Mr. Tonegawa: Middle Management Blues

סליחה על הביטוי – אבל איזה זין זה עבודה, הא? אתה קם בבוקר ומיד נאבק בדחף לחזור לישון כי העולם בחוץ גדול ואכזר ולא פלאפי כמו השמיכה – אך אין ברירה, כסף לא צומח על עצים. אתה שותה קפה ויוצא לאוויר הקפוא / הלוהט (כי אלה שני המצבים היחידים פה) ונוסע לבניין עם עוד אנשים ממורמרים שתקועים יחדיו עד, בערך, אחר-הצהריים / ערב. הנחמה היחידה היא המחשבה אודות הבית, אך עד שחוזרים כבר אין כוח לכלום.

הדבר הזה נכון בין אם אתם עובדי מדינה, בין אם עצמאיים ובין אם שכירים – והוא תקף גם לעובדים בתאגיד רשע מפלצתי.

יוקיאו טונגאווה הוא כזה – האיש בשנות ה-50 לחייו עוטה חליפה אפרורית ומגיע למשרדי החברה האכזרית בעולם, דואר ישראל תאגיד טאיי [Teiai group] שאחראי על דברים מפוקפקים, ואשר מחזיק מאות אלפי חייבים על האצבע הקטנה. טונגאווה נמצא בפוזיציה מעניינת כי הוא לא עובד מן המניין אך גם לא הבוס הגדול. טונגאווה הוא, מה שנקרא באנגלית, “Middle Management” – אמנם הוא בוס אבל לא ה-בוס, דבר שמותיר אותו בסיטואציה לא פשוטה: עליו לְרַצות את הבחור מעליו (טיפוס פסיכופת עם קפריזות) ולנהל, מאידך, המון אנשים עם צרכים משלהם.

סדרת האנימה מתחילה כאשר מקבל טונגאווה משימה מהפסיכופת למעלה: לארגן טורניר-מוות בו ישתתפו אלה שחייבים לחברה הרבה ירוקים. טונגאווה, בלי באמת ברירה בנושא, מסכים – ומקים מיד צוות-משימה שכולל תריסר אנשים בחליפות-שחורות ומשקפי שמש (כי זה קוד הלבוש) ועמם הוא הוגה טורניר-מוות יצירתי ומתכנן את הלוגיסטיקה.

והתוצאה היסטרית.

“Mr. Tonegawa” היא סדרה  שעוסקת באנשים-עובדים  ומיועדת לאנשים-עובדים. הפרקים עוסקים בסיטואציות אזוטריות שכולנו מכירים, כגון העלאת רעיונות, אִרגון יום כיף וטריקים לזכירת שמותיהם של אנשי החליפות השחורות (שזו בעיה, כי כך הם מציגים עצמם בפרק הראשון: “קוראים לי יאמזאקי ואני אוהב באולינג”. “קוראים לי קוואסאקי ואני אוהב באולינג”. “קוראים לי נקאטה ואני אוהב באולינג”. התגובה של טונגאווה היא חומר גלם למם איכותי).

אין באנימה שום דבר גרנדיוזי, אך היא מתנהגת כאילו כן, ולכן אספקטים מינוריים נוטים להפוך פה לביג דיל. כאשר אחד העובדים למשל מכין מצגת פאוור פוינט ב-4K (עם אפקטים!) הוא זוכה לתגובות כאילו הפך הרגע לסופר סאייה. וכאן טמונה עיקר הקומדיה, אותן הקצנות: טונגאווה מזמין מנה במסעדה ומגלה שהיא גדולה משחשב, מה שהופך (במחי דקות) למותחן פסיכולוגי שיגרום ל-“מחברת המוות” (מבית אותו סטודיו) לקנא; בפרק אחר מנסה טונגאווה לברר מתי הזמן הכי טוב לבשר לבוס (שכמעט-תמיד במצב רוח רע) בשורות כלשהן, והפרק הופך לסרט ריגול-בלשי מהשורה הראשונה. כל זאת, להזכירכם, על רקע פעילות מפוקפקת של תאגיד מרושע. ואף לא פעם אחת נמאס לי השטיק של ישיבת צוות שגרתית בה דנים על דרך יצירתית (ופרקטית) לגרום לאנשים סבל.

פורמט הסדרה, פרקים אפיזודיים עם עלילה מתמשכת ברקע (היְינו הכנת הטורניר) מבטיחים כי איש לא ישתעמם – וזו הסיבה שחציה השני של האנימה חלש מהראשון; טורניר הדמים מתרחש בפרק 13, ואחריו עוברת הסדרה למתכונת אפיזודית בלבד. אמנם ההומור והניואנסים לא השתנו, אך תחושת אכזבה מרחפת באוויר כי אין יותר משהו גדול לצַפות עבורו.

תמוהה אף יותר היא הצטרפותה הפתאומית של דמות ראשית חדשה (אשר אינה קשורה לטונגאווה) באותה מחצית ב’: אוטְסוקי, אזרח פשוט שאתרע מזלו והוא נשלח לעבוד במחנה תת-קרקעי של טאיי, מחנה בו הוא כורה פחם מבוקר עד ערב. האופי החברתי של המחנה מאפשר לעובדיו, בשעות הערב, לארגן טורניר הימורים בתקווה לצאת מהבור כמה שיותר מהר. מוחו החד של אוטסוקי עוזר לו, אחת לכמה זמן, “לקנות” יום חופשי בעולם שבחוץ — ועל זה בדיוק עוסקים הפרקים בכיכובו: מעלליו של אוטסוקי ברחובות טוקיו בימי חופש. ומה עושה אדם שיש לו 24 שעות פנויות? אוכל.

לי אישית לקח זמן להתרגל לסדרה-האחרת שהחלה במפתיע כחלק מ-“Mr. Tonegawa”, אולם אוטסוקי לא תופס זמן מסך רב (5 פרקים. ספרתי) והוא מתגלה כדמות משעשעת אשר עוברת דברים פסאודו-רציניים, כגון ביקור במסעדה שאהובה עליו במיוחד ובה, לפתע, מנה לא מוכרת שהוא מתלבט ארוכות אם להזמין (סמכו עלי, זה יותר מותח ממה שגרמתי לזה להישמע). הפרקים בכיכובו של אוטסוקי אגב באמת מבוססים על מנגה אחרת מזו של “Mr.Tonegawa” – ושתיהן ספין-אוף של סדרה שכולנו מכירים.

אין צורך להכיר לכם את סדרת האֵם עליה מבוססת “Mr.Tonegawa”, הלא היא “Kaiji” – אחת מסדרות האנימה הביזריות והנהדרות בכל הזמנים. “Kaiji”, אשר לא ראתה פרקים חדשים מאז 2011, עוסקת בלוזר שהימר את שארית כספו ונאלץ להשתתף בטורנירים של תאגיד טאיי, אותם טורנירים שהסדרה החדשה עוסקת בארגונם. “Mr. Tonegawa” מכילה קריצות רבות למקור (וגם לסדרה אחרת מבית אותו יוצר, “Akagi”) ואני די בטוח כי צופי “Kaiji” ייהנו יותר מצופים שלא מכירים את “Kaiji”. עם זאת, אין חובה לצְפות בסדרה המקורית כדי ליהנות מזו החדשה. אולם יש חדשות רעות למי שכן צפה בה: הקריין בעל הקול האגדי (פומיהיקו טצ’יקי, הקריין מ-“Golden Kamui”) לא חזר לסדרה החדשה, והוא הוחלף בקריין אחר עם קול פי 43 (עובדתית) פחות אפי. באסה.

חיסרון נוסף (שיתכן ומפריע רק לי) הוא ציר הזמן שלא מסתדר עם “Kaiji”: הרי זו הקודמת מתרחשת באמצע שנות ה-90 (מתי שהחלה המנגה) או בעשור הקודם (תקופת העונה הראשונה), ואילו עלילת “Mr. Tonegawa” משיקה לזו של “Kaiji” – אז מה פתאום סמארטפונים ומצגות פאוור פוינט ב-4K? תהיו עקביים חבר’ה.

בלי קשר לקנטרנות שלי, ובלי קשר ל-“Kaiji” – פּנו לעצמכם זמן וצפו ב-“Mr.Tonegawa”. זו סדרה נהדרת למי שמחפש קומדיה-צינית על החיים התאגידיים – והיא מוכיחה כי כל עבודה יכולה להיות נחמדה.

(בעיקר אם היא מאפשרת לכתוב ביקורת אנימה כשאיש לא רואה)


הטוב: מצחיקה ובעלת אבחנות מדויקות.
הרע: מחצית שניה בלי עלילת-אֵם.
והמכוער: גם אני אוהב באולינג.

ציון במדד OK – סביר פלוס פלוס

[Mr. Tonegawa: Middle Management Blues [Chūkan Kanriroku Tonegaw | יפן, 2018 | 24 פרקים | סטודיו Madhouse | קומדיה, זאווה-זאווה | טושיוּקי מוריקָאווה [בּוֹרוֹס מ-“One-Punch Man”], מאסאנה טסוקייָאמה [זוקן מאטו מ-“Fate/Zero”], וואטרוּ הטאנוֹ [גאג’יל מ-“Fairy Tail”], אקירא אישידה [גארה מ-“Naruto”], טאקוּ טאשירוֹ [ריוצ’י מ-“Aho-Girl”] צ’וֹ [המנהל מ-“Hidamari Sketch”] במאי: קייצ’ירו קוואגוצ’י [“!Nyan Koi”] | יוצרים מקוריים: נוֹבּוּיוּקי פוּקוּמוֹטוֹ [“Kaiji”], טנסיי האגיווארה [“Nichi Gaishutsuroku Hanchō” ו-“Chūkan Kanriroku Tonegawa”], טומוהירו האשימוטו וטומוקי מיוֹשי [“Chūkan Kanriroku Tonegawa”], מאמורו אוּאְהֱאהרא וקאזויה אראי [“Nichi Gaishutsuroku Hanchō”]


לקריאה נוספת:
Kaiji [ביקורת על סרט הלייב אקשן הראשון]
Kaiji [ביקורת על החלק השני של המנגה]
Gyakkyō Burai Kaiji: Hakairoku-hen [ביקורת על אותו חלק שני, אבל באנימה]
Kaiji 2: Jinsei dakkai gêmu [ושוב אותו סיפור, רק בלייב אקשן]

לקריאה נוספת

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם