לא להבין את אוונגליון | ההיסטוריה מאחורי הקלאסיקה

במהלך צפייה נוספת ב-“מחברת המוות” הבחנתי לראשונה באלגוריות הדת שחלפו לי מעל הראש בצפיות הקודמות, וצפייה שנייה בסרט הנהדר “סנדקי טוקיו” הביאה אותי לשרוק מהתפעלות אל מול הפירוט המדהים של העיר טוקיו – אלמנט שלא הערכתי מספיק קודם.

צפיה נוספת ב-“אוונגליון” הותירה אותי בעיקר מבולבל.

הייתי בן 12 כשניסיתי לראשונה את קורפוס הפורנוגרפיה הפילוסופית שעונה לשם “אוונגליון”, והיא הייתה, ללא ספק, הסדרה הטובה בעולם: יש בה רובוטים גדולים כמו בניין, פינגווין, מלא אקשן ואת אסוקה – הקראש המאוירת הראשונה שלי. שנים ספורות לאחר מכן, בימי ה-“ג’יז, את לא מבינה את הכאב שלי, אימא!” צפיתי באוונגליון שוב והבנתי שלא הבנתי כלום. זה, כמובן, לא מנע ממני לחשוב כמה הסדרה עמוקה ונהדרת (בעודי הולך לשעת אפס עם אזניות-חוט והבעת פנים שאומרת  ‘גורל העולם תלוי בי אבל מה זה משנה’).

פייז ילד-הכאפות הזה של חיי עבר; ראיתי דַי “אוונגליון” עבור תקופת חיים אחת, אפילו שתיים. אמנם יחסי האהבה-שנאה שאני מנהל כיום עם סרטי הרימייק החדשים עשויים לכלכל (ולקלקל) עשרים פסיכולוגים, אך זה נושא לכתבה אחרת. את הסדרה המקורית שמתי על מדף זיכרונות עמוק בלב.

… עד שנטפליקס נכנסו לתמונה.

על-מנת להבין מדוע “אוונגליון” היא ביג דיל, ולמה החיים החדשים לה זכתה בשירות הסטרימינג זה לא עניין של מה בכך –  ראשית צריך להבין במה בכלל מדובר.


מחוז יאמאגוצ’י בדרום יפן ידוע בזכות מקדשיו, פסטיבל גיון-מסטורי שנערך בו מזה מאות שנים ואיזה אחד – הידאקי אננו. הידאקי אננו נולד (או כפי שאני חושד, יצא מתוך צמח במבוק) בחודש מאי 1960, והחל ליצור מה שהוא רק יכול: אננו צייר בשמן, אייר מנגה ואף רכש לעצמו מצלמת 8 מ”מ. עם הצעצוע החדש הזה יצר אננו סרטים בלייב אקשן ובאנימציית cel shading. לא רע עבור תלמיד תיכון (אני בגיל שלו ניסיתי ללקק לעצמי את המרפק פעם ביום).

את החותמת המשמעותית הראשונה שלו יצר כשלמד אמנות באוניברסיטה ידועה באוסקה (זכינו להצצה לתקופת זו של חייו בסדרה Aoi Honō). אננו והסטודנטים הירוֹיוּקי יָאמָאגָה, טאקאמי אקאי וטושיוֹ אוֹקָדה יצרו את פתיח האנימה עבור כנס מד”ב גדול ביפן; מדובר ב-5 דקות וחצי של שכרון חושים באנימציה, מהסוג שהותיר לסתות שמוטות – וכל זה בזכות מה שהוא, תכלס, קליפ מעריצים שנוצר באיזה בית של מישהו (וכמעט הכניס את המעורבים בו לחובות), קליפ שמכיל אִזכורים למלחמת הכוכבים, גודזילה, גברים בחלל, מלחמת העולמות, אולטרמן ועוד. הסרטון, אשר ידוע בשמו “דאיקון III”, זכה לתהודה ואף הגיע לעיני אבי המנגה אוסאמו טזוקה (אשר נטען כי רמז, בעקיצה, שדמויות שיצר לא מופיעות בסרטון).

כרטיס הכניסה של אננו לתעשייה לא איחר להגיע, והבחור הצעיר החל לעבוד כאנימטור בסדרת האנימה “The Super Dimension Fortress Macross” בה התיידד עם האנימטור הידוע איצ’ירו איטאנו (שלימים נודע בזכות סגנון האנימציה הפופולרי “קרקס איטאנו”, שזו בעיקרון דרך מגניבה וייחודית להנפיש שיגור טילים). בסופו של יום, לא הרבה אחרי שסיים לעבוד על סרטון ההמשך השאפתני “דאיקון IV” (הפעם עם הכבוד הראוי לטזוקה) סולק אננו מאוניברסיטת אוסקה – שזה, מסתבר, משהו שקורה כשלא טורחים להגיע לשיעורים או לשלם שכר לימוד. לא לדאוג, הסילוק לטובה: אננו מיד חיפש מזלו בטוקיו.

במקביל לחיפוש העבודה של הסטודנט-לשעבר, במאי ידוע מסוים נקלע לקשיים משלו עם פרויקט שאפתני שביים באותם ימים – וכך למעשה הכירו הייאו מיאזאקי והידאקי אננו; מיאזאקי התרשם כל-כך מהכישרון העולה עד שהוא נתן לאננו לעבוד על אחת הסצנות המורכבות ב-“נאוסיקה מעמק הרוח”, סרטו הראשון של מיאזאקי (התכוונתי סרטו הראשון  המשמעותי. סליחה לופן). הידידות בין שני בעלי-החזון נמשכת עד היום, והייתה אף עמוקה מספיק כדי שמיאזאקי ייתן לאננו לדבב את הדמות הראשית ב-“הרוח העולה” (וזה לא שלהידאקי אננו יש קול ממש יפה).

אננו נהיה שם מבוקש ומחוזר בתעשייה ולכן הוא – יחד עם המוחות הצעירים שהכיר לאורך השנים – הקים בסוף 1984 את סטודיו Gainax: מאולפני האנימה המובילים והמשפיעים לאורך 2 העשורים הבאים.

עכשיו, אני לא לגמרי בטוח איך קרתה הסיטואציה בה אולפן — כזה שהוקם זה עתה על-ידי חבר’ה צעירים ומופרעים למדי — קיבל לידיו תקציב להפיק את מה שהיה (עד “אקירה”) סרט האנימה היקר ביותר אי פעם, אבל זו האמת: אננו וחבריו יצרו תחילה סרט קונספט בן 4 דקות אותו הציגו לנשיא תאגיד בנדאי מאקוטו יאמאשינה. יאמאשינה כנראה אהב את מה שהוא ראה כי הוא אישר עבורם, שימו לב, תקציב של 3 מיליון דולר – סכום נאה בימינו, אך מכרה זהב באמצע שנות השמונים.

The Wings of Honnêamise” עלה לאקרנים ב-1987 וזכה להצלחה כלכלית רבה… הוא לא משפט נכון. הסרט נכשל בקופות ולא החזיר את ההשקעה העצומה בו. הכישלון לא ימנע מהסרט עצמו להפוך, ברבות השנים, לקלאסיקה, ואם תשאלו אותי – עדיין מדובר באחד מסרטי האנימה היפים ביותר שנוצרו. הידאקי אננו, שעבד על הסרט כמעצב ואנימטור, הפך חיש מהר לבמאי מַפתח ב-Gainax ובמקביל חילטר היכן שרק יכל, כולל בסטודיו ג’יבלי שם עבד כאנימטור מן השורה ב-“קבר הגחליליות” (אני חייב לדעת באיזו סצנה בדיוק). בינתיים, סטודיו Gainax המשיך לצמוח ולהפוך לאולפן משמעותי, אך קשיים חדשים נערמו: הידאקי אננו שקע בדיכאון אחרי שאיבד שליטה יצירתית בסדרת האנימה “Nadia: The Secret of Blue Water” (סדרה שהוגשה לאננו כרעיון שהגה מיאזאקי) וסרט ההמשך המתוכנן של ‘Honnêamise’ בוטל בגלל תקציב שתפח.

סטודיו Gainax היה צריך משהו, כל דבר.


“Neon Genesis Evangelion” נולדה מתוך הדיכאון הקליני בו לקה אננו למשך 4 שנים, והוא יצר את סדרת המופת מתוך תחושות תסכול עמוקות שחווה.

“אוונגליון”, לחדשים שביניכם, מתרחשת בעתיד הקרוב, שנת 2015: בגרסת “אוונגליון” אין ב-2015 אייפונים, גיפים מצחיקים ואת המילה “סוואג”, כי ב-2015 של “אוונגליון” האנושות כמעט הוחרבה באירוע קטסטרופלי. תקוותם של אלו שנותרו תלויה בארגון NERV ששייך לאו”ם, זאת כי הרובוטים הענקיים של NERV נלחמים ב-“מלאכים”: מפלצות-ענק שמגיעות אחת לתקופה וזורעות הרס וחורבן. הביטוי “איזה מלאך אתה” ביקום “אוונגליון” היא משהו שאומרים לְמישהו ששונאים.

בגלל סיבות, רק בני-נוער יכולים להטיס את הרובוטים הענקיים האלה. שינג’י גיבורנו, בנו של ראש ארגון NERV, לא ראה את אביו האנטיפת מזה שנים, אולם הנער נקרא לדגל אל העיר טוקיו-3 על-מנת להטיס את המודל החדש Unit-01, מודל אשר אמור להראות למלאכים האלה מאיפה משתין הסשימי. גורל העולם תלוי, החל מרגע זה, על כתפיו של נער שרוצה בעיקר שיעזבו אותו בשקט.

שינג’י הוא פרוטגוניסט בעייתי: הוא ילד ששונא את עצמו ומתבכיין על-כך, ואני מזכיר לכם שהשנה היא 1995 וגיבורים ששונאים את עצמם וגם מתבכיינים על-כך עדיין לא היו שטיק פופולרי במיוחד (בטח לא באנימה). יתרה מזאת: שינג’י אפילו לא חכם מהרגיל, ואין לו כישרון חבוי שרק מחכה להתפרץ – הוא ילד רגיל שנקלע לסיטואציה. נשאלת פה השאלה מה הגבול? כמה אפשר לראות ילד בן 14 מקטר על החיים וכמה שזה “לא פייר” כל מה שמכריחים אותו לעשות. התשובה היא לא הרבה; מדמות מעוררת הזדהות למשך 60 שניות וחצי, נהיה שינג’י טיפוס בלתי נסבל (כמו שהיה קורה במציאוּת לוּ בן 14 היה צריך ללמוד לשדך בין זרוע של רובוט-ענק לפרצוף של מלאך). לא לדאוג, “אוונגליון” היא אמנם סדרה על אנשים מדוכאים, אך לא כולם מתמודדים עם הדיכאון כמו שינג’י: חלקם מטביעים עצמם בעבודה, חלקם מסתובבים עם מסכה – ואחרים פשוט מתקיימים ומקבלים את המצב כמו שהוא. ריי למשל היא כזו.

ריי היא טייסת המודל הנִסיוני והממש-לא-יציב Unit 00, מה שהביא אותה לחוות במהלך הסדרה אירועים טראומטיים שלא הייתי מייחל אפילו לג’ופרי. ריי, על אף ארשת הפנים הקפואה והדיבור המונוטוני (וזה כשהיא טורחת בכלל לדבר) היא קרן האור של “אוונגליון” והמלאך האמיתי היחיד פה: בניגוד לילד בן 14 מסוים שצריך סטירה או שתיים, ריי לא נותנת לגורמים חיצוניים להשפיע על התנהלותה. החיים קשים וזה מה יש: “אלה ששונאים את עצמם, אינם יכולים לאהוב או לבטוח באחרים” אמרה באחד הפרקים וזכתה ממני להערכה אינסופית וחיבוק וירטואלי.


“אוונגליון” אמורה הייתה לעזור לאננו להתמודד עם המשברים האישיים בחייו, אולם משברים פקדו גם את המגנום אופוס שיצר: מתקפת הגז ברכבת התחתית של טוקיו, שאירעה בשנה בה תוכננה הסדרה לעלות, אילצה את אננו לסטות מהתסריט המקורי, תסריט אשר כלל (אני מניח) אלמנטים שדומים למתקפה האכזרית. לוח הזמנים הצפוף ממילא נהיה צפוף עוד יותר, ותהיו בטוחים שזה לא תרם למצבו המנטלי של אננו. רייטינג נמוך ואדישות מצד הקהל תרמו לקיצוץ בתקציב הסדרה אשר אילץ את ההפקה להכניס סצנות פלאשבק שחוזרות על עצמן (כדי לחסוך בעלויות). זִכרו שאלו שנות התשעים ביפן, עם משבר כלכלי ברקע, מיתון ומה לא – כלומר כסף מלכתחילה אינו עניין של מה בכך. כל אלו הובילו לְמה שכל מעריץ יוכל לספר לכם בעל-פה: הסוף של “אוונגליון” הוא לא הסוף שאננו רצה עבור הסדרה – ועל אחת כמה וכמה לא הסוף שהמעריצים ציפו לראות.

שני פרקי הסיום הם, איך לומר בעדינות, מיינד פאק, וייתכן שאני מתכוון לכך מילולית: הפרקים מתרחשים בתוך מוחו של שינג’י ומהווים מעין מלחמת תודעה פנימית שהוא מנהל עם עצמו. זה מוזר כמו שזה נשמע, ולסיים סדרה אפית (שבנתה את עולמה ודמויותיה בקפידה) באופן שסוגר יותר את ענייניו המנטליים של הגיבור ופחות את, ובכן, הסיפור עצמו – הייתה החלטה שעוררה הדים, וגימדה אפילו את מטח הביקורות שחטפה “משחקי הכס” בסופה. משרדי Gainax הושחתו ואננו קיבל איומים על חייו. יתכן ומדובר במיעוט קולני, קשה לאמוד, אך הסיטואציה ודאי לא תרמה למצבו הנפשי של הגאון אשר, בתום הסדרה, התכנס בעצמו למספר חודשים.

חרף הסוף (ויש שיאמרו בזכותו. לא הרבה אבל יש) הותירה “אוונגליון” את חותמה והפכה לאחת הסדרות האלה שמזכירים אותה ראשונה או שניה כאשר מדברים על קלסיקות על-זמניות, כאלה שהביאו משהו חדש לשולחן ויצרו גל של חיקויים – חלקם טובים.

עם זאת, “אוונגליון” עצמה לא אמרה “פוס משחק”. אביב 1997 ולאקרנים ביפן עלה ייצור כלאיים שלא ברור מהו:  “Neon Genesis Evangelion: Death & Rebirth”, סרט קולנוע שאמור למעשה לסגור את סיפור הסדרה אך ננטש באמצע ההפקה על-ידי אננו – וזאת כאשר חצי שעה שלמה מתוכו כבר הופקה. הפתרון? לתפור משהו חדש.

החלק הראשון של הסרט, “Death”, הוא שעה וקצת של תמצית הסדרה עם נגיעות של חומר חדש. “Rebirth”, החלק השני, מהווה את אותה חצי שעה אותה הספיקו להנפיש ב-Gainax (בסיוע Production I.G, הסטודיו מאחורי “הרוח במעטפת”). נרטיב מבלבל והתחושה כי מדובר בתוצר חצי-אפוי (מה שנכון) הובילו לביקורות צוננות במקרה הטוב. הפרויקט דחף את הידאקי אננו עמוק אף יותר לתוך הבור המנטלי בו היה שרוי. היום אגב, כשאמליץ לכם משום מה לצפות ב-“אוונגליון”, הסייג היחיד שלי יהיה לדלג על Death & Rebirth: סרט מיותר שלא צריך היה להתקיים – ובאופן מפתיע זכה להצלחה כלכלית מסוימת.

ארבעה חודשים בלבד לאחר שעלה מיץ הסלק המקולקל שעונה לשם “Death & Rebirth”, עלה סרט נוסף לאקרנים, “End of Evangelion”, הסוף  האמיתי של אוונגליון — וכנראה האצבע המשולשת הגדולה בהיסטוריה של עולם האנימה. זה נהדר כמו שזה נשמע.

מה חשבתם שיקרה? אם מצמידים גאון לפינה, מונעים ממנו להביע עצמו פעם-אחר-פעם, מאיימים עליו בכל דרך אפשרית, באים אליו בדרישות ויורדים לחייו האישיים – זה בדיוק מה שמקבלים. סרט הקולנוע “End of Evangelion” הוא, מבחינתי, יצירת מופת. אני יכול להעמיד פנים כמה שאני רוצה שאהבתי את הסוף האקספרימנטלי של הסדרה, אך האמת המרה היא שלצפות בפרקי הסיום האלה שוב זו טרחה שאני לא מוכן לעבור. אני מעדיף לטפס עירום על עמוד חשמל לפני שאתן לשעה של שינג’י בוכה כמו אופוסום יתום להרוס לי את המשך היום.

לעומת זאת, “End of Evangelion” הוא סוף מרהיב. מדובר במכתב שנאה של אננו שנכתב עם כל-כך הרבה תשוקה ואמוציות, ופשוט תענוג לראות את הזעם הזה נפרש לעינינו. באמת. הוא אפילו כלל באחת הסצנות את מכתבי המעריצים הזועמים האמיתיים שקיבל, רק שתבינו עם מי יש לכם עסק. “End of Evangelion” היא אולי לא הסוף שהסדרה ראויה לו, ממש לא, אבל היא הסוף שמגיע לה אחרי מה שהידאקי אננו עבר.

את הסרט הזה אגב, לטוב ולרע, אתם צריכים לראות ברגע שתסיימו את הסדרה (הסרט אגב נפתח עם אותה חצי שעה שהופקה עבור החלק “Rebirth” בסרט “Death & Rebirth”, סיבה נוספת לדלג על תוצר הלוואי ההוא).

הריק רול הקולנועי הצליח בקופות ואננו המשיך בחייו בלי להביט לאחור במשך מספר שנים. קשה לכמת את הפרויקטים הרבים שעשה אננו מאז, וזה כולל תפקידי מִשנה בסרטים ביזאריים. אננו עושה מה שהוא רוצה, והוא עושה זאת בסטייל.

אפשר להוציא את האדם מ-“אוונגליון” אבל אי אפשר להוציא את “אוונגליון” מהאדם. הידאקי אננו פרש מסטודיו Gainax ולקח עמו את זיכיון “אוונגליון” (המאבק המשפטי לבדו, שהסתיים רק לא מזמן, ראוי לציון… אבל לא היום). סטודיו Khara הוקם כשהפעם תיכנן אננו לעשות דברים נכון, בקצב שלו. אולם איש לא שיער עד כמה איטי הקצב הזה צפוי להיות. אננו סיפר בכל ראיון אפשרי כי ניתנה לו ההזדמנות ליצור את “אוונגליון” כפי שהוא תמיד רצה ללא המגבלות הטכנולוגיות של 1995. התכנית? רימייק בן ארבעה סרטים, כאשר הסרט הראשון בטטרלוגיה שוחרר ב-2007. מדובר במתאבן מוצלח: עיבוד של 6 הפרקים הראשונים, הפעם עם אנימציה נהדרת פי אלף וקצב פנטסטי. הסרט, שהותיר טעם של עוד, זכה לתשואות והוביל לסרט המשך פופולרי אף יותר עם סוף שסוטה לחלוטין מסדרת האנימה – והפעם זה דבר טוב. כשאני אומר “טוב” אני מתכוון לכך שהסרט הזה הוא, עד היום, התוצר האהוב עלי בפרנצ’ייז כולו, קליימקס אמוציונלי שקשה יהיה להתעלות עליו – החל מהמוזיקה וכלה בהומור, ולמעשה כל דבר בו פשוט נהדר. אעז לומר כי זה אחד מסרטי האנימה האהובים עלי בכל הזמנים…

… אותו ממשיך אחד מסרטי האנימה הכי “מה לעזאזל?” בכל הזמנים. הסרט השלישי הוא מעין חזרה של אננו לצד האפל והעצבני, מינוס הכיף. הסרט מדכא ומבלבל, ומוביל את סדרת הסרטים החדשה לתהום שאני לא יודע כיצד היא תוכל לצאת ממנו. זה אגב קרה ב-2012. הסרט הרביעי (והאחרון) עדיין לא קיים, ומבטיחים שהוא ייצא ב-2020. עצוב ומצחיק (אבל בעיקר עצוב) לחשוב כי הסרט הראשון יצא כאשר הוא עומד, על ציר הזמן, קרוב יותר לסדרת האנימה המקורית מאשר לסרט הרביעי בסדרה של עצמו – אבל כשזה מגיע להידאקי אננו, אין מהלך אחד שהוא קונבנציונלי. האיש עושה מה שבא לו, וכיום מה שבא לו זה גודזילה – זיכיון שגם ביפן הפך לבדיחה, והידאקי אננו החזיר את המכוער-הירוק לשורשיו עם מה שהוא ללא ספק סרט הגודזילה הטוב ביותר אי פעם, ואחד הסרטים המוצלחים של השנים האחרונות. אמנם הוא חזר לעבוד סוף סוף על הסרט הרביעי של “אוונגליון”, אך התחושה היא כי מדובר בחוב שהוא צריך לשלם ולא בפרויקט שנולד מתוך אהבה. אולי העבודה על “גודזילה” לימדה אותו דבר או שניים על סיפורים עמוקים וסוחפים שהקהל אוהב, והסרט הרביעי של “אוונגליון” יהיה הסוף האמיתי-אמיתי שהמעריצים מייחלים לבואו.

ואולי זה יהיה קלאסטרפאק נהדר נוסף. אני אישית אהיה בסדר גם עם האופציה הזו.


שנים רבות הזכויות על “אוונגליון” היו תקועות בלימבו עקב הריב המשפטי בין סטודיו Khara ל-Gainax, עד כדי כך שבמשך שנים לא הייתה שום אופציה (נו, חוקית) לצפות בסדרה המקורית. מפיצות רבות במערב ניסו לשים ידיהן על “אוונגליון” ומפיצות רבות נכשלו, אולם עומק הכיס של נטפליקס עמוק דיו כדי לזרז כל מחסום משפטי – ענקית הסטרימינג קיבלה את “אוונגליון” לידיה, וביום הארוך של השנה – היום, כן? – תהיה זמינה “אוונגליון” (והסרטים שסיימו אותה. אתם זוכרים על מי מהשניים לדלג, נכון?) ברחבי תבל לקהל חדש של מעריצים – ולקהל ישן ונלהב אף יותר.

לטוב ולרע, “אוונגליון” היא סדרה שאפשר לאהוב או לשנוא, אך קשה להישאר כלפיה אדישים. היא שברה מוסכמות ובראה מוסכמות חדשות, ושינתה עבור רבים את מהות המילה “אנימה”.  הסדרה מבלבלת ומתסכלת, עמוקה ונהדרת. הסדרה היא פאקינג “אוונגליון”. יש יפות ממנה, אין יפות כמוה.


:Bibliography
Heads Up, Micky | Wired 1995
cjas Daicon III and IV
NewType Interview 1996

Matthew Roe | Hideaki Anno: Before Evangelion
Matthew Roe | Hideaki Anno: After Evangelion
Chris Beveridge | Neon Genesis Evangelion Death & Rebirth
Gainax Web Biography
Khara Web Biography
Alan Moore x Hideaki Anno: Their Failed Assassinations of Their Genres
Anno’s Roundtable Discussion

לקריאה נוספת
10 תגובות
  1. TURI אומר/ת

    זה אומר שנקבל את הסדרה והסרטים באיכות טובה יותר בHD כמו מה שקרה עם דרגון בול קאי?

    1. רם קיץ אומר/ת

      א’, זה עלה כבר 🙂

      ב, כן, לגבי ה-HD. אבל זו עדיין הגרסה המקורית (בניגוד לקאי שחתכו החוצה הרבה).

      1. TURI אומר/ת

        תודה.

  2. UVERworld אומר/ת

    וואו רם. זה. היה. פשוט. מדהים!
    תמיד הייתה לי סטיגמה רעה שנובעת לאליטיזם זול וואנאביזם.
    חושב שזה הופך את הפספקטיבה שלי ב180, אני לגמרי רוצה לפנות זמן לסדרה+הסרטים שצוינו, לגמריי הצלחת למשוך אותי בכתיבה ומתקשה להאמין בעצמי שקראתי הכל.
    באמת, ששאפו על הנושא!

  3. Chrono אומר/ת

    יופי של כתבה!
    הגעת הסדרה לנטפליקס היא הזדמנות ממש טובה לצופי אנימה פחות ותיקים שנרתעים מסדרות ישנות או איטיות לתת הזדמנות למשהו קצת אחר, שהוא גם בעיני אחד מהיהלומים הגדולים של עולם האנימה.

    משהו שקצת מפריע לי בהקשר של EoE זה שהסרט בדרך כלל נידון בקונטקסט של ״אננו מטריל את מעריציו״ וזה תמיד גורם לי להרגיש כאילו זה קצת מוריד מהסרט כיצירה באמת עוצמתית, ייחודית ומרשימה.
    ואולי אני סתם לוקח אישי כי זה לא רק אחד מסרטי האנימה הכי אהובים עליי, אלא גם אחד מהסרטים האהובים עליי בכלל (ואפילו לא מזמן הופתעתי למצוא אותו ברשימת הטופ 250 סרטים של imdb, לא איזה גושפנקא אבל עדיין)

  4. idom אומר/ת

    קודם כל, כתבה נפלאה.

    היחסים שלי עם אוונגליון קצת מורכבים. תמיד נרתעתי מצפייה בה, שכן הרגשתי שהתיאורים המוגזמים שלה כאחת הסדרות החשובות במדיום האנימה ימנעו ממני להעריך אותה בצורה אובייקטיבית, וההשפעה שלה על סדרת האנימה האהובה עליי, קוד גיאס, גרמה לי לחשוש שלא אתן לה את ההערכה שמגיעה לה אם אשווה אותה שוב ושוב לסדרה שאני אוהב ויצאה 20 שנה אחריה.
    כשהתחלתי לצאת עם החברה שלי, היא מיהרה לספר לי שסדרת האנימה האהובה עליה היא אוונגליון, והרגשתי שזו הזדמנות מוצלחת לדחוף את עצמי לצפות סוף סוף בקלאסיקה הזו ביחד איתה. אז ישבנו ביחד במהלך כמה ימים לצפות בכל הפרקים של הסדרה המקורית… וזו הייתה חוויה מעניינת.

    מצד אחד, אני מעריך את הסדרה. היא לא קונבנציונלית, משתמשת בז’אנר ומאפייניו בצורה מרתקת ומצליחה להביא נרטיב עמוק ומיוחד שנותן הרבה במה למנטליות של הדמויות והצגת הקשיים הנפשיים שהן צריכות להתמודד איתם כשהן נמצאות בסיטואציה מוקצנת שכזו. לא הרבה סדרות עושות את זה, בטח לא אז ב1995. מרשים לחשוב שהידאקי אננו יצר סדרה ששינתה את הדרך שבה מספרים נרטיב בסדרות אנימה, ואולי אפילו את המוניטין של אנימציה יפנית בעשורים הבאים.

    מצד שני, לפעמים הרגשתי במהלך הצפייה שנתנו לסדרה קצת יותר מדי קרדיט. אני לא יודע עם זה ההייפ המוגזם או רגשות הנוסטלגיה שמעפילים על האובייקטיביות של מעריצים מסורים, אבל בצפייה כמישהו נקי שלא ידע למה הוא בדיוק נכנס – יש הרבה מאפיינים של הסדרה שמעידים על ההפקה הבעייתית, המכשולים התסריטאיים או על החלטות בימוי משונות שאננו לקח בתור האדם האקסצנטרי שהוא. היו דברים שהיה קשה להתעלם מהן, וסצנות מדהימות לצד סצנות שלא הייתי רוצה לראות שוב אם אי פעם אצפה בסדרה פעם נוספת.
    המקום הבולט ביותר אליו מתנקזות כל הטענות הללו הוא כמובן הסוף של סדרת הטלוויזיה. שני הפרקים האלה איכזבו אותי מאוד, כי על אף שאני מאוד אוהב את הקונספט, הביצוע בהחלט לקה בחסר, וחבל. אננו דחף הרבה גבולות עם הסדרה, וזה הרגיש שהוא דוחף יותר מדי בהגיעו לקו הסיום, משלל הסיבות המדוברות שרם ציין בכתבה.

    מבחינת העלילה, הסדרה יוצרת נרטיב מאוד מבלבל; יש מספר נקודות עלילתיות לא ברורות שלא מוסיפות הרבה לסיפור, שאלות רבות שנותרות ללא מענה והחלטות תסריטאיות שאני מתפלא שנעשו מלכתחילה. אני לא אכנס לניתוח מוגזם מדי, אבל אני מרגיש שהרבה דברים היו צריכים לקבל הסבר ממשי יותר.
    אני יודע שיש את האנשים שנכנסו עמוק כדי לפענח הכל, אבל אם הסדרה דורשת כל כך הרבה מאמץ כדי לנסות להבין אותה, אולי היא לא כתובה בדיוק כמו שצריך.
    זו לא בדיוק דעה פופולארית, לכן חשוב לי להדגיש שאני לא מתלונן שזה מורכב מדי, אלא שדברים פשוט יכלו להיות מועברים יותר טוב. או בקצרה: סדרה יכולה להציג נרטיב מרתק שמעלה שאלות רבות ולשמר את המסתורין והעניין, תוך כדי שהיא נותנת יותר הזדמנויות לצופים לחבר את חתיכות הפאזל בעצמם. לדעתי אוונגליון קצת חוטאת במורכבות יתר שמעיקה על הצפייה מעט, בטח בפעם הראשונה, ולא מסדרת נכון את פרטי המידע שהצופה צריך. זו לא חוויה קלה; מבחינתי זה שלילי והייתי שמח ליותר רמיזות וביסוס, אבל אני יודע על הרבה שחושבים אחרת (כולל החברה שלי, שמאוד אוהבת לא להבין כלום כי “הסברים זה ללוזרים!”).

    אם נתמקד לרגע בדמויות, כשאני מסתכל על הדמות של שינג’י – דווקא הערכתי אותה הרבה יותר משגיליתי שאחרים מעריכים. אני מאוד אהבתי את ההתנהגות שלו במהלך הסדרה – אין ספק שהוא נהיה מעצבן בשלב מסוים, אבל זה מספיק ריאליסטי שאני מוכן לסבול את ההתנהגות הזו, בטח ובטח עם ההזדהות העצומה כלפי הזוועות שהוא עובר והדרך בה הוא מנסה להתמודד איתן. לא ראיתי דמות כזו מציאותית כבר הרבה זמן עד אז, ואני מרגיש ששינג’י עשה מספיק במהלך הסדרה להצדיק את ההתנהגות הנוראית שלו.
    דמות שאני אוהב אפילו יותר היא אסוקה. הטסונדרה האולטימטיבית תמיד מקבלת מחמאות, אבל דווקא הצדדים הרכים והכאובים שלה הרבה יותר מעניינים מהחזות הקשוחה שהיא מפגינה. פיתוח הדמות שלה הוא המוצלח מהשלישייה, והיא הדמות שהתחברתי אליה הכי הרבה במהלך הסדרה (ולא, זה לא *רק* כי היא ג’ינג’ית).
    דמות שאני לא יכול להגיד שאהבתי היא ריי. אמנם רם העלה כמה נקודות סבירות לטובתה, אך אני לא מצליח לחשוב על אחת נוספת להגנתה. הדמות האפאתית והאדישה לא עשתה שום דבר מבחינתי שיצדיק את חוסר הפיתוח שלה או את האופי המעיק שלה. סצנת המעלית הייתה נהדרת למשל, אבל זה שיא האישיות שהיא הפגינה מבחינתי – כמובן שהכל מתבהר בשלבים האחרונים של הסדרה, אך ההסבר להתנהגותה לא מפצה מבחינתי על הרושם שהיא עשתה עד אז. היא בלתי נסבלת עבורי גם אם זה מוצדק.
    (אם כבר דמויות, קאיג’י הלך מוקדם מדי שזה פשע, ומיסאטו בסטגירל בקלות. אין מה להתווכח).

    לגבי EOE… אני יודע שהדעה הרווחת והפופולארית היא שהסרט מוצלח ומהווה נקודת סיום טובה יותר מהסיום המקורי, אך אני אישית חצוי לגביו – חציו הראשון הוא יצירה נהדרת שמהווה עבורי כל מה שמוצלח מבחינת הסדרה, וחציו השני מעיד על כל מה שאני לא אוהב ומדגיש את הנקודות החלשות ביותר בה, לדעתי. אין לי בעיה עם סיום מיינדפאקי, זה בדיוק מה שהערכתי בסיום המקורי (מה שלא אהבתי בו זה את הדרך בה הכל הוצג והבחירות שנעשו), אבל החצי הזה מרגיש כמו מכתב תוכחה קצת חסר טעם.
    אני מבין על מה ההתלהבות ואת הסיבות שהובילו לכך, אבל זה לא מרגיש לי נכון לסדרה, ולא הצלחתי להתחבר. כמו עם הסיום המקורי, אננו הלך קצת רחוק מדי בתהליך היצירתי שלו לדעתי, משהו שהוא עצמו מנסה לשפר עם הסיקוולים החדשים, בתקווה בצורה קצת טובה יותר.

    בסופו של דבר, היחסים שלי עם אוונגליון קצת מורכבים (כמעט כמו הסדרה עצמה, הא?). אני חושב שהמוניטין שלה בעיקרון מוצדק – היא עשתה הרבה נכון ושינתה לחלוטין את הז’אנר. אולם היא גם התיישנה ויש לה מגרעות בולטות, שקשה שלא לשים לב אליהן.
    עם כל איטרציה מחדש אננו מנסה דברים חדשים, חלקם מוצלחים יותר וחלקם נכשלים. אני חושב שהנחישות שלו לתת לפרנצ’ייז האהוב את היחס המגיע לו היא די מרשימה, ואני שמח שהסדרה קיימת; אין ספק שההשפעה שלה הביאה לחיים כמה מהסדרות האהובות עליי, שלא היו נוצרות אלמלא האימפקט (חע) שהסדרה הביאה למדיום האנימה.

    גם אם אני לא החסיד הכי גדול של הסדרה, חושב שיש הרבה בה שלא מספיק ברור או מוסבר, ולא מרוצה מהסוף שלה… אני מבין את התשוקה של הפאנדום ושמח שיצא לי לצפות בסדרה. עבורי, המסע היה חשוב יותר מאקורד הסיום, והסדרה ראויה להימצא בפנתיאון סדרות האנימה המוצלחות ביותר. עכשיו נמשיך לחכות לסרט הרביעי… הוא יגיע בסוף, נכון…?

    אגב, המימז נפלאים. הכל היה שווה בשביל להבין את המימז.

    1. idom אומר/ת

      קוד גיאס יצאה ב2006. אני יודע שנים. אני יודע מתמטיקה. אני יודע שזה לא 20, אבל זה יישאר עכשיו בתגובה לנצח.

      אופס.

  5. הראשון מהסוף אומר/ת

    טוב. וואו איך מתחילים להגיב לדבר כזה… אני אתחיל נראה לי ב”תודה” ממש גדולה, זה היה מעניין ואפילו למדתי כמה דברים. בפרספקטיבה שלך על הדמות של ריי מעניינת מאוד ולא שמעתי אותה לפני כן.

    אהבתי מאוד שעשית גם סיכום כל כך רחב ולדעתי גם לא ספיילרת, כך שגם מי שלא ראה יוכל לקרוא את הכתבה הזו בכיף, ואם זה יגרום לעוד אנשים לראות את הסדרה אז זה ברוך.

    כמה נקודות קטנות שכבר התייחסו לחלקן בשאר התגובות:

    שינג’י כתינוק בכיין- אני קצת מקנא באנשים שחושבים את זה עליו, כי אני עד היום מזדהה איתו מאוד כל פעם שאני רואה את הסדרה. ואין מה לעשות הוא הגיבור והוא ביקורת (בעיקר עצמית של אננו על עצמו) על תרבות האוטאקו ועל מה זה להיות אוטאקו. אננו עשה בחינה עצמית של הצדדים הכי אפלים של התרבות הזאת אבל התמודד איתם באומץ דרך שינג’י וקיבל את הפגמים שלו. אין דמות אחרת באווה (אולי חוץ מאסקה ומיסאטו, שתיהן במידות מועטות) שמצליחה לששבור את מעגל ההרס העצמי שהיא נמצאת בה ולמצוא דרך לאהוב את עצמה כמו שינג’י. אני כן חושב שהתהליך שהוא עובר הוא מעיק מאוד לפרקים, אבל זאת המטרה, ובסדרה על רובוטים ענקיים שנלחמים במפלצות זה נעשה בצורה יותר ריאליסטית מהרבה סרטים וסדרות שמנסים לגעת בבעיות דומות.

    הסוף של אוונגליון כאצבע משולשת- יש בזה משהו, ואני חושב שסצינה מסויימת בפתיחת הסרט בחדר מסויים בבית חולים היא הסצינה שבה אננו הכי בוטה בביקורת שלו כלפי הפאנדום. אבל אי אפשר לומר שזו ביקורת לא מוצדקת. אוונגליון זכתה לפופולריות עצומה, אבל לא נראה לי שזה מהסיבות שאננו קיווה. היא הפכה לתעשייה של מרצ’נדייז והדמויות הפכו לווייפוז וכל הדברים שאננו ביקר באנימה עצמה, אז ברור שהוא יהיה עוד יותר נחרץ במסר שלו בסרט.
    ועדיין המעריצים לא מבינים את הרמז לדעתי. באופן אישי אני לא חושב שיש משהו רע באנשים שנהנים מאוונגליון כמו סדרת אנימה רגילה, אבל אני יכול להבין את התסכול של היוצר שאנשים מתייחסים ליצירה שלו בצורה שהיצירה עצמה מבקרת (וזה אירוני בטירוף)

    לגבי סרטי הרבילד – שמעתי פרשנות מאוד מעניינת לגבי הסרטים שבקצרה טוענת שהראשון מייצג את אבה כמו שהיא באמת, השני מייצג אותה כמו שהמעריצים רואים אותה, והשלישי את איך שאננו רואה אותה. אפשר לפתח את זה עוד הרבה אבל חפרתי מספיק בינתיים

    תודה רם על סקירה נהדרת

  6. ניר אקא דני קושמרו שקיבל באן מהקבוצת טלגרם סתם ככה אומר/ת

    זה היה ממש מעניין! המון דברים שלא ידעתי ואני חי בסרט שאני מעריץ אווה מושבע. תודה רבה.

  7. משכך כאבים אומר/ת

    @I_am_claudius
    כתבה מעולה על אננו (וקצת על אוונגליון). מעניין ללמוד דברים חדשים על סדרה שכבר באמת נאמר עליה הכל. אני מאוד מבסוט שהסדרה קצת חזרה לשיח הציבורי בזכות השידור בנטפליקס, אני מרגיש שבמיוחד צופים חדשים מפספסים אותה ולא מבינים את ההשפעה העצומה שהייתה לה על התעשייה, או את העובדה שהיא חתומה על בערך 90% מכל הטרופים והאלמנטים המרכזיים שמופיעים באנימה כיום. אוונגליון היא ההגדרה המילונית ל”סדרה חובה”. (ודיסקליימר, לא הבנתי שום דבר מאוונגליון ולכן גם לא ממש נהנתי ממנה.)

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם