Namiuchigiwa no Muromi-san

תמיד רציתי לדוג. לא שאני אוהב לאכול דגים יותר מאחרים, אלא פשוט הקונספט של דיג תמיד קרץ לי. לשבת על שפת-ים עם חכה ופשוט להירגע. יש אפילו ים עם מפרץ לדיג כעשר דקות הליכה מהיכן שאני גר, רק שהבעיה היחידה שלי היא הדגים עצמם; אם ניתן היה לדוג מבלי שאצטרך לחורר חך של דג מסכן, לשים אותו בדלי ולפשוט אחר-כך את עורו בעודו בחיים – הייתי דג דגים בשמחה. אבל אני לא טוב עם גופות של חיות אלא אם הן עברו כבר תהליך של אריזה לתוך קופסה, ודגים הם לא יוצאים מהכלל.

זו הסיבה שיש לי הערכה אוטומטית לטאקורו, גיבור הסדרה Namiuchigiwa no Muromi-san. הוא רק בתיכון וכבר פיתח סיבולת לדיג. כל ערב הוא הולך לדוג על מנת להירגע, לתפוס אוכל לארוחת ערב ואז לחזור הביתה. אלא שהעסק נהיה מסובך כאשר במבצר הבדידות שלו מבקרים דרך קבע יצורים מיתולוגיים.

הכל החל עם מוּרוֹמי-סאן, בתולת-ים בת מיליוני שנים (אבל נראית בת 16) שמהרגע שפגשה את טאקורו היא לא מפסיקה להציק לו על בסיס יומיומי. טאקורו עדיין מצליח לשמור על קור רוח על-אף העובדה שיש יצור אגדי שמציק לו. הוא שומר על קור הרוח גם כאשר מביאה מורומי-סאן חברות. למעט בתולות-ים נוספות, פוקדים את המקום יצורים ממגוון הקשת המיתולוגית: לביאה-סאן (לביאה-סאן… לביאהסאן… לוויתן), יטי, הארפי וקאפה בשם קאוובּטה, הזכר היחיד בעסק.

באופן משונה, דווקא סדרה עם אנסמבל כזה מרשים של יצורים – זו סדרה קומית על כמעט כלום. במהלך הפרקים גיבורי הסדרה מדסקסים על עניינים ברומו של עולם – ציוויליזציה, דת ומיתולוגיה, אבולוציה ופרה-היסטוריה – אך זה נעשה באופן סתמי לחלוטין, ופה טמון הפן הקומי הטוב ביותר של הסדרה. לדוגמה: לביאה-סאן, נערה תמימה וחמודה, מספרת כבדרך-אגב על המלחמה האפית שלה נגד האלים היווניים לפני אלפי שנים, עוד כאשר נראתה כמו שהייתם מצפים מלוויתן האגדי להיראות. 

בפרק אחר מספרת מורומי-סאן שהיא מתעבת דולפינים, כנראה היצורים היחידים בפלנטה שאין עוררין על החמידות שלהם. חברותיה של מורומי מנסות לרדת לשורש הבעיה. מסתבר שהחבר שלה לשעבר בעידן המזוזואיקון פיתח ריאות ומצא חברה חדשה כשעלה ליבשה. הדבר הכעיס את מורומי-סאן ולכן היא החליטה שהיא שונאת דולפינים, שלטענתה (מדגיש שוב, לטענתה) התפתחו במרוצת השנים מהאקס שלה.

לא כל פרקי הסדרה מוצלחים. ישנם פרקים בהן האנימה מדרדרת את עצמה להומור-אצ'י זול. זהו עיקר ההבדל בין Muromi-san למתחרתה העיקרית – Yondemasuyo, Azazel-san, שתיהן סדרות בנות 12 דקות לפרק בכיכובם של יצורים מיתולוגיים שעושים שטויות בעולם שלנו. רק ש-Azazel-san לא מפחדת לקחת את העלילה למחוזות רחוקים (חלק מכם ודאי יגידו 'רחוקים מדי'), ובכך מצליחה לשמור על עצמה רעננה. Muromi-san מנגד נשארת לרוב עם הקרקע על הרצפה, כנראה מחשש לאבד את קהל המעריצים השפוי שאין ל-Azazel-san. כך בסופו של יום לא תמצאו ב-Muromi-san התפתחות משמעותית באופי הדמויות או התעללות פסיכולוגית בגיבורת הסדרה. שלא לדבר על פורנוגרפית הדם שיש ל-Azazel ואין ל-Muromi.

אני מודע לכך שבעוד שאני רואה בכך חסרון, חלקכם ימצאו בזה יתרון. האפיל של 'Muromi-san' הוא בפשטות שלה. על אף הנחיתות לצד המתחרה, זו עדיין אחת מסדרות האנימה היותר מצחיקות שיצא לי לראות בשנים האחרונות. הרבה מכך זה הודות ליוקארי טאמורה, המדבבת של מורומי ואחת המדבבות הקומיות הטובות בתעשייה. שמתי לב לכך עוד ב-B Gata H Kei שם גילמה בחינניות נערת תיכון שרוצה לשכב עם 100 גברים. היא גם עשתה עבודה מצוינת ב-Narudo SD עם דמותה של טן-טן וכיום ב-Hentai Prince בתור טסוקושי "Steel King" טסוסוקאקושי. היא מסוגלת לעשות מגוון רחב של פרסונות ועדיין להשאיר אותן היסטריות.

זו רק סיבה אחת מיני רבות שכדאי לכם לצפות ב-Namiuchigiwa no Muromi-san. יש מצחיקות ממנה, אך אין מצחיקות כמוה. גם אם לא תאהבו, אתם לא תבזבזו עליה יותר משעתיים.  

הטוב: סדרת מצחיקה ומקורית עם קשת רחבה של דמויות מיתולוגיות משעשעות.
הרע: חלק מהפרקים נופלים לתוך בור מלא בבדיחות זולות מדי.
והמכוער: ללכת לדוג ולהתאכזב שבתולת-ים לא מבקרת אותי.

ציון במדד OK – סביר פלוס

Namiuchigiwa no Muromi-san | יפן, 2013 | 13 פרקים (12 דקות לפרק) | סטודיו Tatsunoko Production | קומדיה, פילוסופיה | יוקארי טאמורה [קאנוקו מ-"Oreimo"], טאקהירוֹ מיזוּשימה [רומאו מ-"Romeo x Juliet"] | במאי: טאטסויה יושיהארה | יוצר מקורי: קאזויוקי פודיאסוּ