Mirai of the Future

עד לפני חצי שנה כתבתי מהר את הביקורות והפוסטים שאתם קוראים פה מזה כעשור: נהגתי לשבת כשעתיים, העריכה גזלה כשעה וחצי ולאחריה הוצאתי את השטויות שלי אל המרשתת. אולם מאז שנולדה גאיה בפברואר האחרון, הפכתי ליְצור מעורר הרחמים שנשיונל ג’יאוגרפיק מכנים כ-“אבא טרי מצוי”, וכך מלאכת הכתיבה נהייתה לא פחות ממייגעת: אני מקליד כמה שורות. היא מתעוררת. צריך להכין בקבוק. צריך להוציא שיהוק. היא חוזרת לישון. לא היא לא. אולי חיתול? בהחלט, זה צ’רנוביל שם למטה. מעולה. נקי. לישון. חוזר לכתוב. מנסה להחזיר את חוט המחשבה. היא מתעוררת, לא בוכה. קחי נשכן. חוזר לכתוב. שומע ‘אָה!’ (“הנני!” בשפת התינוקות) כל 3 שניות. משיב לה ב-‘כן כן, זה מרתק. ספרי לי עוד’. לא נרגעת. שם אותה על החזה שלי. נרדמת מיד. מעולה. מחזיר אותה בעדינות למיט- “ווווהההה, וווההההההההה”, גאד דאמ…

על כן אני מבין ללב הוריו של קוּן, ילד שובב בן 4 שזקוק לצומי. קון (איך יקראו לו כשיגדל? קון-קון?) מתגורר בבית לא שגרתי כי אביו אדריכל, אך מלבד זאת חייו שגרתיים למדי – הוריו אוהבים אותו, הכלב אוהב אותו וסבתא אוהבת אותו. מה עוד ילד צריך בגיל הזה (מלבד אוכל)? בטח לא אחות.

ובכן, הפתעה: שגרת יומו של קון נשברת כאשר אמו החוצפנית מעיזה להביא תינוקת לעולם (ביפן הם נחשבים למשפחה מרובת ילדים) וקון כבר לא במרכז תשומת הלב. התינוקת החמודה, מיראי שמה (“עתיד” ביפנית), זקוקה להשגחה מסביב לשעון. לא כי היא חולה, פשוט כי היא תינוקת. שני ההורים יוצאים מגדרם כדי לנהל משק בית תקין, והתוצאה היא לרוב ההפך המוחלט מתקין. אבא הוא קלולס נחמד שרוצה לעשות טוב אך נבלע בכאוס, ואילו אימא מפגינה אסרטיביות הן כלפי קון והן כלפי אבא, מה שבעיניי קון הקטן גורם לה להצטייר כמכשפה.

ילדים בגיל הרך אגואיסטיים מטבעם, והוסודה לא מצייר את קון כילד אידיאלי: קון מתעצבן בקלות ומעצבן בקלות. הוא יעורר טנטרום ויעשה בלגן בבית אם לא יקבל מבוקשו. כי ככה הם ילדים בני 4, אין להם פרופורציה. העולם שהם מכירים מורכב מאימא, אבא וכמה צעצועים. בגיל הזה חסרה ההבנה הבסיסית לפיה צרכים של אחרים חשובים גם כן, וכי חרף איך שזה נראה כרגע – צרכי התינוקת לא באים על חשבון צרכיו של קון (לא לנצח בכל אופן). שמעתי טענות בדבר היותו של קון דמות שאי-אפשר להתחבר אליה כי הוא מעיק, ונראה לי כי אותם צופים החמיצו את המטרה. קון מתנהג כמו כל ילד ממוצע בן 4, ויש סיבה מדוע במאי הסרט מאמורו הוסודה בחר את הגיבור דווקא בגיל הזה ולא צפונה מגיל 6 הנפוץ בהרבה. מתי לאחרונה ראיתם בלוקבאסטר בכיכובו הבלעדי של ילד בגיל כזה? הדוגמה היחידה שקופצת לראש היא “פוניו על הצוק“, אך מדובר בסרט שפונה לקהל צעיר מזה של “מיראי”. קון לא אמור לעורר סימפתיה, לא מהדקה הראשונה בכל אופן. מהות הסרט היא הדרך בה מתמודד קון הצעיר עם היותו בן 4. אנחנו  אמורים לכעוס עליו, כמו שאנחנו גם אמורים להבין אותו, כי כולנו היינו בגיל הזה (ושקרן מי שטוען אחרת). לוּ היה קון מבוגר קצת יותר, או מתנהג בוגר לגילו, לא הייתי כוסס ציפורניים כאשר הוא עולה על אופניים ללא גלגלי-עזר.

מן הסתם זה לא סרט של הוסודה ללא קצת פנטזיה, אם כי הפנטזיה ב-“מיראי” היא סימן שאלה; סמוך לעץ שגדל בביתו של קון, פוגש קון דמויות שונות ומשונות שמובילות אותו במחילת הארנב. הטריילרים של הסרט מדגישים את מערכת היחסים בין קון לבין אחותו מיראי שהגיעה מהעתיד, אולם בפועל היא לא דומיננטית כפי שגרמו לנו לחשוב. מדובר במסע של קון, ושל קון בלבד, ומלווים אותו…

[גאיה בוכה, מיד חוזר]

…מגוון אנשים מיוחדים אשר מלמדים אותו דבר או שניים על החיים (ועל פרופורציות). נשאלת השאלה עד כמה אותם אירועים ביזריים שחווה קון בכלל אמיתיים, והסרט מתנדנד לכל אורכו בין  ‘כן, זה אכן קרה‘ לבין  ‘זה הכל פרי דמיונו הפורה של קון‘. אני עד עכשיו לא בטוח בתשובה, או מה אני  רוצה שתהיה התשובה, אם כי זה לא משנה לכאן או לכאן.

במחי שנים בודדות הפך מאמורו הוסודה מבמאי שאני שם עליו עין לכזה שעבורו אני מוכן לקום ב-5:30 בבוקר ולנסוע לירושלים, ועוד ביום שישי. ולרגע לא מלמלתי “בשביל מה אני צריך את זה?” – סרט חדש של הוסודה הוא מבחינתי אירוע קולנועי חשוב לא פחות מסרט חדש של מיאזאקי, האחים כהן, טרנטינו או בועז דוידזון. הוסודה אשף ז’אנרים ויכול להחזיק את הצופים מהופנטים, בין אם מדובר בקומדיית מסע בזמן, אפוס מלחמה במרחב הדיגיטלי, דרמה על גידול ילדי-זאב או פנטזיית אקשן עם חיות מדברות; היקפו של “מיראי” קטן מזה של סרטיו הקודמים, לא עניין מפתיע בסרט שמרביתו מתרחש בבית אחד (אבל איזה בית, הא?), אולם הוסודה לוכד באופן מבריק את הרגעים הקטנים בחיים – יהי זה שטיפת כלים, עבודה מול מחשב…

[גאיה עושה קולות של עז, מברר רגע למה]

… או טיול בפארק. אופן הגידול של מיראי (גרסת התינוקת) לא נופל לקלישאות של סרטים אחרים שלרוב מסתכמים ב- “חחח איזה קשה זה גידול תינוקות חחח אני לא ישן חח“. הוסודה, באופן אותנטי, מציג הנקה, רחצה, טקסי שינה ואפילו את הקימורים האלה שתינוקות עושים כשמאכילים אותם מבקבוק, ובכּללם הוא מאזן את הרגעים החיוביים לצד השליליים. הורות היא לא שחור-לבן, מסביר הוסודה שכנראה לקח זאת מחייו האישיים, והוא עושה זאת בחן, הומור ורגש.

אה, ובעזרת אנימציה חסרת תקדים.

אני אולי נשמע כמו תקליט שבור, אך מסרט לסרט מקבע הוסודה את מעמדו כאנימטור המחונן ביפן. כן כן, מאקוטו שינקאי, שמענו. אך שינקאי מבין פוטו-ריאליזם – תנו לו נוף והוא ישעתק אותו לאנימציה (לרוב בצבעים בוהקים-מדי). הוסודה, לעומתו, מבין כיצד עובד גוף האדם עד לרמת היסוד; הדרך בה קון הולך, רץ ונופל היא לא פחות מקסם קולנועי. כמובן שחלק מהקרדיט מגיע במקרה הזה לבמאי האנימציה / מעצב הדמויות הירויוקי אָאוֹיאמה (“The Great Passage“).

תהיתי אם “מיראי” מתכתב בעיקר עם הורים, אולם את “ילדי הזאב” (עדיין סרטו המוצלח ביותר של הוסודה) אני אוהב על אף שאני לא אם חד-הורית (או זאב). מי שמתחבר רק אל סרטים בהם מככבים אנשים כמותו ובמצבו, ימצא עצמו תוך זמן קצר נטול סרטים חדשים לראות. סביר בהחלט שהסרט מדבר יותר ללבם של הורים, אך גם רווק הולל בן 19 עשוי להזיל דמעות כמוני לקראת סופו של “מיראי”. הכל עניין של גישה, ואני ממליץ טרם הצפייה להבין כי הוסודה עשה פה משהו שונה… שוב.

יתכן ודעתי מוטה מעצם היותי מעריץ (המדף שלי מדבר בעד עצמו) אך לדעתי “מיראי” ייזכר כאחד הסרטים החשובים של הבמאי (או לכל הפחות כסרט מוצלח יותר מ-“הילד והחיה“). אני לא יודע מה יחליט הוסודה לעשות הלאה, אבל גם אם זה יהיה סרט מלחמה מנקודת מבטו של ברווז גומי – לא תהיה לי בעיה לקום אפילו ב-04:00 ולנסוע לירושלים, הפעם עם גאיה לצדי.


[Mirai no Mirai [Mirai of the Future | יפן, 2018 | הרפתקאות, דרמה, פנטזיה (?), דוקו פשע | 100 דקות | סטודיו Chizu | מֹוקָה קָמִישִירַאִישִי [תפקיד ראשון], הָארוּ קוּרוֹקי [יוקי מ-“ילדי הזאב”], קוּמיקוֹ אָסוֹאוּ [אמו של קיוטה מ-“הילד והחיה”], גְן הוֹשִינוֹ [בודהה מ-“Saint Young Men”], קוֹגִ’י יָאקוּשוֹ [קוּמָטֶטְסוּ מ-“הילד והחיה”] | תסריט ובימוי: מאמורו הוסודה


לקריאה נוספת: 
• “Summer Wars[ביקורת]
• “Wolf Children[ביקורת]
• “The Boy and the Beast” [ביקורת]

לקריאה נוספת
4 תגובות
  1. קירא אומר/ת

    סיקור מצחיק וחמוד, נשמע סרט מהנה (:

  2. Painkiller אומר/ת

    סרט מאוד שונה משאר הסרטים האחרים שלו, לטובה ולרעה. גם ברמת המבנה (הסרט היה בנוי משלושה “פרקים” שכל אחד, פחות או יותר, עומד בפני עצמו) וגם ברמת התֵּמוֹת והמסרים. אמנם גם ילדי הזאב התמקד בילדים קטנים אבל הם חלקו את אור הזרקורים עם אמא שלהם ואחד עם השני – פה קון הוא הגיבור היחיד, והתהליכים שהוא עובר וההתפתחות שהוא חווה כדמות הם שונים מאלו שעברו גיבורי הסרטים הקודמים.
    אישית, מצאתי אותו טיפה חלש מקודמיו, אבל עדיין מדובר בסרט נפלא של במאי נפלא שכל פעם מחדש, מבסס את מעמדו בתור אחד הבמאים הטובים והמוצלחים ביותר. יאללה, נתראה עוד 3 שנים…

  3. עדן קדוש אומר/ת

    איפה בסרט בכלל? לא הצלחתי למצוא במקומות המוכרים…

    1. רם קיץ אומר/ת

      הוא הוקרן בפסטיבל ירושלים שבוע שעבר.

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם