עונת אוקטובר 2014 – חלק ב’

אם פספסתם או סתם בחרתם להכחיש – הנה חלק א’.

עונת אוקטובר מעלה הילוך. כרגיל, ישנן לא מעט הפתעות חיוביות (וכדי למצוא אותן הייתי חייב לנבור בערימה של זבל). קריאה סבירה לכולם.

בכתבה זו:

 Yowamushi Pedal: Grande Road
 Amagi Brilliant Park
♦ Akatsuki no Yona
 Donten ni Warau
 Gugure! Kokkuri-san
 Inou-Battle wa Nichijou-kei no Naka de
 Madan no Ou to Vanadis
 Shingeki no Bahamut: Genesis
 Sora no Method
 Nanatsu no Taiza


Yowamushi Pedal: Grande Road

על מה זה: העונה החדשה (ליתר דיוק, המשך העונה הראשונה) של דרמת מרוצי האופניים הפופולרית.

איך זה: דמיינו שהייתם נוכחים במשחק כדורסל של הקבוצה האהובה עליכם. הפועל נווה מטריות או משהו כזה. הקבוצה נמצאת בתיקו בשניות האחרונות של המשחק, אתם כוססים ציפורניים ו… “נחזור בעוד 12 שבועות”. זה מה שקרה עם Yowamushi Pedal: במהלך הפגרה ניכר בי החשש שאאבד את המומנטום של התחרות. שום דבר לא הבטיח לי שכאשר תשוב הסדרה למסך, עדיין יהיה לי אכפת באותה המידה.

יכול להיות שזה קשור לריקאפ הקצר בתחילת הפרק, או שזה פשוט הקסם של הסדרה, אבל חלפו רק דקות מעטות בטרם ערימה של שברי ציפורניים נפלו לרצפה. הבנתי גם מהר מאוד למה: הסדרה לא נותנת רגע דל של מנוחה. לא פחות משלושה מתחרים, אף אחד מהם לא הקפטן, מקבלים בפרק התייחסות אישית. הם נכנסים ויוצאים מצרות בקלות רבה, אוּלם דווקא בגלל שמדובר בקילומטרים האחרונים של המסלול – כל סטייה לא רצונית היא התקף-לב קטן. Yowamushi Pedal היא מאסטר בייצור מתח ואדרנלין, ואם עוד לא יצא לכם להרים את הסדרה, כעת ההזדמנות שלכם.

תחושת בטן: הפרק הראשון הוא מנה גדושה בעצבים. אם זו רק ההתחלה, אני כבר לא יכול להמתין להמשך.


Amagi Brilliant Park

על מה זה: סאייה מקבל הזמנה מאיסוּזו, בת כיתתו, לפארק שעשועים. בסדר, נו – לא הזמנה אלא איום, והפארק שעשועים דומה יותר לפארק אימה. בתום הבילוי (“בילוי”) מקבל סאייה הצעה שנויה במחלוקת.

איך זה: מכירים את סטודיו KyoAni? הם עשו פעם סדרות טובות כאלה, כמו Haruhi SuzumiyaK-ON ו-Lucky Star. אוּלם בשנים האחרונות קרה להם מה שקרה לפיקסאר: הם נהיו מרוצים מדי מעצמם. רוב הסדרות של הסטודיו עושות שמיניות באוויר על מנת שיחבבו אותן (אמרתי “רוב” כדי להינצל מחמת המעריצים של סדרה X או Y שכן אוהבים).

לא היו לי ציפיות אחרות מ-Amagi Brilliant Park. מקווה שלא בגלל זה הסתבר שאהבתי את הפרק הראשון. כן, Amagi Brilliant Park חוזרת לימים היפים של הסטודיו. הקומדיה מצחיקה (אותי, לפחות. בכל זאת הומור זה דבר סובייקטיבי), לומדים להכיר את הנפשות הפועלות באופן הדרגתי והרעיון הכללי הוא פשוט: איך מצילים פארק שעשועים מקריסה טוטלית?

לסדרה יש אלמנט של פנטזיה. בדיוק כמו ב-Haruhi, הפנטזיה היא לא מרכז הסיפור; רוב הזמן הסדרה עם הרגליים על הקרקע, ורק מדברים על ממלכה קסומה שכנראה (כך אני מקווה) לא נראה לעולם. נותנים לדמיון שלנו לעבוד שעות נוספות. אם להמשיך את ההשוואה ל-Haruhi, גיבור הסדרה סאייה, בדיוק כמו קיון, הוא בחור רגיל לחלוטין עם שריטה פסיכולוגית קלה, בעוד שאיסוּזוּ היא נערה מסתורית חסרת כישורים חברתיים, אבל כזו שלא בוחלת בשום אמצעי על מנת להשיג את מטרותיה. זאת בדומה לאתם-יודעים-מי. 

לחובבי KyoAni, יש בפרק הראשון את השטיקים הרגילים של הסטודיו: פנסביס, אנימציה טובה ו… כן, זהו בערך. לטובת Amagi Brilliant Park אציין שהאנימציה – הפעם – לא מסיחה את הדעת מהסיפור. האנימטורים לקחו ריטלין. אל תפרשו זאת כאילו אמרתי שהסדרה לא נראית טוב, זו אחת הסדרות היפות של העונה. 

תחושת בטן: לראשונה מזה הרבה זמן, יש לי את החשק להמשיך סדרה של KyoAni. בבקשה בבקשה בבקשה שהחשק הזה יישאר גם בפרקים הבאים.


Akatsuki no Yona
[Yona of the Dawn]

על מה זה: יוֹנה היא נסיכה בת 16 בממלכה פסטורלית. נוסף על כך היא ילדה מפונקת ללא מוח שמתלוננת על הרבה דברים יחסית למישהי שיש לה הכול. תודה לאל שהגבר בו היא מאוהבת ׁ(ספוילר לסוף הפרק, אבל למי אכפת?) רוצח את אביה במטרה להשתלט על כס המלכות. בעזרתו של סוֹן האק – שומר הראש האישי שלה וחבר ילדותה (מישהו שאין-סיכוי-מה-פתאום יהיה בעלה לעתיד), בורחים יונה וסון האק לעבר הלא-נודע. 

איך זה: גם אני לא נהנה להרוס רצף של סדרות טובות, אך צריך סדרות כמו Akatsuki no Yona כדי להזכיר לנו שלא הכל דבש בעולם האנימה; בדומה ל-Cross Ange עליה כתבתי בחלק א’, גם הסדרה הזו מתארת דמות ראשית של נסיכה, בת 16, שמישהו מבני משפחתה נרצח ועולמה מתהפך עליה. בסדרות מהסוג הזה אני מעודד את הרעים, ומבחינתי Akatsuki no Yona זו סדרה על גבר אמיץ שהחליט לשים קץ לשושלת מלוכה מעצבנת. 

בשונה מ-Cross Ange, אין לסדרה הזו אנימציה גרועה. האנימציה סתם פ’סדר-כזה. אבל ל-Cross Ange יש לפחות את הקטע הזה של האצ’י (‘פורנו-עינויים’ זה הביטוי המתאים), מה שכנראה מסביר את סיבת קיומה עבור פלח מאוד ספציפי של צופים. אלא ש-Akatsuki no Yona היא לא אלימה, לא סקסית, נוסף על היותה שיממון טוטלי. אני לא מאמין שיש משהו בעונה הזו ש-Cross Ange עדיפה ממנו. 

תחושת בטן: לא הייתי נותן לאף אחד שאני אוהב לצפות בזה.


Donten ni Warau
[Laughing Under the Clouds]

על מה זה: הסדרה מתרחשת באותו עידן כמו קנשין, עידן בו יפן נפתחת למערב: בתים מסוגננים נבנים בערים הגדולות וטוקסידו זה עכשיו קטע. אסור מעתה גם לשאת חרבות, מה שאומר שהסמוראים הם כמו קרנף בלי קרן, או מקרר בלי אוכל, או ג’יגולו בלי… לא חשוב. בין כל הרפורמה, יש מי שלא מוכנים לקבל את השינוי שיפן עוברת. לשם כך פונים אל שלושת האחים למשפחת קוּמוֹ, שעוזרים למשטרה בהתחקוּת אחר החוליגנים מטילי הטרור.

איך זה: לא רע.

זו אחת הסדרות האלה שאף אחד לא ימליץ “ואוו אתם חייבים לנסות”, אבל אם כבר הרמתם כנראה שלא תתחרטו; שלושת האחים (המדובבים, מהבכור לצעיר, על-ידי יוּאיצ’י נאקאמוּרה, יוּקי קאג’י וסתם מישהו) קורצו מהחומר ממנו עשויים פנפיקים של מעריצות: טנקה, הבכור, הוא הכישרון במשפחה. כאשר רודפים האחים אחרי קרימינלים, למעשה רודף טנקה אחרי קרימינלים. אבל הוא לא פוץ בנוגע לזה – הוא מורה דרך לשני אחיו הקטנים, לפעמים מגונן עליהם יתר-על-המידה (ופה האלמנט הקומי).

סוֹרָאמָארוּ, ילד הסנדוויץ’, הוא האח הקרוב ביותר להיות גיבור הסדרה. הוא עושה מה שנכון, מנסה בכוחות עצמו להתגבר על החסמים הפיזיים שלו, מה שלא תמיד מצליח. צ’וטארוֹ, הצעיר, הוא ילד פעלתני ותמים, והיחיד בלי זיכרון מהימים האפלים שבצִלם גדלים האחים. אני לא בטוח לאיזה כיוון הסדרה תלך, אך סוף הפרק הראשון רומז לנו כי דברים רעים אורבים מעבר לפינה.

תחושת בטן: סדרה פרווה. מתאימה לכולם, בטח שלא מזיקה. אני אישית מאמין שהיא תתעלה מעל הפרק הראשון הסביר, אבל ממליץ לאחרים שיצפו בה לספר לכם את זה לפני שתנסו לבד.


Gugure! Kokkuri-san

על מה זה: ילדה קטנה בשם קוֹּהינה מזמנת ערב אחד שד מהפולקלור היפני, קוֹקוּרי-סאן. קוקורי-סאן מגיע כדי לרדוף את קוהינה ולעשות לה צרות, אולם כאשר רואה קוקורי-סאן את המצב האומלל בו היא נמצאת (גרה לבד, ללא חברים, אוכלת ג’אנק כל היום) הוא מחליט לטפל בה.

איך זה: הולי שיט זה טוב.

הסדרה הזו מוכיחה שהדרך טובה ביותר ליהנות מסדרה זה לא לדעת עליה כלום; הדקה הראשונה של הפרק גרמה לי לחשוב שזו סדרת אימה, ומשום מה קצת התאכזבתי. אולם מהר התברר ש-Gugure! Kokkuri-san זו קומדיה. ועוד איזו קומדיה: אחת המשובחות שראיתי! כמו כן, דאיסוּקה אוֹנוֹ החליט שהוא הבייביסיטר הרשמי של יפן, זאת אחרי שכבר טיפל בילדה קטנה ב-Barakamon. הפעם הוא לוקח את העניין צעד אחד קדימה.

קוקורי-סאן מחליט לשנות את חייה של קוהינה מהקצה לקצה, עניין לא פשוט כיוון שקוהינה משוכנעת שהיא לא בן-אדם אלא בובה אינטליגנטית. מערכת היחסים בין שניהם היא גולת הכותרת של הסדרה, מרגשת לא פחות מהקשר שנוצר ב-Barakamon (וזאת תוך פרק אחד. ל-Barakamon לקח זמן). דמויות המשנה של הסדרה מוצגות כטיזר למה שעתיד להגיע, ואיך שזה נראה כרגע: עוד לא ראינו כלום.

תחושת בטן: הפרק הראשון הוא סוג-של סרט קצר שסוגר מעגל. אני מקווה שהסדרה תשמור על הרמה הגבוהה שההתחלה הציבה, אבל כרגע אין סיבה לחשוש; תנו לקוקורי-סאן לטפל בכם.


Inou-Battle wa Nichijou-kei no Naka de
[When Supernatural Battles Became Commonplace]

על מה זה: זה היה עוד צהריי-יום שגרתי במועדון הספרות, עד שאירוע בלתי-ניתן-להסברה העניק לכל אחד מחברי המועדון כוחות על טבעיים.

איך זה: ביחס לציפיות הגבוהות שהיו לי מהסדרה החדשה של סטודיו טריגר [Kill la Kill], דווקא לא התאכזבתי. הסדרה בעלת-השם-הארוך-מדי לא מביאה למסך שום דבר חדש, אולם היא עושה זאת נכון: קאסט גיבורי הסדרה (עם הרוב הנשי המוחץ) הם חבר’ה מעניינים מלאים בסטראוטיפים משעשעים, וניכר על כוחות-העל כי הם עשויים להביא את הגיבורים למצבים מעניינים בפרקים הבאים. 

במובן מסוים, זו סדרה על גיבורי-על שפשוט מעדיפים לא להיות גיבורי-על. אם להגיד את האמת, לוּ הייתי מפתח כוחות טלפתיים או משהו כזה, לא הייתי ממהר ללבוש חליפת טייץ. וגם אתם לא. אך לצערי לא נראה שהסדרה תמשיך בקו של ‘גיבורי-על בתיכון סטנדרטי’, כיוון שדמות מסתורית שמופיעה בסוף הפרק מרמזת על עתיד גדול מהחיים עבור החברים שלנו. לא בא לי גדול מהחיים, בא לי פשוט ומצחיק.

ערכי ההפקה לא רעים (לא בחמישייה הפותחת של העונה, אבל רחוק מתלונות) והיא נעימה לעין. הופתעתי מהיעדר פנסרביס בפרק הראשון; יחסית לסדרה בה הגיבור מוקף בחמש בנות, אינו-באטל-ווה-מה-שמה חסודה למדי. מי יודע, אולי הסדרה תצליח להתחמק מקלישאת פרק חוף-ים.

תחושת בטן: שמעו, Kill la Kill היא לא. ואין טעם להשוות, בדיוק כמו שלא תשוו את Chihayafuru ל-Death Note רק בגלל הסטודיו. סך-הכול מדובר בהפקה מבטיחה, ואם אתם מחפשים אנימה שמשתמשת ב-80% מהקלישאות הקיימות – אבל בצורה טובה – כדאי לכם לנסות.


Madan no Ou to Vanadis
[Lord Marksman and Vanadis]

על מה זה: הסדרה מתרחשת במערב אירופה. הזמנים הם זמנים של מלחמה, ו-אלנור וארטליה מובילה את המערכה לתוך ברוּן. ואלנור היא אחת משבעת הואנאדיס – לוחמים שקיבלו נשק מיוחד ומיועדים לשלוט על אחת משבע הטריטוריות. קָשת צעיר עם שם ארוך יותר מהשם-של-הסדרה-למעלה, מובס על-ידי ואלנור אך זו מאמצת אותו תחת חסותה.

איך זה: משעמם.

סורי, שמעתי שיש איזה שמונה אנשים שחיבבו את הפרק. אולם ללא עזרה של האינטרנט לא הייתי נזכר על מה האנימה. Vanadis זורקת אותנו לתוך עולם מורכב פוליטית ומלא במונחים ונבואות שלא אכפת לנו מהם כי לא אכפת לנו מהגיבורים. יש פנסרביס אם למישהו עוד אכפת, אבל אני יכול להמליץ על 200 סדרות טובות יותר בעונה הזו עם פנסרביס (ואפילו אין 200 סדרות בעונה הזו. בויה!). 

לא מאמין שאני אומר את זה, אבל אם אתם מחפשים פנטזיה בשקל עם תמורה – לכו כבר על Queen’s Blade. 

תחושת בטן: לא צריך תחושה כדי לומר לכם לוותר על השטות הזו.


Shingeki no Bahamut: Genesis
[Rage of Bahamut: Genesis]

על מה זה: 2000 שנים אחרי מלחמת גוג ומגוג בה אלים, שדים ובני-אדם שיתפו פעולה כדי להביס את בהמות’ – האיזון הפסטורלי נמצא תחת איוּם פעם נוספת. פאבארוֹ הוא צייד ראשים, ברני סטינסון Type of Guy שמוציא את כספי הפרס שלו על בנות ואלכוהול. קאיזאר הוא גם צייד ראשים, אבל הוא קשוח ולוקח את העבודה שלו ברצינות. ולא, פאבארו וקאיזאר הם לא שותפים או חברים – הם שונאים אחד את השני. אל חייהם נכנסת אמירה, צעירה מהממת ומסתורית המחפשת דרך להגיע לממלכת הלהיים, ממלכה מסוכנת שציידי ראשים רבים קיפחו את חייהם בניסיון למצוא אותה.
אתם כבר יודעים לאן זה הולך.

איך זה: זוכרים את Samurai Champloo? איזו יצירת מופת זו הייתה, הא? אני לא מתיימר להגיד ש-Shingeki no Bahamut היא כמו סמוראי צ’אמפלו, אבל הדינמיקה בין פאבארו וקאיזר מזכירה את ג’ין ומוּגן, שני הסמוראים המפורסמים (שגם חייהם משתנים בעקבות צעירה שמוליכה אותם למסע). רק שבניגוד למוגן, פאבארו הוא מ-ע-צ-ב-ן. ומכוער. אבל בעיקר מעצבן. והוא אמור להיות גיבור הסדרה? לא תודה. על קאיזאר אין לי הרבה מה להגיד כיוון שלא זכינו להכיר אותו לעומק כמו את פאבארו (המעצבן. הזכרתי כבר שהוא מעצבן? כי הוא מעצבן).

לולא העניין הקטן הזה עם פאבארו (המעצבן), הייתי מרים את הסדרה בקלות רבה יותר. יש לה את כל האלמנטים להצליח: סיפור רחב היקף שמתמקד בקבוצה קטנה אך חיונית של גיבורים, עולם פנטזי עשיר ואנימציה מהפנטת: זו אחת הסדרות הבודדות שגורמות ל-Fate/stay night להזיע. או לפחות יכלה לגרום לה להזיע, אך עיצוב הדמויות בעייתי. אמירה היא הדמות הנשית היחידה שנראית טוב (ועוד מופיעה בעירום. כמובן). כל שאר הבנות בעיר מוציאות את החשק להביא ילדים.

תחושת בטן: אחרי התלבטות ארוכה, החלטתי להמשיך עם הסדרה; ניכר כי סטודיו MAPPA שפכו עליה הרבה כסף.  מעניין אותי לאן הסיפור הכללי ייקח את הגיבורים, ואולי במקרה פאבארו יהיה פחות מעצבן. אולי.


Sora no Method
[Celestial Method]

על מה זה: נוֹנוֹקָה שבה עם אביה לעיירת ילדותה אחרי שבע שנות היעדרות. צלוחית מסתורית מרחפת בשמי העיירה בזמן שנונוקה מתאחדת עם חבריה מפעם, כולל ילדה מסתורית בשל נואל.

איך זה: אפשר להגיד עלי שהתבגרתי מסדרות Moe, ובכל זאת רק לא מזמן סיימתי את Hanayamata ואף די נהניתי ממנה. מ-Sora no Method לעומת זאת לא כל-כך: הפרק הראשון מלא בדרמה וקיטש, מה שבסדר אם זה היה פרק מתקדם יותר. אבל מה שאני ראיתי זה שתי בנות (שאני לא מכיר) בוכות, מתרגשות ומתחבקות אחרי שלא נפגשו שנים – ועל זה הפרק. מי הן? למה שיהיה לי אכפת שהן לא נפגשו? לצופים אחרים זה אולי מספיק, לי לא.

אי אפשר להתווכח שאיכות ההפקה של הסדרה טובה מאוד, אבל כבר למדנו שעיצוב דמויות ואנימציה לא קובעות את טיב הסדרה. כן מעניין אותי מה הסיפור של הבנות האחרות שבקושי ראינו (נערה מסתורית עם אזניות באוטובוס), כיוון שנואל – איך להגיד – היא דמות מעיקה. אני לא אוהב דמויות מעיקות.

תחושת בטן: לא כוס התה שלי. אבל אם אתם בקטע של סדרות מהסוג הזה, Sora no Method היא תוצרת ה-Moe הטובה ביותר של העונה.


Nanatsu no Taizai
[The Seven Deadly Sins]

על מה זה: “שבעת החטאים” הוא שמה של קבוצת אבירים בעלי עֹצמה שזממו להפיל את הממלכה הבריטית לפני ככה וככה שנים. השמועה אומרת כי האבירים הקדושים השמידו כל זכר לשבעת החטאים ואין אחד מהם שנותר בחיים. כעת, האבירים הקדושים זוממים הפיכה צבאית במטרה להשתלט על הממלכה; אליזבת’, בתו היחידה של המלך שנרצח (זה כבר נהיה קטע בעונה הזו לרצוח מלכים), יוצאת למסע כדי למצוא את שבעת החטאים על מנת שיעזרו לה. המסע שלה מתחיל בפאב קטן אותו מנהל מליאוֹדאס (יוקי קאג’י. שוב).

איך זה: הסדרה שלכם לשעות הפנאי.

היא מזכירה קצת את Akame ga Kill, מינוס האלימות; יש בפרק הראשון שפע של הומור מטופש (חברו הטוב ביותר של מליאודאס הוא חזיר), הקרבות טובים, והסיפור תפס אותי מספיק כדי שיהיה לי אכפת ממה שקורה לאליזבת’ בהמשך.

כמו עם Donten ni Warau עליה כתבתי למעלה ובטח שכחתם ממנה, גם Nanatsu no Taizai אינה סדרה שחובה לראות, אבל אם כבר התחלתם ויש בכם עניין, לכו על זה. 

תחושת בטן: באופן אישי, אני מעדיף להישאר עם Akame ga Kill בתור סדרת ימי-הביניים השבועית עם הקומדיה והקרבות (והציצים). אבל אם לא התחלתם את Akame ואין לכם כוונה להתחיל, Nanatsu no Taizai היא אלטרנטיבה מצוינת.


עד כאן חלק ב’.

נותר רק עוד חלק אחד אחרון שיכסה – פחות או יותר – את מה שנשאר (לא לדאוג, זה יכלול את: Parasyte, Trinity Seven, Psycho-Pass, Shirobako, Shigatsu wa Kimi no Uso, Garo, Rōnya, Daitoshokan, World Trigger, Ushinawareta ואחרים). אם אתם חוששים שסדרה שאתם רוצים שאכתוב עליה לא תיכנס לחלק ג’, ספרו לי עליה בתגובות או בצ’ט ונראה מה יקרה.

אתם כמובן מוזמנים גם לשתף כמה אידיוט אני ושלא הבנתי מהחיים שלי לגבי כל מה שכתבתי כאן.

לקריאה נוספת

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם