Mutant Girls Squad

זוכרים את “The Machine Girl” (זה בסדר, אני גם מנסה לשכוח)? הבהרתי היטב בזמנו שהסרט הוא לא לאנשים עם נשמה. אלא שנוברו איגוצ’י, הבמאי, החליט כנראה שזה לא אלים מספיק בשבילו. לכן הוא חבר לשני במאים נוספים (יושיהירו נישימורה של “Tokyo Gore Poloce” ו-טאק סאקאגוצ’י שעשה את “Samurai Zombie“) כדי ליצור סרט שעושה לז’אנר סרטי הסלאש את מה שאווטאר עשה לסרטי התלת מימד, התוצאה: “Mutant Girls Squad”. חוויה חולנית מכדי שאצליח להעביר לכם אותה בכתב. נו, מזל שהמציאו את התמונות!

עלילת הסרט (תופתעו לגלות שיש כזאת) סובבת סביב רין [יומי סוגימוטו], תלמידת תיכון מוקנטת שביום הולדתה ה-16 מגלה שהיא לא אנושית, אלא שייכת לזן עתיק בשם הירוקו, שצאצאיו מאופיינים בכוחות על-אנושיים מחרידים ובעלי גנים של מוטציות. באותו יום היא גם מגלה שבני-האדם לא ממש אוהבים אנשים שמוציאים תולעים מהפטמות, אז רין יורדת למחתרת בה חברות בנות נוספות, ובהנהגת מישהו מלהקת X Japan. החבורה מתכננת לפתוח מלחמה כוללת נגד בני-האדם, אלא שרין לא ממש בעד העניין.

יוצרי “Mutant Girls Squad” הם כמו ילד קטן שקיבל הרגע מפתחות למכונית המשפחתית, והוא יכול לעשות איתה מה שהוא רוצה. אני לא חושב שקיימת מדינה נוספת שיכולה להרשות לעצמה להקרין מסחרית סרט בו נערה מוציאה חרב מתוך הפטמות שלה, או נערה אחרת שמכניסה את החדק שלה (כן, אמרתי חדק) לתוך פיו של חייל מסכן ומוציאה לו את גלגלי העיניים מבפנים. הייתם מצפים שלפחות זה יראה כמו סצינת אימה, אבל כל נערות בית הספר עושות זאת עם חיוך נעורים שובה לב, כאילו ביצעו זה עתה לא יותר מקונדס תמים. השיא מגיע כאשר המלחמה הכוללת נפתחת, והבנות יוצאות להתפוצץ ברחובות כמו חיילי ג’יהאד, כל זאת על רקע מה שנשמע לי כמו מאקארנה (מה גם שזה חסר היגיון לחלוטין, הן מתפוצצות מול אנשים בודדים כאשר קודם לכך הן הראו יכולת מרשימה לחסל לבד עשרות אנשים בו זמנית בלי להיפצע בכלל).

אל תצפו לאפקטים מרשימים במיוחד, לא מנסים להסתיר שתקציב הסרט בריצפה (כמו הכבוד העצמי של השחקנים). צבע הדם נראה כמו צבע מאכל, והכמויות שלו נמדדות בעשרות ליטרים…וזה רק משיסוף-ראש סטנדרטי. בכלל, אני לא חושב שהסרט יכול באמת להגעיל מרוב הדרכים היצירתיות בהן אנשים מתים. אבל ההנאה, הו ההנאה. בדקות הראשונות של הסרט, כאשר הבנתי למה אני נכנס, יצא מתוכי רם הסדיסט שלא ידע שבכלל אפשר לעשות דברים כאלה. אך בהמשך כשהדברים חזרו על עצמם שוב ושוב, ההנאה התחלפה בתחושת מיצוי. יש גבול מסויים כמה גפיים מעופפים יכולים להעלות חיוך.

העובדה ששלושה במאים עבדו על הסרט לא אומרת כלום. הם לא עבדו על הסרט במקביל, אלא כל אחד מהם עשה שליש ממנו. בסופו של דבר יצא סרט אלים יותר מרוב סרטי הז’אנר, אך בלי שום ייחוד. אישית, חשבתי שכל במאי יביא עמו לסט את החזון החולני שלו והסטייל השונה, ושהכל יתחבר בדרך קסומה לכדי סרט אחד שייזכר לדורות. בפועל, ממש כמו אווטאר, יצא סרט שאפתני למדי מבחינת הרעיון ועם ביצוע מצויין, אך חסר ליבידו לחלוטין. אין שום תיאום בין החלקים ושום קריצה אישית, ובעוד השליש הראשון בהחלט נראה כמו ששאר הסרט אמור להיראות, השליש האחרון דומה יותר מדי לסדרת סופר-סנטאי והפאוור ריינג’רס: תלבושות מגוכחות, אפקטים זולים, דיאלוגים בשקל על הקרבה וגורל, תנועות לחימה מגוכחות ורשע מרכזי בתוך חליפה.

הסיבה המרכזית לראות את הסרט, היא ללמוד איך עושים סרט חולני לחלוטין. עם כל הכבוד לרוב זומבי או טרנטינו, היפנים נשארו המומחים בגועל נפש. האפקטים הזולים ברובם גורעים רבות מאיכות הסרט, ואני מקווה שתקום יום אחד הפקה בעלת תקציב שתצעיד את הז’אנר קדימה (לא, באטל רויאל לא נחשב. זה סרט איכות לפני הכל). אך עד אז, הסצינות ב-“Mutant Girls Squad” ילוו אתכם אל תוך הלילה. נא להרחיק ילדים ומבוגרים, ולהכין את שקיות ההקאה מראש.


הטוב: מחריד, נוראי, מזעזע, חסר גבולות, אלים, סדיסטי, מהנה ביותר.
הרע: קיטשי, מטומטם, עלבון לאינטיליגנציה, זול.
והמכוער: הטעם שלי בסרטים.

ציון במדד OK – סביר מינוס מינוס
(ציון במדד OK לחובבי הז’אנר – סביר פלוס פלוס)

(Fighting Girls: Legend of the Blood of the Iron Mask (Mutant Girls Squad | יפן, 2010 | 90 דקות | אקשן, Gore, דברים חדים בתוך חורים בגוף | סטודיו Nikkatsu | יומי סוגימוטו, יוקו טקאיימה, סוזוקה מוריטה | בימוי: נובורו איגוצ’י, יושיהירו נישימורה, טאק סאקאגוצ’י

לקריאה נוספת

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם