פרידות / Okuribito

עוד כשהייתי קטן, כל פעם שראיתי פגר של חתול ברחוב חציתי את המדרכה לצד השני. אם לא הייתה את האפשרות הזאת, הייתי עושה אחורה-פנה ומאריך את הדרך שלי פי 2. אפילו פי 3 אם מחשיבים את המאמץ בכל העליות שיש באיזור (חסרון משמעותי במגורים בחיפה). אני מאוד אוהב בעלי-חיים, בעיקר כשהם נושמים – לכן הם נקראים ‘בעלי-חיים’ ולא ‘בעלי-מתים’. כאשר השרקנית האהובה שלי נפחה את שריקתה האחרונה אחרי 5 שנות שמחת חיים וזלילת חסה, דרש ממני הרבה אומץ לקבור אותה. אני אפילו לא רוצה לתאר לכם את הדרך האכזרית שנפטרתי מדגי הזהב אחרי שמתו, מי יתן וינוחו על ביובם בשלום. אני לא צמחוני מי שהתחיל לתהות, אין לי בעיה עם בעלי-מתים כל עוד יש להם ריח טוב וצורה של אוכל.

זאת הסיבה שהסתקרנתי מאוד מהתהליך שעובר על דאייגוֹ קובּאייאשי, גיבור הסרט “פרידות” [Okuribito]. הסרט מגולל את סיפורו מהרגע בו התפרקה התזמורת הסימפונית בטוקיו אליה רק הצטרף. דאיגו שב עם אשתו הטריה לכפר הולדתו ומתחיל לעבוד בסוכנות “NK” המטפלת בגופות לפני קבורתן. הוא הצטרף לעבודה כשחשב כי מדובר בסוכנות נסיעות (אי אפשר לומר שהוא טעה) אך נשאר בשל המשכורת גבוהה. בדומה לכל הגברים הטיפוסיים שמתחילים לעבוד עם גופות, מסתיר דאיגו את העבודה החדשה מאישתו.

הסיבה השטחית שבחרתי לצפות ב-“פרידות” היא כי הוא זכה בטקס האוסקר האחרון בפרס “הסרט הזר הטוב ביותר”, וחס וחלילה שאני לא אראה סרט יפני שזכה באוסקר, ועוד בעיקר כזה שחטף ל”וואלס עם בּאשיר” את הפרס מתחת לאף. תהיתי על מה בכלל המהומה והאם דרמה בת שעתיים על מוות מצדיקה בכלל הייפ שכזה. מסתבר שכן. “פרידות” הוא לא סרט כבד כמו שנוטים לתהות אחרי צפייה בטריילר שלו, בעיקר לא בחציו הראשון, המתנהל בערך כמו סיטקום (קומדיית מצבים): דאייגו מסתיר מאישתו עובדה מביכה ומתנהל כמו שלומיאל.

העבודה הראשונה שמקבל דאייגו היא טיפול בגופה בת שבועיים של זקנה הנמצאה מתה בדירתה. גופה במצב כל-כך רע לא ראיתי מאז תערוכת הגופות שהגיעה בחיפה. מדובר בקפיצה היישר למים העמוקים, כי לאחר ההלם והטרואמה בעבודה שכזו, שום דבר כבר לא יכול להפחיד אותו. התהליך שעובר דאייגו עם עצמו וחשבון הנפש נעשים באופן הדרגתי אך מהיר, לכן בכל השעתיים אין בסרט רגעים מתים (בחירה גרועה של מילים). דאייגו מקבל את העבודה בגלל הכסף, אך הסיבה שנשאר היא עמוקה. שנתיים קודם לכן אימו של דאייגו נפטרה והוא לא נכח בהלוויה בגלל נסיעה לחו”ל, לכן מדובר בסגירת מעגל עבורו. גם כשהשמועה על עיסוקו הביזארי מסתובבת ברחבי העיירה הקטנה, ולא בשמחה וששון, ממשיך דאייגו לשחק עם מתים. בסופו של דבר “פרידות” עוסק לא רק בהשלמה הנפשית שעובר דאייגו, אלא בקבלה של הסובבים אותו עם המצב החדש.

את הסרט הופך למהנה אף יותר סאסאקי, מנהל סוכנות NK ואדם קשיש וגאוותן. סאסא (נשמע יותר טוב) יודע מה הוא עושה בדרך בה הוא מושך את דאייגו למקצוע. החיבור שנוצר ביניהם והדרך בה הוא דואג להשאיר את דאייגו הופכים את הסרט להרבה יותר מרתק. אביו של דאייגו נטש אותו כשהיה בן 6 (כשדאייגו היה בן 6, לא האבא), לכן ממלא סאסא את תפקיד האב שמעולם לא היה לדאייגו, בעוד סאסא רואה בדאיגו פרטנר חדש לאחר שאשתו שלה הלה נפטרה. אין אחד אגב שלא יתהה במהלך הצפיה האם סאסא הוא אביו הנוטש של דאייגו (רמז: צפו בסרט). את סאסא מגלם בהצלחה יתרה טסומוטו יאמאזאקי, מי ששיחק ב-1984 בקומדיית המוות “The Funeral” [ההלוויה], תפקיד עליו זכה בפרס האקדמיה היפני. זאת אולי הסיבה מדוע כשסאסא מטפל בגופות בצורה כזאת אלגנטית ומקצועית, יש תחושה אמיתית שהנושא מוכר לו.

השחקים האחרים ממלאים תפקיד לא פחות חשוב בהצלחתו. מאסאהירו מוטוקי בתפקיד דאייגו עושה עבודה יוצאת דופן. לצורך התפקיד הוא היה צריך ללמוד לנגן בצ’לו, והכי חשוב: לא לשכוח את מה שלמד. זה אולי לא נשמע ביג דיל, אבל בתור אחד שלמד 4 שנים לנגן על פסנתר ושכח הכל חוץ מ-“יונתן הקטן”, אני יכול להעיד שזה לא קל. נוסף על כך מספר הגופות המטופלות בסרט בצורה יסודית הוא לא קטן, וזה משהו שצריך להתאמן עליו במשך זמן רב. זמן רב מאוד האמת, לכן אומרים שהפקת הסרט ארכה 10 שנים.

מי שמתגעגע למילה “אנימה”, הנה קשר קלוש בין “פרידות” לעולם האנימה: המלחין של הסרט הוא לא אחר מאשר ג’ו היסאיישי – הג’ון וויליאמס של יפן, והגאון המוזיקלי שמלחין כל סרט של מיאזאקי מאז ששניהם הלכו יחד לגנון ועד היום בו שניהם ילכו לבית אבות. “פרידות” הוא לא רק יצירה קולנועית נהדרת, אלא גם מאסטרפיס מוזיקלי מבריק. מנגינת הצ’לו והפסנתר המלווה את הסרט מרגעיו הקומיים ועד הסצינות המרגשות ביותר עושה את העבודה טוב לא פחות מהמצלמה והשחקנים עצמם. לקראת סוף הסרט המוזיקה נהית חלק בלתי נפרד, עד שהיא גרמה לי לעשות משהו שלא עשיתי הרבה זמן: לצפות בכתוביות הסיום עד הסוף.

“פרידות” הוא סרט חובה לכל מי שאוהב את הקומבינציה בין קולנוע לגופות, ואני לא מדבר על בני-נוער שנשחטים בסרט אימה. ב-“קולנוע” התכוונתי ל-“קולנוע איכותי”. הוא ירתק את העיניים והאוזניים של כל הצופים ויגרום לכל החברים שלכם שחושבים שכל מה שיוצא מיפן זה רובוטים ענקיים, מפלצות ונערות גדולות חזה – לחשוב שוב. הרבה זמן חלף מאז שרותקתי ככה למסך בסרט יפני שעוסק במוות.


פרידה / Departures / Okuribito | יפן 2008 | דרמה, גופות, גופות ועוד גופות | זוכה פרס פסטיבל הסרטים של מעלות תרשיחא | סתם | זוכה האקדמיה בפרס “הסרט הזר הטוב ביותר” | מאסאהירו מוטוקי, טסומוטו יאמאזאקי, ריוקו הירוסואה, משה איבגי | TBS Pictures | | עוד גופות | במאי: יוג’ירו טאקיטה

לקריאה נוספת

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם