No Game No Life

“Just play. Have fun. Enjoy the game” / מייקל ג’ורדן

אני אוהב משחקים לא פחות מכל אחד אחר; מ-אבן נייר ומספריים ועד Assassin’s Creed. כל מה שעונה להגדרה של “משחק” ומצליח להשכיח ממני את תלאות החיים – בין אם לדקה או שמונה שעות – אין מבורך ממנו. טוב, למעט סדרות טלוויזיה. בסדר, גם סרטים. וספרים. ואוכל (ואוו, יש לי יותר תלאות להשכיח משחשבתי).

סדרת האנימה No Game No Life לוקחת את קונספט המשחק והופכת אותו לעסק רציני. עסק שמפיל ממלכות ומחליף מלכים: הכירו את Disboard, עולם פנטזי שכל דבר בו יכול להיקבע דרך משחק. רוצה להיות המלך הבא? מקווה שאתה יודע שש-בש. רוצה לעקוף בתור? תכין את קלפי הטאקי. כל תאי השירותים תפוסים? דפוק בדלת רנדומלית ותוציא חמישה אבנים.


האחים שירו וסורה ידועים כבלתי מנוצחים. אין משחק ששניהם משתתפים בו שהם לא מסוגלים להביס. רק שאף אחד לא יודע מי הם: ברשת האינטרנט הם משתמשים בכינוי “[      ]” – כלומר, אפילו כינוי אין. שירו וסורה חיים בטוקיו בעולם האמיתי. אחרי שהם מביסים דמות מסתורית בשח-מט (כמובן שבאינטרנט) הם משוּגרים ל-Disboard – עולם ששניהם מתאימים אליו כמו כפפה ליד. ברצינות, זה כמו להכניס זאב למקרר בשר, או בריטי למפעל שקיות תה. 

אלוהים של העולם החדש, טת, או תת, או תט, או תת [קיצר, Tet] מסביר לשניהם את עשרת הדיברות: מלחמות אסורות, כל קונפליקט ייפתר במשחק וכו’ וכו’ (זה עדיף בהרבה על “לא תנאף”. מה לעשות, אני אוהב לנאוף. זה גם עדיף על “לא תרצח”. מה לעשות, אני אוה… לא חשוב).


לדאבונם, שירו וסורה מגיעים אל הממלכה שתושביה הם החלשים ביותר מבין 16 הגזעים – אימאניטי, יצורים פגיעים חסרי קסם. אתם יכולים לקרוא להם ‘בני אדם’. 

שירוֹ וסורה משתמשים בכישרון הטקטי שלהם לטפס בסולם הדרגות, קודם בין האימאניטי עצמם ואחרי כן בעולם.

היופי של No Game No Life הוא שגיבוריו הם למעשה בלתי מנוצחים. כן, הם חוטאים בהיבריס. כן, לפעמים הם כמעט מפסידים. אבל בניגוד לגיבורי סדרות אחרות, סורה ושירו יודעים מה הם עושים, לפעמים 20 צעדים לפני כולם. סוף סוף ישנם גיבורים שנותנים קצת נחת לצופים. במקום לחשוש האם “הם ינצחו? הם יפסידו?”, נתתי לעצמי לבטוח בהם ופשוט נהניתי מהדרך.


כל זה לא הופך את המפלצות האלה לחסרי צלם אנוש. סורה הוא חולה מין ממדרגה ראשונה (במילים אחרות, גבר) שבתוקף מעמדו החדש הוא נהנה מדברים ששמורים בדרך כלל ליוּ הפנר. בנוסף לכך הוא אדם הגון, שוחר שלום ואוהב את אחותו הקטנה (ואני מתכוון ל-אוהב את אחותו הקטנה). שירוֹ היא לולי שתלויה באחיה, אך יש שיגידו כי היא החכמה מבין השניים. היא משחקת מהלב, בעוד שירו מתכנן הכול מהראש. לחוד הם דווקא פגיעים, אך יחדיו הם חומה בצורה.

12 פרקי הסדרה רווים בהומור לכל אורך הדרך, אפילו ברגעיה הקריטיים, וכמעט כל דמויות הסדרה הם קומיים מטבעם ואי אפשר שלא להתחבר אליהם (בייחוד הבנים שבינינו). אם זה עוד לא השתמע בין השורות, יש בסדרה המון פנסרביס. האמת שזה מפתיע, כיוון שבמאי הסדרה הוא בעצם במאית: אטסוּקוֹ אישיזוּקה, עליה כבר אמרתי בעבר שהיא כישרון עולה בתעשיית האנימה. בדומה לסדרה הקודמת שלה, The Pet Girl of Sakurasou (הסדרה הראשונה שביימה לבד), גם הפעם משתמשת אטסוקו בצבעים חדים ובוהקים שעשויים לגרום לכאב ראש אם אתם יושבים קרוב מדי למסך. לקראת מחצית הסדרה הורגלתי לסגנון הזה של אישיזוקה, וכשחושבים על זה, הוא מתאים מאוד לעולם הפנטזי העשיר של הסדרה. לפי הטריילר החדש ל-Hanayamata – סדרת היוּרי שלה שתעלה בשבוע הבא – נראה כי מדובר בסגנון קבוע עבורה. ימים יגידו אם סימן ההיכר הזה ישתלם.



No Game No Life היא לא יצירת מופת ממדרגה ראשונה, אך כל אחד ואחת מכם יוכל ליהנות ממנה; מי יותר ומי פחות. קחו בחשבון שהסדרה לא באמת מסתיימת, ומשאירה פתח לעונה שנייה שלא בטוח שתבוא (כפי שהזכרתי קודם, איזישוקה המשיכה לפרויקט חדש). אם זה לא מפריע לכם, תנו לה הזדמנות.


הטוב: משעשעת; קאסט של דמויות חביבות; סגנון גרפי מיוחד.
הרע: פתח לעונה שנייה שלא בטוח תהיה; הסגנון הגרפי לא מתאים לכולם.
והמכוער: לעולם אל תגָדלו זוג אחים ביפן.

ציון במדד OK – סביר פלוס

No Game No Life | יפן, 2014 | 12 פרקים | סטודיו Madhouse | הרפתקאות, קומדיה, פנטזיה, על טבעי, אצ’י, Oreimo | יוֹשיטסוּגוֹ מאטסוּאוֹקָה [קיריטוֹ מ-“Sword Art Online”], אָיי קאיָינוֹ [רוּקי מ-“.Senyū”], יוֹקוֹ היקָאסָה [ריאס מ-“High School DxD”], יוּקארי טאמוּרָה [ריקה מ-“Higurashi no Naku Koro ni”] | במאית: אטסוקו אישיזוקה [The Pet Girl of Sakurasou] | יוצר מקורי: יוּ קאמייה

לקריאה נוספת

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם