והנינג’ה הזה הוא אני | על 15 שנים עם נארוטו

מה אני אמור לעשות עכשיו כשסדרת אנימה שראיתי במשך כל כך הרבה זמן הגיעה לסיומה?
אה רגע, יש תכף בורוטו. הכל טוב.

פאק איט, יש ספויילרים.


הייתי עלם חמודות תמים, לא ידעתי למה אני נכנס. רק התחלתי את דרכי בעולם הסדרות היפניות המצוירות כאשר פנה אלי איזה אחד – “אתה חייב לנסות את זה גבר. מה אכפת לך? כולם עושים את זה”. ראיתי פרק, ראיתי שניים… ראיתי שלושים. שבוע ימים והדבקתי את הפער. זהו, מעתה פרק חדש רק פעם בשבוע. אבל הייתי מוכרח לקבל עוד, וכך הגעתי למנגה; זה כמו האנימה, רק למכורים קשה (חומר טהור, נטול בולשיט). הייתי מאושר עד הגג, אבל לשמחה יש תוקף. אט אט נגמלו החברים סביבי, הם מצאו דברים טובים יותר לראות. וגם אני נחשפתי לעולם עשיר ובריא. אך על ‘נארוטו’ לא ויתרתי: גם כשאמרו לי ‘למה אתה עושה את זה לעצמך?’ ו-‘תפסיק. אתה לא רואה שאתה פוגע באלו שאוהבים אותך?’ – עדיין המשכתי. והמשכתי. והמשכתי.

השבוע זה נגמר. מה… מה אני עושה כעת? איך אמורים לתפקד?

כמעט עשור וחצי, זה הזמן שהמתנתי לכתוב את הביקורת על האנימה שאתם ואני קוראים לה ‘נארוטו’ (ואשתי קוראת לה ‘הסדרה הזו עם הנדנדה’). עליות, מורדות וסטגנציה חוויתי עם הנינג’ה הבלונדיני במהלך השנים, וצברתי לא מעט דברים שאני רוצה לומר. סליחה, לצרוח: איך זה ש-“נארוטו” עושה בית ספר לסדרות שונן מצד אחד, ומאידך היא נראית כמו תאונה בין רכבת לעדר פרות? כיצד ניגשים לבקר סדרה שדקה אחת היא מלטפת ומחבקת, ודקה אחרי זה דופקת בירכיה לתוספתן? מה מידת החמלה במקרה הזה, ועד כמה רגעיה הטובים מפצים על הנתון המבעית שהוא 44% (!) פילרים?

“נארוטו” [Naruto] החלה דרכה כסדרת מנגה מצליחה עליה כתבתי דין ודברים לפני שנתיים וחצי. על אף שהמנגה היא המקור נטול הפילרים, “נארוטו” עבורי היא קודם כל סדרת האנימה שהחלה ב-2002 והופקדה בידי אנשי סטודיו Pierrot, חבר’ה שיודעים דבר או שניים על גיבורים בלונדיניים מעצבנים – הם הפיקו את ‘נילס’. הסדרה מגוללת את סיפורו של יתום צעיר שחי בכפר נינג’ות בו כולם מתנכרים כלפיו משום ששד מפלצתי חי בתוכו (אני מדבר על נארוטו, לא נילס). הסדרה לקחה את הפולקלור היפני ועיצבה אותו מחדש, אך עם טוויסטים מעניינים; נינג’ות נהיו ביג דיל, ועל אף ההשראה מיפן הפאודלית, טכנולוגיה מודרנית היא דבר שקיים (מינוס רובים ואקדחים. זו הייתה סדרה הרבה יותר קצרה אם כולם היו נושאים קלצ’ניקוב).

“נארוטו” הנחילה סגנון חדש של קרבות, קרבות שהם קצביים ומבוססים על טקטיקה; לא מספיק להתאמן בעולם “נארוטו” – לכל שינובי סט יכולות ו/או נשקים משלו, והתמחות בסוגי לחימה שונים. זאת בניגוד לסדרה כמו, נניח, דרגון בול Z, בה עיקר השוני בין נבל חדש לזה שקדם לו הוא הגיבורים שאומרים “הוא פי 5500 חזק יותר מהקודם!”. גיבורי “נארוטו” מלווים אותנו בתהליך המחשבה שלהם, ורבים מהניצחונות קורים הודות לחשיבה מקורית. לכן כשדמות מפסידה, זה צורם באופן אישי.

עם עולם עשיר ומסתורי דיו כדי להצית סקרנות – ולא מעט קרבות נהדרים – הציגה “נארוטו” פוטנציאל רב. ג’ונקו טאקגוצ’י – גוֹן פריקס מ-Hunter x Hunter (המקורית) – נבחרה לתת את קולה למה שיהפוך לתפקידה האייקוני, אך אל תתנו לשם הסדרה להטעות: נארוטו עשוי להיעדר למשך פרקים רבים, ואף הייתה תקופה בה לא שמענו את קולו במשך חצי שנת שידור (להגיד לכם שהתגעגעתי…לא, לא אגיד).

ללא האנסמבל הייתה זו סדרה אחרת לגמרי; אין דמות משנית ללא עשרות פרקים בכיכובה. מספר הפרקים בכיכובו של קאקאשי נמדד בעשרות, ארוך מכל תפקיד ראשי של המדבב הוותיק קאזוהיקו אינואה. אותו הדבר אפשר לומר על דמויותיהם ומדבביהם של סאסקה, שיקאמארו, סאקורה, אוביטו, רוק לי (שזכה לספין-אוף בכיכובו) ואחרים. אוקי, זה לא ממש נכון במקרה של אוביטו — מגומי האן עשתה יותר פרקים בתור גון פריקס מ-Hunter x Hunter (החדשה) — אבל הייתי חייב לדחוף בדרך כלשהי את העובדה ששתי המדבבות של גוֹן דיבבו ב-“נארוטו” דמות של שינובי לא יוצלח שחלומו זה להיות הוקאגה. זהו, עכשיו אני רגוע.

הדמויות ב-“נארוטו” נהיו כה אייקוניות עד שקשה לחשוב על תפקיד משמעותי יותר שעשו המדבבים שלהם. וזה כולל אותך, אקירא אישידה: תקריא כמה סיפורי ראקוגו שבא לך, עבורי תמיד תהיה גאארה. אפילו רומי פארק נכנסה לנעליה של טמארי לפני שהייתה אדוארד אלריק מ-“Fullmetal Alchemist“, ונשארה בנעליה הרבה אחרי.

בדומה לכל סדרת אנימה המבוססת על מנגה שבועית שעדיין רצה, קיים תמיד החשש שהפער יידבק. אולם “נארוטו” סבלה מבעיה חמורה – פופולריות. בניגוד לסדרה כמו “Gintama” שיוצאת לפגרה בכל פעם שהעלילה קרובה למנגה – על “נארוטו” נגזר להיות באוויר נון סטופ החל מ-2002 ועד, טכנית, ימינו: כבר תוך שבועיים עולה סדרת ההמשך בכיכובו של בורוטו (הבן של). עבור TV Tokyo, “נארוטו” הוא הפרנצ’ייז הנמכר ביותר שלהם, מתעלה אפילו על “פוקימון”, כך שאם מסתכלים על זה מבחינה עסקית בלבד – להפסיק את שידור הסדרה זו החלטה מטופשת (דמיינו באיזה עולם היינו כיום לו Fruits Basket הייתה מוכרת צעצועים כמו נארוטו?). על כן, תחת אילוצי הפופולריות, נאלץ סטודיו Pierrot לבצע תמרונים.

וזה בסדר… חלק מהזמן; פילרים טובים הרחיבו את עולם הסדרה והציגו דמויות חדשות, חלקן לא הביאו לי חשק לדחוף את הראש לאסלה ולהוריד את המים. הבעיה היא עם הפילרים ה… פחות טובים, נגיד ככה. אלה פילרים שאם אספר לפסיכולוג שראיתי, מחר מאשפזים אותי (אם אתם חושבים שאני מגזים, כנראה שכחתם שנארוטו הפסיד ליען שהוא נינג’ה, או את הפעם ההיא בה נארוטו הטיל שתן על אינו. או הפילר אשתקד בו דמות בתוך חלום מקריאה סיפור שנמשך עשרות פרקים). למעשה, מתוך 720 פרקי “נארוטו” ו-“נארוטו שיפודן”, 315 פרקים אינם קאנוניים למנגה ותורמים גורנישט לעלילה הראשית. חשבו על המספר הזה רגע, 315. מרבית סדרות האנימה בימינו לא ממשיכות מעבר לעונת שידור אחת. כלומר אם הייתי מוותר על צפייה בפילרים, יכולתי להחליף אותם ב-26 סדרות בנות 12 פרקים (או שהייתי עושה משהו פרודוקטיבי כמו פיסול בחימר).

מחשבה מעודדת בעניין היא העובדה שלא כל הפילרים נוראיים, זה רק מרגיש ככה. ישנן סגות המרחיבות על עברו קאקאשי או כאלה המציגות את ההיסטוריה של עולם השינובי, והן מבחינתי אבן יסוד. פרקי פילר אינדיבידואלים אחרים אינם מציגים סיפור משמעותי, אך הם מאפשרים לאנימטורים להשתולל כאוות נפשם. ואתם יכולים לא להאמין לי, אבל יש פרקים קומיים ב-“נארוטו” המוצלחים יותר מסדרות קומדיה ידועות.

סטודיו Pierrot פועל בשיטת רוטציה, וצוותים שונים עובדים על פרקים שונים – חלקם In House בסטודיו וחלקם באולפנים דרום קוריאנים. הרוטציות מתפרסמות כחודש מראש, וכך יכולנו בקהילת המעריצים לדעת עוד לפני הצפייה איזה פרק יהיה טוב ולאיזה כדאי לבוא עם כוס גדולה של קפה. זה הגיע למצב מגוחך בו זיהינו אנימטורים לפי שניות בודדות של אנימציה. נשמע הזוי, אך נראה אתכם צופים בסדרה עם כל כך הרבה פרקים ולא שמים לב לדברים כאלה. ואם תהיתם, לא היה פילר אחד עליו דילגתי ואין OVA שחמק מעיניי; הסבל אמנם היה רב, אך בזכותו למדתי להעריך את חלקיה הטובים של הסדרה.
וכשהסדרה הזו טובה, היא ליגה מעל כולן.

במאי האנימציה המוכשר בצוות הוא אטסושי וואקבייאשי. האיש לא נכח בסביבה כמו עמיתיו, אך הוא אחראי על הקרב הראשון בין נארוטו לסאסקה, וכמו כן על הקרב בין נארוטו לפיין. מעט הפרקים המעטרים את שמו הביאו את האנימה לרמה מופתית; קרבות על גבול הביזאר אותם ביים, כתב ואייר כמעט לבדו. ואם אין לכם סנטימנטים לסדרה – צפו לפחות בפרק 167 של שיפודן. הנאה מובטחת.

הירויוקי יאמאשיטה הוא אישיות דומיננטית גם כן מאחורי הקלעים; הוא אחראי על הפרק בו מאדרה מתעורר לחיים ונלחם לבדו מול אלף חיילי שינובי, על הפעם ההיא בה סאסקה חשב שזה רעיון טוב ללכת מכות מול קילר בי, על קרב האגרופים בין קאקאשי לאוביטו, על הקרב האחרון בין סאסקה לנארוטו ומגוון רגעים אייקוניים לאורך הסדרה (וכמו כן, על הסרט של בורוטו והסדרה המתקרבת). אורכה של “נארוטו” הפך אותה לחממה עבור אנימטורים שפרחו במסדרונות Pierrot וכיום הם אנשי מפתח מובילים בתעשייה, ובהם מאסאהיקו מורטה, הירופומי סוזוקי, נוריאו מאטסומוטו ואחרים.

מדבבים, אנימטורים, סיפור עשיר, דמויות… כל אלה מתגמדים לעומת האספקט שהפך את הסדרה למה שהיא: המוזיקה. פס הקול של “נארוטו”, ואני לא מתבייש להודות, הוא מהמוצלחים בעולם האנימה (ולא רק). את התודה אנו חייבים לשני אנשים, טושיאו מאסודה (“נארוטו”) ויאסוהירו טאקאנאשי (“נארוטו שיפודן”). שני אלה העניקו לסדרה מלודיה ייחודית ולימדו אותנו כי שמיסן וגיטרה חשמלית ראויים ללכת יד ביד, שָאקוהאצ’י יכול להיות מגניב ומקהלות זה דבר נהדר. והם לא הלחינו קצת והלכו לאכול פיצה: המוזיקה בסדרה התפתחה, נעימות חדשות התווספו גם בשלביה המאוחרים ואלבומים שלמים הוקלטו עבור כל סרט וסרט (וזו סדרה שהקריצה סרט פעם בשנה). אני לא נוהג לראות פרקים יותר מפעם אחת, אך לעשרות הנעימות האזנתי שעות על גבי שעות. נראה אתכם לא מזילים דמעה לשמע Sadness and Sorrow או לא מקבלים עור ברווז משיר הנושא של פיין. למוזיקה שתהיה ב-“בורוטו” יש חלל גדול למלא.


ובסופו של דבר, זה מה שאזכור מ-“נארוטו”. לא את הפילרים או הפרקים דלי התקציב. לא את הפלשבקים והמריחות בעלילה. אלא את הרגעים שבאו והלכו מהר, אלה שהפכו את הסדרה לנהדרת כל-כך: הקרבות האפיים, השיעורים על החיים, הדמויות שנהיו למשפחה, העולם הפנטזי עם ההיסטוריה העשירה, המוזיקה המוּכרת, האומץ לנסות והחוצפה להעז. יום אחד, כשישדרו מחדש את “נארוטו” בגרסה נאמנה למקור – כי חייבים – יותר אנשים יבינו את גדולתה. הסדרה לא אשמה בהיותה פופולרית. כן, הטיפול בפילרים יכול היה להתבצע באופן חכם יותר, אך קל לדבר כשלא אנחנו הם שצריכים להשאיר סדרה באופן מלאכותי בחיים. במסגרת המוגבלת שניתנה לו, סטודיו Pierrot עשה עבודה יוצאת דופן. ואם הייתי חוזר אחורה בזמן ופוגש את עצמי הצעיר, הייתי אומר לו  ‘לך על זה. זה באמת חומר טוב’


Naruto / Naruto Shippuden | יפן, 2007-2017, 2002-2007 | 720 פרקים [220 + 500] | שונן, אקשן, פנטזיה, דרמה, קומדיה, נדנדה | סטודיו Pierrot | ג’וּנקוֹ טָאקגוּצִ’י [גוׁן פריקס מ-“Hunter x Hunter”], נוֹריאָקִי סוּגִיָאמָה [אמייה שירוֹ מ-“Fate/stay night”], צ’יאְה נָאקָאמוּרָה [רֶבֶּקָה הוֹלְסְטרוֹׁם מ-“EUREKA SEVEN AO”], קָאזוּהיקוֹ אינוֹאה [אוֹבּוֹרוֹ מ-“Gintama”], אקירא אישידה [קוֹוָארוֹ מ-“Neon Genesis Evangelion”], הידאוֹ אישיקָאוָוה [ד”ר ט’אנדרלאנד ג’וניור מ-“Tekami Bachi”], הָאוּצ’וׁ אוֹהטְסוּקָה [סאטוֹ מ-“Ajin”], נאנה מיזוּקי [יוּאי מ-“Ïchigo 100%”], קוֹאיצ’י טוּצ’יקָה [הָיָאטוֹ מ-“!Himawari”], קוֹאוּסְקה טוֹׁריאוּמי [ג’וּנְפּיי מ-“Persona 3”], קֶנְטרוֹ איטוֹ [הירוֹקי מ-“Junjō Romantica”], קַנְיוּ הוֹריאוּצ’י [מר. פייר מ-“Yowamushi Pedal”],קוּג’ירָה [מאטסוּיוֹ מ-“Mr. Osomatsu”], מאמי קוֹֹיָאמה [נילס הולגרסון מ-“The Wonderful Adventures of Nils”], מאסאקוֹ קאטְסוּקי [קווין בּי מ-“Golgo 13: Queen Bee”], נאוקי אוּצ’ידה [אודה נובונגה מ-“Drifters”], נוֹׁבּוּטוׁשי קאנה [לאנסר מ-“Fate/stay night”], ריקייה קוֹיָאמָה [וולברין מ-“Wolverine”], רומי פארק [אדוארד אלריק מ-“Fullmetal Alchemist”], ריוֹקָה יוּזוּקי [ריסה מ-“To Love-Ru”], סאטוֹשי הינוֹ [שינקאי מ-“Yowamushi Pedal”], הארוהי טרָאדָה [נאמי מ-“Zoku Koihime”], אמי שינוהָארה [מארי אימוּרה מ-“Hajime no Ippo”], היסאוֹ אְגָאוָוה [ואנילה מ-“Kaiba”], שינג’י קאוָואדַה [יוֹהאנס מ-“Toriko”], שוֹוָארוֹ מוֹריקוּבּוֹ [מאקישימה מ-“Yowamushi Pedal”], וואטרוּ טאקאגי [טאטסומי מ-“Shiki”], טוֹשיוּקי מוֹׁריקָאוָוה [נאראקו מ-“Inuyasha”], יָסוּיוּקִי קָאסְה [מיקייה מ-“Durarara!!×2”], יוֹאִיצ’י מאסוּקָאוָוה [אוּצ’י מ-“The Gokusen”], יָאקָארי טָמוּרָה [נאנוהא מ-“Magical Girl Lyrical Nanoh”], מגוּמי הָאן [גון פריקס מ-“(Hunter x Hunter (2011”], מאסאשי אבָּארה [הוהנהיים אלריק מ-“Fullmetal Alchemist”], טוֹשיהיקוֹ סְקי [בּליד קאגה מ-“Future GPX Cyber Formula”], אוּנְשוֹ אישיזוּקָה [ד”ר האראדה מ-“Chihayafuru”], מָיוּמי אָסַאנוֹ [בּלוּ מ-“Wolf’s Rain”], איקוּאה אוֹטָאני [פיקאצ’ו מ-“Pokemon”], נוֹבּואוֹ טוׁבּיאוֹ [קוּרוֹדוֹ מ-“Getbackers”] | מוזיקה: טושיאו מאסודה, יאסוהירו טאקאנאשי | במאי: הייטו דאטה | יוצר מקורי: מאסאשי קישימוטו


לקריאה נוספת:

Naruto [ביקורת על סדרת המנגה]
Naruto Shippuden: Bonds [ביקורת על הסרט החמישי]
 Naruto Shippuden 3: Inheritors of the Will of Fire [ביקורת על הסרט השישי]
 Naruto Shippuden: The Lost Tower [ביקורת על הסרט השביעי]
 Naruto Shippuden: Blood Prison [ביקורת על הסרט השמיני]
 Road to Ninja: Naruto the Movie [ביקורת על הסרט התשיעי]
 The Last: Naruto the Movie [ביקורת על הסרט העשירי]
 Boruto: Naruto the Movie [ביקורת על הסרט של בורוטו]
 Naruto Shippuden: Ultimate Ninja Storm 4 [ביקורת משחק]
 Naruto SD: Rock Lee no Seishun Full-Power Ninden [ביקורת על הספין-אוף של רוק לי]
 Naruto: The Cross Roads [ביקורת על ספיישל שאת קיומו הספקתי לשכוח]
Naruto Shippuden: Kakashi Gaiden [ביקורת על פרקי קאקאשי גיידן]

לקריאה נוספת

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם