פנו להם זמן: ראיון עם צוות המחזמר "אין זמן"
שימו לב: הבלוג עדיין בחופשת לידה, אולם לא יכולתי לוותר על המסורת הקבועה של ראיון עם צוות המחזמר התורן.
אירוניה היא לראיין את צוות המחזמר "אין זמן" כאשר לי עצמי אין זמן לראיין אותם; שני ניסיונות פגישה נדחו בלית ברירה (וסגירה זמנית של קו ת"א-חיפה לא תרמה ללו"ז העמוס של כולנו). בסופו של דבר התפשרנו; 18:30 בערב ועוד ביום השנוא על כולנו – יום ראשון.
המקום? סקייפ (מה רע?). מצדו האחד של הקו אני, עייף מהחלפת חיתול כל שעה, האכלות בכפייה ובכי בלתי פוסק (גם של התינוקת) ותוהה כיצד אעבור את השעה הקרובה. מהצד השני קולן של שלוש בנות עייפות לא פחות ממני. את השנים האחרונות הן מקדישות לכתיבה, חזרות, תפירה והקלטות – כל זאת בעבור רגע אחד של תהילה בבנייני האומה בירושלים. וכך ארבעה מסכנים באפיסת כוחות יושבים, מדברים – ומשום מה נהנים.
עשור וקצת של ראיונות עם צוותי מחזות שונים לא הכינו אותי לראיון העייף והכן עם המפיקה עדי וייס, הבמאית והכותבת הדר שגיא ועם מיקה דנון שתשחק, תשיר ותרקוד מולכם ביום חמישי הקרוב (לא לבד. לצידה קאסט שלם של מוכשרים כמותה).
"מחזמר סטנדרטי מקיים מחנה חזרות בערך 4-5 פעמים. אנחנו קיימנו שמונה" מספרת עדי בתקווה להעביר את האדיקות. מדובר במחזמר המי-סופר-כמה שעולה בקהילה ועל כן הדבר הראשון שאני רוצה לדעת הוא הבידול; מחזמר אחד יספר על כוראוגרפיית קרבות יוצאת דופן, אחד אחר יתגאה בשירים שנעשים לייב על הבמה. ב-"אין זמן" לעומת זאת לא תמצאו קרבות מהפנטים והשירים מוקלטים מראש. אפילו התקציב לו הם זכו נמוך מהרגיל ("אך עם תקציב מינימלי העלנו את התוצר הכי טוב שאפשר" מרגיעה הדר). עם זאת תמצאו שני דברים מיוחדים בבואכם למופע.
הראשון הוא תיאטרליות. "אנו מתעסקים פחות בשאלה 'מה זה אנימה' ויותר בחוויית הכנסים. 'אין זמן' מנסה להיות קצת יותר תיאטרון מהמחזות שעלו עד כה". מסבירה הדר. "הדבר השני הוא ההומור השחור. יש הומור נונסנס ויש בדיחות שאנשים לא יאמינו שכתבנו. זה מתבטא אפילו בשירים; רן גיא למשל – ואתה מכיר אותו ואת המקצועיות שלו – אמר על אחד השירים 'אני לא יכול לכתוב את זה, זה רע מדי'. על התסריט והשירים אנו עובדים מאז 2014. אני מאמינה בלב שלם כי יש בידינו תסריט משויף ונהדר".
עדי: "קשה היה לקחת חומר שהוא רציני ולהוליך אותו על קו דק של כיף. הרי הקהל בא ליהנות ולשם כך רבים עוצרים את שגרת הכנס למשך שעה וחצי. אך היה חשוב לנו כי הצופים יקבלו מסר; למזלם הם יצחקו הרבה לפני שיגיעו הדמעות".
מבלי להיכנס לספויילרים – כי אני בעצמי לא יודע אותם – "אין זמן" עוסק באוטאקו בן 16 בשם חצקעל (ווידאתי פעמיים כי זה אכן השם). חצקאל הולך לכנס ופוגש בכוחות מוזרים שמערערים על הבחירות שלו ומעבירים אותו "טלטלה רגשית ונפשית כאחת" לדבריהן. צופי הטריילרים ישימו לב כי לא מדובר בקדימונים רגילים – חלקם מתחברים (או בעצם יתחברו ביום חמישי) לעלילת המופע.
"יש דמות שנוכחת עוד מהטריילר הראשון" מספרת עדי, "הדמות המדוברת נוכחת גם במחזמר אך רק בסצנות מתקדמות. אולם היא כל הזמן ברקע וכדאי – כבונוס – לשים לב לדברים שהיא אומרת כי זה משמעותי לעלילה". "זו ההתמקדות אצלנו…" מוסיפה הדר. "התסריט, המסר. הם העיקר. אנחנו רוצים שהקהל יחשוב כפי שהוא גם ייהנה. על כן לקחתי השראה מחנוך לוין וממחזות דוגמת 'שש נפשות מחפשות מחבר'. כמובן שבהתאם לרוח ונושא המופע ישנם רפרנסים לעולם האנימה והמנגה, בעיקר כשזה מגיע לקוספלי".
בשלב הזה הפך הריאיון לשיחה (והאמת שעוד קודם לכן). התרפקות נוסטלגית כמו הזקנים שאנחנו בשילוב דיבורי "הדור של היום", כמובן בגאווה למצב בו מחזות זמר הפכו להיות עניין שבשגרה. אני, שכבר לא מחובר לקהילה כפי שהייתי פעם, למדתי כי דברים כיום לא זהים למה שהיו פעם.
"אנחנו מחזמר של טבעונים וכאלה שאלרגיים לדברים" מספרת מיקה. זה הפך את ההתנהלות עם האוכל ל… מעניינת, נגיד ככה".
עדי: "מניסיון, ככל שאתה זמן רב יותר בהפקה אתה מתחיל לתעב אנשים. אבל כאן זה היה בסדר".
הדר: "התגבשנו לא מעט בהיבט החברתי. הקהילה שלנו מורכבת מאנשים מופנמים. אתה מכיר את הקהילה הרי, אנשים כאן ביישנים. אולם גילינו כישרונות מפתיעים מאנשים שטרם הכרנו. הם יהיו שועלי מחזות הזמר של 2020" (אני אסביר: טרם הריאיון ואוף דה רקורד, נשאלתי כיצד אני מגדיר מישהו כ-"שועל מחזות ותיק". לאחר דקה של מחשבה עניתי כי יש להשתתף בארבעה מחזות לפחות ולהתחיל לעסוק בהם עוד בעשור הקודם. על כן מי שהחל להשתתף במחזות בעשור הנוכחי ייחשב כשועל מחזות ותיק ב-2020. כן, אין פה היגיון).
מיקה: "בערך כל יומיים נפגשנו עם החבר'ה, מה שהיה נחמד. יצא לי לדבר ולהכיר הרבה אנשים ופעמים רבות נשארנו ערים לשיחות נפש אל תוך הלילה".
הדר: "זה משהו שקורה בטבעיות, קשרים חדשים נרקמו ברמה החברתית. בהיבט המקצועי הרמה של כולם השתפרה, בין אם במשחק, בשירה או בריקוד".
מיקה: "אם כי אודה שהיה לי קשה לשנן טקסט. אני חייבת ללמוד לא-לצחוק במהלך חזרות".
הדר: "בנוסף היה לנו קושי עם השירים אולם התגברנו עליו. יש לנו מספר רב של סגנונות, ובהם הג'ז המוכּר והאהוב". "קיימת ציניות בשירים אצלנו" מוסיפה עדי, "…יותר ממה שאני אישית הרגשתי ממחזות קודמים . הם לא קצרים מאוד, לא ארוכים מאוד. רוב השירים נמשכים 2 דקות וחצי, הגענו למסקנה כי זה אורך אופטימלי. יש שירים שנועדו להכיר דמות ואחרים מובני סצנה. מעניין יהיה לראות את ההבדלים. וכמו במקרים קודמים, גם ב-"אין זמן" שירים מסוימים מושפעים מברודוויי, 'מלכות הכיתה' [Heathers] למשל".
מיקה: "אני בטוחה ששירים מסוימים ייתקעו לאנשים בראש". "אוי כן" נזכרת עדי, "יש שיר שנתקע בעקביות בראש שלי".
כשהתינוקת הראתה סימני התעוררות ונשמעה דפיקת דלת ברקע של אחד הצדדים, הבנו כי אין צורך להאריך בדברים. את כל מה שצריך לדעת על המחזמר תוכלו למצוא ביום חמישי הקרוב, ה-01.03.18 בבנייני האומה בירושלים (ואיזה צירוף מקרים, גם כנס "הארוקון" מתקיים באותו יום ובאותו מקום). "נסו לזכור אותנו לנצח" סיכמה הדר בתור מה שאני חושד שהוא רפרנס למחזמר עצמו. "ואל תזרקו עלינו עגבניות" מבקשת עדי.
הדר: "אבל עגבניות זה הכי כיף". "אז במבה?" שואלת מיקה.
עדי: "כן אבל למרבית הקאסט יש אלרגיה לכל דבר. זה מסובך".
התגובות נעלות