Monster

“הרבה יותר קשה להרוג רוח רפאים מאשר מציאות” / וירג’יניה וולף

מעטות סדרות האנימה שהשפיעו עלי באותה דרך כמו “Monster”. בעיית הזיכרון שלי (במסגרתה בדקתי ממש הרגע על איזו סדרה התחלתי לכתוב) גורמת לכך ש-90% מהפעמים אני שוכח מאורעות חשובים בסדרות וסרטים כשבוע לאחר תום הצפייה. כך יוצא שכאשר יוצאים פרקים חדשים של, למשל, Bakuman, Beelzebub, Guilty Crown ואחרים – לוקח לי שניות רבות להיזכר מה הייתה נקודת הסיום בפרק הקודם שהובילה את הגיבורים להיכן שהם עכשיו (אם כי במקרה של Beelzebub, לשכוח את מאורעות הפרק הקודם הוא דווקא דבר מבורך). אבל לא עם Monster – במשך שישה ימים אי שם בשנת…לא זוכר (בעיות זיכרון, כבר אמרתי?) צפיתי ב-74 פרקי הסדרה. מספר קרוב של פרקים היה בזמנו גם לסדרת האנימה האהובה עלי, Hajime no Ippo, ובכל זאת עם Ippo הרשיתי לעצמי לקחת את זה לאט. אך ב-“Monster” העלילה לא נתנה מקום למנוחה והסקרנות לא ידעה שובע. לעתים אפילו שעה אחרי שהלכתי לישון קמתי מהמיטה והמשכתי לצפות בפרקים נוספים.

ואני לא מתחרט על שום רגע.

אירוני שדווקא הסדרה הזו נחרטה לי בראש כדוגמה לסדרת אנימה חסרת פגמים: אין בה אלמנטים קלסיים של אנימה. בהיותה מז’אנר הסיינן, מונסטר היא שילוב בין פילם נואר, מותחן בלשי ואימה. הקשר העלילתי היחיד ליפן הוא מוצאו של גיבור הסדרה, ד”ר טנמה, שעובד בגרמניה של שנות ה-80 בתור נוירוכירורג. העתיד שלו נראה כל-כך מזהיר עד שצריך משקפי שמש כדי להביט בו. אך מאורע מצער לילה אחד הוביל אותו להחלטה לטפל בשני תאומים צעירים אחרי אירוע ירי במקום בראש העיר הפגוע שהגיע בסמוך. את משקפי השמש כבר אפשר להסיר, כי העתיד של טנמה הפך להיות קודר בעקבות זאת. אך לא פה זה נגמר; עמיתיו לעבודה נרצחים באופן מסתורי, ושני התאומים נעלמים מבית החולים.

9 שנים מאוחר יותר, המוניטין של ד”ר טנמה אולי חזר, אך גם העבר.

החל מהרגע הזה נהפכת הסדרה למשהו גדול בהרבה. ד”ר טנמה יוצא למסע ברחבי גרמניה כדי למצוא ולהרוג את יוהאן ליברט – התאום הזכר שהציל ומי שנהיה כעת רוצח סדרתי מטורף. אחרי עקבותיו של הדוקטור עצמו דולקת המשטרה, או ליתר דיוק המפקח היינריך לונגה שמפתח עם ד”ר טנמה משחק מוחות של חתול ועכבר. אך כדי לתפוס רוצח, צריך לחקור קודם את העבר שלו, ומעניין לא פחות מהמרדף אחר יוהאן הן חתיכות הפזל מעברו והעבר של אחותו.

הסדרה מתקדמת בשני מקצבים: האחד הוא מהיר (אלמנט המותחן), ובפרקים כאלה חתיכה נוספת מהפזל מתגלה ולרוב קורה משהו דרסטי. הקצב השני הוא הקצב הרגוע. יחסי אנוש הם אלמנט חשוב לא פחות ב-Monster, ופרקים שלמים יכולים “להעלים” את ד”ר טנמה מהמסך לטובת גיבורי הסדרה האחרים. נאוקי אורוסאווה שאב את ההשראה למנגה המקורית ממקורות מערביים רבים, ובהם גם הסרט (ולפני כן הספר) “הנמלט” בכיכובם של האריסון פורד וטומי לי ג’ונס, על תקן רופא מצליח במנוסה שמחפש את רוצח אשתו ומרשל ממשלתי שלא מתכנן לעשות לו חיים קלים. בשלב מסוים מצאתי את עצמי צופה בסדרה לא כדי לסיים אותה ולדעת מה קורה בהמשך, אלא כדי להבין יותר טוב דברים שכבר קרו. זו נקודת זכות נוספת לעלילת הסדרה שאינה “שוכחת” מאומה. משפט אלמותי שנאמר בפרק 5 יכול להוות נקודת מפנה חשובה 30 פרקים אחר-כך.

ועזבו אתכם קירא, לולוש ואחרים – יוהאן ליברט אוכל אותם לארוחת צהריים (בתור קינוח). מדובר באחד הגיבורים הפסיכוטיים, המורכבים, הגאוניים ומעוררי הפלצות הגדולים ביותר שנראו על המסך, וכל זה עבור דמות שבמחציתה הראשונה של הסדרה מופיעה בעיקר בפלשבקים ובצלליות. הוא, יחד עם האובססיביות המטרידה של המפקח לונגה, מפצים על הצדקנות של ד”ר טנמה, שבעצמו מתדרדר יותר ויותר עם כל סכנה שהוא מוצא את עצמו נתון בה.

תוסיפו לכל זה איכות הפקה שלא יורדת אפילו לשנייה, כיסוי עלילת כל המנגה ב-99.9% ופס-קול עשיר ומצמרר ותבינו לבד מדוע “Monster” היא לא עוד סדרת אנימה טובה, אלא מאסטרפיס שאסור להחמיץ.


הטוב: החיים אחרי Monster.
הרע: החיים לפני Monster.
והמכוער: החיים.

ציון במדד OK – סביר פלוס פלוס פלוס ³

Monster | דרמה, אקשן, מתח, אימה, בלשי, פסיכולוגי, פסיכיאטרי, פסיכי | 2004-2005 | 74 פרקים | סטודיו Madhouse | הידנוֹבּוּ קיאוּצ’י [רן מ-NANA, האבא מביתה המתוק של צ’י], נוֹזוֹמוּ סאסאקי [טטסו מ-Akira, מלוֹ מ-Death Note], מאמיקוֹ נוֹטוֹ [איה מ-Ichigo 100%, קוטומי מ-Clannad], טסוּטוֹמוּ איסוֹבּה [דאץ’ מ-Black Lagoon, הארי מ-Gungrave] | במאי: מאסאיוּקי קוג’ימה | יוצר מקורי: נאוקי אורוסאווה [ילדי המאה ה-20, פלוטו]

לקריאה נוספת
1 תגובה
  1. לא רלוונטי אומר/ת

    קשה לי להסכים עם הנימה האוהדת משהו שבעקבותיה נהגתה הביקורת הזו.

    אין ספק שמדובר במותחן פסיכולוגי מרשים ביחס להיצע (ההולך ונעלם, יש לציין) בשוק, והוא בהחלט מצליח לרתק את הצופה למסך עם הקאסט הרחב שלו והנרטיביים השונים שיש בו – אבל (!) – ויש אבל גדול, יש למונסטר בעיית קצב ובנייה חמורות לא פחות מכמות הדמויות באנימה.

    פרקים רבים נמרחים מדי, עם דגשים שהתרומה שלהם לעלילה או לפיתוח הדמויות שואפת לאפס, לעומת זאת פרקים אחדים מהירים מדי, ומנסים להדגיש הנחות יסוד שעל הנייר מעוצבות טוב – אך בפועל מתיישרות עם קלישאות מוכרות ולא עם אנלוגיות מסובכות ועשירות, כפי שמנסה הסדרה להציע בתחילה.

    75 פרקים זה לא צחוק, ובהמון מקרים צריך להצדיק מספר שכזה בסדרה שאינה מתיימרת להיות באטול שונן או באטל שונן-לייק. במקרה של מונסטר הייתי יכול לקצץ בשמחה 25 פרקים שלא באמת מחדשים או מוסיפים שום דבר לרעיון הכללי, והיה אפשר לתחום את תרומתם לעלילות הדוקות יותר מבחינה תסריטאית, וחכמות יותר מבחינת הגייה (כמו למה כל פרשיות הרצח התקבלו בנינוחות הוליוודית שכזו, ולמה לא מוסברים באופן עלילתי חצי מהבחירות של הדמויות – אותו ניגוד שציינתי למעלה – לצורך הדוגמה).

    אתן מילה טובה על הצגת ה’נבל’ המרכזי בסיפור. לגרום לנו להתעניין ולדלוק אחריו כמעט כמו היפני שלנו, וזאת באמצעות פלאשבקים ו”שמועות שרצות ברחוב” (משפט שרץ הרבה מאוד בסדרה), זה הישג לא פחות מרשים – ורק על זה מגיע לסדרה ציון מתחשב וגבוה. אבל מכאן ועד לניסוח ולדירוג שבו בחרת… יש לי הסתייגויות מפה ועד אילת.

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם