!Nyan Koi


הרבה שאלות העסיקו את בני-האדם עוד משחר האנושות: מהי משמעות החיים, האם יש חיים אחרי המוות, ואפילו שאלת הביצה והתרנגולת. אבל שאלה אחת, רבותי, העמידה אותנו – בני האנוש – בפני סכסוכים תמידיים, ואם תשאלו אותי, היא הגורם האמיתי לכל המלחמות בעולם: האם אתם טיפוס של כלבים או חתולים? אני אישית תמיד הצלחתי להתחמק מהשאלה הזאת, כי אני בכלל טיפוס של שרקנים. אבל תשאלו כל אדם ברחוב והוא יספק לכם מיד את פילוסופית החיים שלו:

– “ברור שכלבים! חתולים כל היום רובצים מעל ה-DVD, ויש להם מבט כאילו הם מייחלים שתמות!”.
– “חתולים ועוד איך חתולים. כלבים מבלגנים, וגם צריך לאלף אותם ולהוציא אותם החוצה מדי יום”. 

כנראה שהמחלוקת בדבר החתולים והכלבים לא תיפתר לעולם. לפי איך שזה נראה, עוד לא נולד האחד שאוהב חתולים וכלבים באותה מידה. כמו שהחתולים והכלבים לא מסתדרים, כך גם הבעלים לוקחים צד במלחמה. אני מתחיל לתהות האם בעלים של חתול הוא באמת אוהב חתולים, או סתם שונא כלבים? ולהיפך. בלית ברירה, המלחמה התמידית הזו תימשך כמו הסכסוך הישראלי-פלסטיני, המאבק בין חובבי yes ו-HOT והמלחמה בין אבו-שוקרי המקורי לבין אבו-שוקרי המקורי. למה אני מספר לכם את כל זה? לא כי נסחפתי קצת יותר מדי בטקסט הפתיחה שלי (אוקי נו, גם זה), אלא מפני שכהכנה לצפייה ב-!Nyan Koi, סדרה שעוסקת על טהרת בני-האדם והחתולים, רצוי שתדעו דבר אחד: הסדרה עושה שם רע לחתולים. החדשות הטובות הן שמדובר בסדרת הקומדיה הטובה ביותר של 2009.

ג’ונפיי [Junpei] הוא תלמיד תיכון ממוצע. כלומר, ‘ממוצע’ אם כל מה שהיינו יודעים על יפן רק מסדרות אנימה היה נכון: הוא מוקף בהמון בחורות יפהפיות שמעוניינות בו בדרך כזו או אחרת. כמובן שהדרך שלהן להביע זאת היא להתעלל בו במגוון הדרכים האפשריות. אלא שדווקא הבחורה היחידה שג’ונפיי מעוניין בה קשה להשגה כמו תמונה של האפיפיור בתחתונים. איך כל זה קשור לחתולים? מפני שיום אחד בדרכו חזרה, שובר ג’ונפיי בטעות פסל של חתול במקדש המקומי. כעת ג’ונפיי מגלה כי רובצת עליו קללה: הוא מסוגל לתקשר עם חתולים. זו לא קללה אמיתית אם אין בה איזה קאץ’, והקאץ’ הוא שאם ג’ונפיי לא ימלא את בקשותיהם של 100 חתולים, יהפוך הוא עצמו למלקק חלב סדרתי. אם לזרוע מלח על הפצעים, אזי שג’ונפיי הוא…אלרגי לחתולים!

!Nyan Koi לא ממש מייחדת את עצמה מסדרות אחרות בהן בן מוקף בבנות. אם תשאלו אותי, הסדרה לקחה השראה כבדה מ-Ichigo 100% (גם שם לגיבור קוראים ג’ונפיי). אלא שההומור בסדרה הרבה יותר מסתם מצחיק: הוא מקורי. כבר מהפרק הראשון מצאתי את עצמי מחייך לנוכח הביזאריות הקומית של הסדרה והסיטואציות הקלישאתיות אליהן ג’ונפיי נקלע כל פעם מחדש, הרבה מכל זה הודות לקללה. הרי מה הסיכוי שזוג תחתונים של קֵאְדֶה [Kaede] – אותה בחורה שג’ונפי מעוניין להתמסר אליה – ימצא את דרכו לתוך התיק של ג’ונפיי בעת פגישה של השניים? באמת לא הרבה סיכוי. אבל כשחתול עצבני מעורב, העניינים מתחילים להתחמם. בסופו של דבר, לא משנה למי ג’ונפיי יבחר לעזור, הוא תמיד ימצא את עצמו מוכה, מובך או מוטרד (לעיתים כולם ביחד).  

דמויות החתולים שמלוות את הסדרה, כמו שכבר אמרתי, לא עושות חסד עם עולם החתולים. הם שתלטניים, בעלי דרישות מיוחדות, חסרי חוט שדרה ומעצבנים. לא שזה חלילה רע או משהו – הם הדבר הכי מצחיק בסדרה. מערכת היחסית בין ג’ונפיי לניאמסוס – החתול משכבר הימים של ג’ונפיי – מזכירה בערך מערכת יחסים קריפית בין מאסטר לתלמיד. העלילה בין ג’ונפיי מציל החתולים מקבילה כמעט תמיד למערכות היחסים שלו עם כל הבנות בסדרה, לא באופן מקרי כמובן. בסופו של דבר זה לא ג’ונפיי שמציל את החתולים, אלה החתולים שעוזרים לג’ונפיי להתקדם קצת יותר וללמוד על עצמו ועל אחרים. קלישאתי, אבל מצחיק.


הבנות בסדרה מתחלקות ל-2: המגניבות והמעצבנות. קאאדה נכנסת לקטגוריה הראשונה. מלבד היותה הבחורה היפה בשכבה, היא גם התמימה ביותר (ואתם יודעים איך זה נערות תמימות בסדרות אנימה, נכון?). עוד נכנסים לקטגוריה הראשונה זוג התאומות הבלונדיניות, דיירות המקדש בו ג’ונפיי שבר את פסל החתול, והיחידות שיודעות את הסוד שלו. הן גם היחידות שמכניסות לסדרה ז’אנר נוסף: מאהו שוג’ו, כפי שיעיד פרק 10, ואני לא אתנגד לראות סדרת ספין-אוף בכיכובן. בקטגורייה השניה נכללת סוּמיוֹשי: חברת הילדות של ג’ונפיי, וכפי שניחשתם נכון היא גם מאוהבת בו בסתר. אין לי שום בעיה אם זה, לולא ההידלקות שהיא מראה כלפיו הייתה כוללת התעללות נפשית, פיזית ועוד קצת פיזית. היא מבזה אותו, מקללת אותו, מרביצה לו ומכה אותו בלי לספק יותר מדי הסברים. זה אולי השליחות הגברית שבי, אבל הדמות שלה היא לדעתי אחת המעצבנות בסדרה. לצערי הרב אני לא יכול להגיד שהיא מיותרת, כי היא מקדמת את ג’ונפיי ומערכות היחסים האחרות שלו בצורה משמעותית. אבל אפשר היה לטפל בדמות שלה קצת אחרת. 

פרקי הסדרה מלווים במנגינת “Der Flohwalzer” המפורסמת. תהיתי מדוע מנגינה שברוסית נקראית בכלל “ואלס של כלבים’ מתנגנת כל-כך הרבה בסדרה על חתולים, עד שמחקר קצת יותר מעמיק העלה כי ביפן המנגינה נקראית Neko Funjatta (“דרכתי על חתול”). כלבים בכלל לא יוצאים טוב בעסק הזה, ונדמה כי אם מישהו יכול היה לשמוע את המחשבות שלהם בסדרה, היה עולה מעין ‘ביייייפ’ ארוך שכזה.

הסדרה עצמה בכל אופן מומלצת לכל נערה ונער. העלילה מצחיקה ומקורית מספיק כדי להעביר ערבים משעממים במיוחד, ורגעים מסויים הלאימו אותי מרוב מצחוק. 12 פרקים בלבד מספיקים כדי לא להיחשב לסדרת קומדיה חופרת כמו הביקורת הזאת, ואני מבטיח שאתם תמצאו את הדמויות האהובות עליכם, ותעודדו את מערכות יחסיים כאלה ואחרות. אני בינתיים זז לנסות לדבר עם השרקנית שלי.

 


 

הטוב: סדרה קומית מופרעת מהשורה הראשונה.
הרע: פה ושם יש דמויות משנה מעצבנות.
והמכוער: סקר של מכון גיאוקרטוגרפיה שגילה כי 120% מבתי האב הרוסיים בעולם מגדלים או גידלו חתול במהלך חייהם.

ציון במדד OK – סביר פלוס פלוס

!Nyan Koi | קומדיה, על-טבעי, חתולים, נערות, חתולים על נערות | 12 פרקים | סטודיו AIC | במאי: קייצ’ירו קאוואגוצ’י | יוצר מקורי: סאטו פוג’יווארה

לקריאה נוספת

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם