No More Heroes

“אף גיבור אינו בן-אלמוות עד שהוא מת” / ויסטן יו אודן

No More Heroes

בסוף השבוע האחרון החלטתי להתנסות במשחק “No More Heroes“, רק כדי להשתיק את כל אותם אלו ש-“מכריחים” אותי לשחק בו כי אני פשוט חייב מפני שזה משחק חובה ואין לי שום ברירה אחרת.

ובתור אחד שלא אוהב שמצמידים לו אקדח לרקה, הציפיות שלי היו לשחק בו מקסימום שעה כדי להבין שזה פשוט לא שווה את זה. ובכן…השעה הפכה לשעתיים, השעתיים הפכו ליומיים והיומיים הפכו לחמישה.

No More Heroesכעת אחרי שסיימתי, אני יכול לומר לכם רק דבר אחד: אתם חייבים לשחק במשחק.

אז מה כל-כך מיוחד בו? ובכן – בתור התחלה – זה משחק על אוטאקו עם חרב אור (Beam Katana) שיוצא למרחץ דמים. טרוויס טאצ’דאון [Travis Touchdown] הוא אותו אוטאקו, והחדר המוזנח במוטל בו הוא גר מלא בפיגרים של דמויות אנימה, מסיכות היאבקות וחתול. אחרי שהוא פוגש ביץ’ מסתורית בשם סילביה כריסטל [Sylvia Christel], מארגנת קרבות של ארגון ה-UAA (ראשי תיבות של United Assassins Association), יוצא טרוויס להרוג את עשרת הרוצחים החזקים ביותר בארגון, זאת כדי להיות מספר אחד. במידה ויפסיק, ירדפו אותו עד סוף ימי חייו מתנקשים אחרים החושקים במעמדו. מעין “אפרו סמוראי” פוגש את “קיל ביל”.

המשחק אינו לוקח את עצמו ברצינות. בכלל. טרוויס הוא האנטי-גיבור חסר הערכים-השמוק הגדול ביותר שיצא לי לפגוש, כשבראש שלו רק בחורות ואנימה, לפעמים באותה נשימה. אם בא לכם לשמור את המשחק לדוגמא, תיאלצו לראות את טרוויס עושה את מספר שתיים, No More Heroesוכשהוא צריך לטעון את החרב שלו (מה שקורה בתדירות תכופה), תיאלצו לנופף את שלט ה-Wii ולראות את טרוויס משתמש בתנועות גבריות שאינן משתמעות לשני פנים. 

הסגנון הברוטאלי של המשחק איפשר ליוצריו למתוח את גבולות הדמיון עד כמה שניתן. כל קרב בוס מהרשימה יבוא רק אחרי שהבסתם את נתיניו, לרוב חבורה של בריונים חסרי אינטיליגנציה. הם יכולים להיות תלמידי תיכון, שחקני בייסבול ואפילו חברי מועדון סאדו-מאזו. הדרכים להרוג אותם מקוריות ביותר: לחתוך אותם לשניים, לחתוך אותם לשלושה או לעשות עליהם מהלך היאבקות…ואז לחתוך אותם לארבעה.

על-מנת לעלות בשלבים תיאלצו להרוויח כסף. איך? NMH מכילה משחקיות פתוחה בסגנון GTA, וניתן להסתובב בחופשיות בעיר סנטה-דסטרוי [Santa Destroy] שבקליפורניה. אבל כמו שאמרתי, זה בסגנון GTA, ולא כמו; האפשרויות יחסית מוגבלות, ועד מהרה זה נעשה מציק לעבור ממקום למקום באופנוע. את הכסף אפשר להרוויח ממיני-משחקים כיפים להחריד: גזימת דשא, מציאת אגוזי קוקוס, מחיקת כתובות גרפיטי, מרדף חתולים וכו’ וכו’. כל משימה – הנמשכת כ-2 דקות No More Heroes– פותחת לכם דלת למשימות הגדולות באמת: משימות התנקשות, בהן טמון הכסף האמיתי. במידה ונשאר לכם מספיק כסף לבזבוזים, תוכלו לרכוש בגדים חדשים, לקנות חלקים חדשים לחרב או אפילו חרב חדשה. ניתן אפילו ללכת למכון הכושר ולבצע משימות שגם ב-Wii Sports לא חשבו עליהם, ובכך לחזק את הסיבולת שלכם.

זה הכל נחמד ויפה, אבל את הכיף האמיתי במשחק מספקים הבוסים הגדולים. רובם מקוריים, ודרושה שיטה שונה כדי להביס כל אחד מהם. כל בוס מביא עימו פסיכוזה אחרת, ובמהלך ההרפתקאה שלכם תיתקלו בדוגמנית עם אוטומייל, תלמידת בית-ספר המחפשת נקמה, קוסם שהמופעים שלו לא נגמרים בשלום, זקנה עם תותח (ממש) גדול, מלכת סאדו ועוד ועוד. גם אחרי שחשבתי שהבנתי את הקונספט של המשחק, ובאיזו שיטה רצוי לדבוק על מנת להיות המנצח, נתקלתי במספר קלפים ששינו את חוקי המשחק והביאו להפסד צורם. אבל זה לא היה כיף אם זה היה קל מדי, נכון? למזלי הרב, אף אחד מהם לא נשאר בגדר ה-“בלתי אפשרי” וההתקדמות שלי במשחק נעה בקצב של שניים-שלושה בוסים ליום.

הדבר האחרון שתפס אותי ב-NMH הוא הסיפור. כן, הוא מפגר, מגוחך וצוחק מלמעלה על משחקים וסרטים אחרים שלוקחים את עצמם No More Heroesברצינות תהומית. אבל בתוך כל זה ישנה עלילה שתפסה אותי חזק במפשעה; מה יהיה גורלו של טרוויס? מה הסיפור של סילביה? ומה יתפתח ממערכת היחסית הסדיסטית בין השניים? הקליימקס של המשחק מכיל יותר תשובות משאלות, אבל אלה פותחות שאלות חדשות. אני אישית יצאתי מסופק.


“No More Heroes” הוא העוף המוזר בלול הזה שנקרא “Wii”. הגיבור שלו הוא אוטאקו שמחרבן בלי אבחנה, מאונן כדי להטעין את החרב, רוצח בכמויות שיגרמו לסטלין להסמיק רק כדי לחזור הביתה כדי לשחק עם החתולה החמודה שלו. הכיף פשוט לא מפסיק להפתיע, והשלבים מכילים משימות הזויות שיגרמו לכם להרים גבה ולחייך. רצוי לא להימצא בסביבה של ילדים כשהדיאלוגים ה…נקרא להם ‘שנויים במחלוקת’…מושמעים. כמויות הפאנסרביס, העירום, והאזכורים התכופים של תרבות הפופ הופכים את המשחק לרלוונטי ובועט. כל אלו מפצים על החסרונות המעטים. אם עוד לא שיחקתם, אני לא מבין למה בדיוק אתם מחכים. אני בינתיים זז למשחק השני.

הטוב: משחקיות דינמית, כיף טהור, הרבה דם, פאנסרביס ושחיטה כשרה של פרות קדושות.
הרע: הפוטנציאל הטמון בסביבת המשחק הפתוחה אינו ממומש מספיק, ואף מיותר.
והמכוער: האגודל שלי אחרי כל קרב בוס.

ציון במדד OK – סביר פלוס פלוס

No More Heroes

No More Heroes | אקשן, הרפתקאות, שירותים, חתולה, מלחמת הכוכבים | יפן 2007, ארה”ב 2008 | נינטנדו Wii | מפיצים: Marvelous Entertainment, Ubisoft | יוצרים: Grasshopper Manufacture | מעצב: גואיצ’י סוּדה (Suda51)

לקריאה נוספת
1 תגובה
  1. הודיה אומר/ת

    יש את המשחק מדובב לאנגלית?

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם