy")

אל תיקחו את החיים שלכם כמובן מאילו. קחו לדוגמה אותי. לפני מספר שבועות נסעתי באוטובוס בדרכי חזרה מהעבודה. פחות מ-3 שניות לאחר שקמתי מהמושב כדי לרדת מהקו – בום! הזגוגית מהחלון על-יד המושב בו ישבתי זה עתה התנפצה. רסיסים התפזרו על המושבים מסביב, כאשר אבן לא קטנה נחתה על המושב בו ישבתי. ילדים משועממים מצאו לעצמם תחביב לחופש הגדול, תחביב שהיה עולה לי ביוקר לו הייתי קם 3 שניות מאוחר יותר. *

או דה-סו, איש משפחה דרום קוריאני ממוצע, לא היה בר מזל כמוני במפגשו עם הגורל. אין לו מושג מה הסיבה, אך משהו שהוא פעם עשה הוביל אותו לחדר קטן ובו מיטה, טלוויזיה ומקלחון. אל המקום הזה נחטף או דה-סו לילה אחד בעל כורחו (טוב, משפט מטומטם. לא ראיתי פעם מישהו שנחטף מרצונו), ובלי שום מושג לגבי חוטפיו הוא נאלץ לבלות שם את זמנו. כמה זמן? חולפים חודשיים. שלושה. שנה. שנתיים. חמש. עשר. את אשתו, כך מגלה או דה-סו מהחדשות, רצחו חוטפיו שעל הדרך גם הפלילו אותו. או דה-סו מאבד תקווה: מישהו שם בחוץ ממש שונא אותו, ואין לו מושג מי ולמה. להתאבד לא מאפשרים לו, לכן הוא מבלה את זמנו בצפיה בטלוויזיה ואימונים. הרבה אימונים. אה, וניסיון בריחה סטייל "חומות של תקווה".

ואז הם משחררים אותו. או דה-סו מקבל לידיו סכום גדול של כסף, חליפה איכותית ושעון. מה לפתע פתאום? ובכן, הדרך היחידה לגלות היא לצאת למסע. מסע נקמה.

"Oldboy" הוא סרט קוריאני משנת 2003 שהפך במרוצת השנים לסרט פולחן, ובצדק: מעטים הסרטים בעולם הזה שיכולים להיות כה ברוטליים מחד ובעלי עלילה חכמה, מפותלת ועמוקה מאידך. ולא, טרנטינו לא נחשב. למעשה, "Oldboy" אפילו יכול ללמד את טרנטינו דבר או שניים אודות אלימות מהי. מין-סיק צ'ואי, השחקן של או דה-סו, עובר דברים שאני בספק אם שחקן הוליוודי היה מוכן לבצע. בין אם זו סצנת מכות של 1 נגד 20 בשוט רציף שנמשך 2 דקות וחצי, דיקור עצמי ואפילו אכילת תמנון חי ("אף בעל חיים לא נפגע במהלך צילומי הסרט" הוא לא משפט שתמצאו בכותרות הסיום). לא קראתי את המנגה המקורית של גַארוֹן טְסוּצ'ייה ונובואקי מינגישי, אך למיטב הבנתי מדובר בשני סיפורים שונים שבמקרה חולקים קונספט זהה. אני לא מכיר עיבודים רבים שמתעלים על המקור, אך "Oldboy" הוא אחד מהבודדים.

ובכל זאת, לא מדובר בסרט עבור כולם. עזבו אתכם אלימות – קטיעה של שיניים עם צבת זה לא משהו שיטריד מישהו מכם. מדובר בסרט בעל אג'נדה מאוד בעייתית, ודקות רבות אחרי שהוא הסתיים, בהיתי במסך הטלוויזיה ותהיתי. לא רק על מה לעזאזל ראיתי בשעתיים האחרונות, אלא על החיים. כזה הוא הסרט, גורם לך לחשוב. בסרט רגיל, גלגלי העלילה מסתובבים בקצב אחיד וברור. פה כבר מההתחלה הגלגלים נדחפים מקצהו של מדרון ונתקלים במהלך הדרך בשיחים, קוצים, מסמרים ודגי פיראנה מעופפים. עד שהגלגלים כבר מגיעים למטה, הם מפונצ'רים ובלתי ניתנים לזיהוי. או דה-סו של סוף הסרט לא דומה בכלל למה שהוא היה בתחילתו, והדברים שהצופה נאלץ לעבור עם הגיבור המיוסר מעלים חלחלה וסימפתיה בו זמנית. מי שאִפשר את כל זה הוא יוּ ז'י-טָאֱה, מי שמגלם את לי וו-ג'ין, החצי השני במטבע שחציו הראשון הוא או דה-סו. מדובר בנמסיס סוציופת, אנטיפת, פסיכופת וסדיסט שלמרבה ההפתעה מצליח, אפילו אם רק לשנייה, לעורר הזדהות. בשארית הסרט אתם תייחלו למותו בייסורים קשים.

על תקן "פייט קלאב" אסייתי, מצליח "Oldboy" לעשות מה שסרטים רבים נכשלים בו, וזה להישאר בתודעה. העלילה אינה הפן היחיד שהופך את הסרט למוצלח – הסינמטוגרפיה בו פשוט נהדרת: זוויות צילום מורכבות, שימוש נהדר במראות, קלוז-אפים שתורמים לאפקטים החולניים, ניגודי צבעים שיוצרים מחזות מרהיבים ועוד. למעשה, לקחת תמונות מהסרט עבור הביקורת הייתה משימה קשה במיוחד הפעם: תהליך הסינון היה קורע לב. היצירה אגב אינה שלמה ללא האלמנט האחרון שהופך את הסרט לנהדר: המוזיקה. פס-הקול של הסרט מסרב לשתוק, ומכיל צלילי כאילו-מוזיקה-קלאסית (בדומה לבאטל רויאל, רק פחות מאולץ) ופילם נויר. להאזין ל-"Oldboy" זו חוויה מרתקת עצמה.

בימים אלה מישהו שם בהוליווד (אתמול זה היה ספילברג. היום זה ספייק לי. מחר זה ודאי יהיה מייקל ביי) מבצע רימייק לסרט. לפני שהם יספיקו להרוס את העלילה, כי יש דברים ש…מה לעשות, לא עובדים באנגלית, מומלץ לצפות ב-"Oldboy" המקורי. יש לבוא עם מנה גדושה של איפוק עצמי ויכולת ריכוז, אבל זה שווה את זה. במקרה הכי גרוע תקבעו תור לפסיכולוג.

*אין באמת סיבה לסיפור האוטובוס. סתם חיפשתי תירוץ לדחוף אותו.