Megalo Box

שנה שעברה יצא מותחן קולנועי בשם “Super Dark Times”. הסרט, אותו ביים קווין פיליפס, מצטיין לא רק בגזרת התסריט (הנהדר לכשעצמו) אלא באווירה שהוא ייצר סביב עשור שנות התשעים בו הוא מתרחש, ובעיקר בתחושת הסתמיות שאפיינה את העשור הזה; שנות השמונים העליזות חלפו ועמן הכינוי. מהיבט תרבותי, שנות התשעים הוא פילר עליו שיעורי היסטוריה נוטים לדלג (‘… ואלה היו שלוש שעות על שנות השמונים. אוקי, הממ… אחר-כך הגיעו שנות התשעים ועמם שני סרטי ‘מורטל קומבט’, ‘באפי’ היה קטע, עודד מנשה אמר לאנשים מה לעשות וזהו בערך. אבל לא תאמינו מה קרה בשנות האלפיים!”).

אמצע פברואר האחרון הביא עמו את הסדרה של נטפליקס “Everything Sucks” (המקסימה) אשר מתרחשת גם היא בעשור ההוא, רק שהיא עושה זאת ממשקפיים ורודים; “היי זוכרים יו-יו? וטמגוצ’י? ופרבי? וסלינקי?” שואלים הכותבים שהם כנראה אחד משני דברים: או חייזרים שלמדו כל מה שהם יכולים מקליפים של MTV (נשמע מופרך) או אנשים שאשכרה נהנו בשנות התשעים (בעצם ההסבר על החייזרים נשמע משכנע).

הסדרה בוטלה אחרי עונה, אך היא והסרט מקודם – ובשילוב ההצלחה המחודשת של מותגי ניינטיז מובהקים דוגמת “ג’ומנג’י” ו-“פארק היורה” – מלמדים על תהליך מעניין (אך לא מפתיע) שקורה: מתפתחת כמיהה לשנות התשעים. בעוד נוסטלגיה לשנות השמונים החלה כבר ב-1990, להוליווד לקח שני עשורים להגדיר את עשור הפאוץ’, ולדעתי עוד לא ראינו כלום: אותם ילדי שנות התשעים נעשים בימים אלה ממש יוצרים משפיעים בתעשייה, ותהיו בטוחים כי הם וחבריהם ירצו להותיר אפוסטיל קולנועי על ילדותם.

אחד מאותם אנשים הוא יוֹ מורייאמה. אני לא מכיר את מר מורייאמה ואין תיעוד ברשת לגבי תאריך הלידה שלו (מעביר את זה לטיפולכם) אבל אני מוכן להתערב שבתור ילד גדל מורייאמה על “Cowboy Bebop”, “Trigun” ודומיהן, ובלעדיהן הוא לא יכול היה לביים את “Megalo Box” – הצעד הנוסטלגי הראשון של עולם האנימה לעבר שנות התשעים.

האירוניה היא שמגאלו בוקס עושה זאת דווקא באמצעות  העתיד; בעוד אין סמננים מובהקים במערב לסדרות וסרטים שהופקו בשנות התשעים (מצטער אבל ‘תסרוקות נוראיות’ זה לא סממן), סדרות וסרטי האנימה של שנות השמונים-תשעים לפחות ידעו כיצד העתיד שלהם נראה: מגלופוליס מלא ג’אנק לצד מרחבי-חול שוממים. משהו בין “בלייד ראנר” ל-“הלוחם בדרכים”. והכי חשוב? “Grit”, והרבה ממנו.

זו למעשה התמצית של מגאלו בוקס. שיר אהבה לעתיד המשומש של פעם.

סדרת האנימה בת 13 הפרקים מתרחשת בעתיד דיסטופי שכזה ובו הלחם ושעשועים של אזרחיו זה ספורט אִגרוף ושמו מגאלו. מדובר באִגרוף רגיל עם החוקים שאתם (אני מקווה) מכירים, רק עם הבדל קטן – המתאגרפים עוטים על פלג גופם העליון שלד מתכתי שהופך את הג’אב, הקרוס והאָפּר-קאט שלהם לקטלניים בהרבה. מתאגרף אחד שכזה הוא ג’אנק דוג (יש לי חשד שזה לא השם שהוא נולד איתו). מר דוג מתאגרף בקרבות מגאלו במחתרת כאשר את כספו הוא ומאמנו מרוויחים בקרבות מכורים. במילים אחרות, ג’אנק דוג מפסיד למחייתו.

אחרי תקרית לא נעימה עם מי שנחשב למתאגרף מגאלו הטוב והמפורסם מכולם, יוּרי (רק יורי. אין שם משפחה), מחליט ג’אנק דוג לנסות את מזלו בטורניר המגאלו שתכף יוצא לדרך. בד בבד מסתבך מאמנו של ג’אנק דוג עם ראש ארגון פשע, מה שמותיר למאמן והמתאגרף שתי ברירות: לעשות את הבלתי-אפשרי בטורניר היוקרתי… או לשחות עם הדגים.

אלמנט בולט במגאלו בוקס זה הסטייל; הסדרה נוטפת היפ הופ יותר מכל סדרת אנימה אחרת שראיתי, אולי שנייה רק ל-“Samurai Champloo“. בעצם אין ב-“Samurai Champloo” דמות שמתחילה לשיר היפ הופ באופן רנדומלי באמצע פרק, אז כן – מגאלו בוקס מנצחת בהיבט הזה (אם כי לא בטוח שזה הישג ראוי לשבח).

אלמנט בולט אף יותר (כי הוא ויזואלי) זו האנימציה ועיצוב הדמויות. הסדרה לא רק מתנהגת כמו אחת שהופקה בניינטיז אלא היא גם נראית ככזו. לאורך השנים תווי הפנים של דמויות אנימה התעגלו בעוד העיניים גדלו למימדים לא פרופורציונליים כחלק מתרבות הקאוואי. אפילו סדרות אנימה עם אחיזה במציאות לא מצליחות להתחמק מסטנדרט העיצוב הרווח ב-15 השנים האחרונות. גם שיניצ’ירו וואטנאבי בעצמו (יוצר “Cowboy Bebop”) לא נמנע מעיצוב עיניי העגל ב-“Zankyou no Terror” שביים – ועד היום זו האנימה עם האנימציה הכי ריאליסטית שראיתי.

אך לא מגאלו בוקס. מגאלו בוקס מאמצת את עיצוב הדמויות הנהדר של פעם (וכולי תקווה שאחרות יפעלו בעקבותיה). החלטה מכוונת של האנימטורים היא הוספת חספוס לוידאו, ואם לא הייתי יודע אחרת הייתי משוכנע שאני צופה בגרסת רימאסטר לאנימה שבאמת הופקה בשנות התשעים.

סטייל זה נחמד והכל, אך סדרה שכזו צריכה להוכיח עצמה בגזרת הסיפור. גם את המבחן הזה היא עוברת בגאון; מגאלו בוקס מפתיעה, מרגשת וכתובה היטב, והדמויות שלה הם לא אנשים שבהכרח הייתם מכנים כ-‘טובים’. אין דמות אחת בסדרה שלא פועלת מאינטרסים, אולם ברגעים החשובים באמת הם עושים את הדבר הנכון – מה שלעתים מוביל לתוצאות אישיות הרות אסון. כמו בחיים האמתיים, המעשה הנכון הוא לא תמיד החכם.

קשה להגדיר את מגאלו בוקס כסדרת ספורט. היא אמנם עוסקת בספורט ומתרחשת לפני ובמהלך טורניר, אולם תופתעו לדעת כמה זמן מסך לוקחים הקרבות עצמם בסדרה. לדעתי, יותר מהכל, זו סדרה על דבקוּת במטרה (ומונטאז’ים של אימונים). היא מספרת על אנשים עקשנים שעושים בחירות לא קונבנציונליות כדי להגיע לפסגה וכן אוקי זה בהחלט נשמע כמו סדרת ספורט.

עכשיו כשאתם עמוק בתוך הביקורת ומשוכנעים מספיק לצפות בסדרה, אגיד שמגאלו בוקס שייכת לפרנצ’ייז של “Ashita no Joe”, וכשאני אומר “שייכת” אני מתכוון שאין ביניהן קשר. ‘אשיטה’ היא מנגת אִגרוף קלאסית שחגגה יובל בינואר האחרון, ו-“Megalo Box” זו סלסלת הפירות שהיא קיבלה במתנה. ‘מגאלו’ היא “Re-envision” של המנגה הוותיקה, כלומר רימייק המבוסס על אותה תשתית עלילה – רק בעתיד (ועם היפ הופ). במילים אחרות, בדיוק מה שעשו דיסני עם “כוכב המטמון” (רק בלי היפ הופ).

אין צורך להכיר את המנגה (או האנימה משנות ה-70 המבוססת עליה) על מנת ליהנות ממגאלו בוקס. סביר להניח כי ישנם אי-אילו רפרנסים שחלפו לי מעל הראש, אך בשום שלב לא הרגשתי כי מגאלו בוקס היא מועדון סגור. לולא וויקיפדיה לא הייתי מנחש בכלל שיש לה קשר לסדרה אחרת.

אני לא יודע אם מגאלו בוקס היא מכתב אהבה ראשון מיני רבים לעשור ההוא שהזכרתי פעם או פעמיים במהלך הביקורת, אך אם כן – היא הציבה סטנדרט מאוד גבוה לאלו שיבואו אחריה. היא לא עושה את מה שהיא עושה רק לשם הנוסטלגיה, ואם יש לכם זיקה לסדרות הטובות של פעם, או לסדרות טובות באופן כללי, ואם אתם כמהים לסדרה שלא נראית כמו אלף ואחת אחרות בימינו – מגאלו בוקס פה לרשותכם.


הטוב: אסכם ואומר כי נכון לעכשיו, לדעתי זו סדרת האנימה החדשה הטובה של השנה.
הרע: הסגנון שלה לא מתאים לכולם.
והמכוער: יתכן והשלד המתכתי הוא קונספט תמוה.

ציון במדד OK – סביר פלוס פלוס פלוס

Megalo Box | יפן, 2018 | 13 פרקים | מד”ב, דרמה, ספורט, לא היה סרט כזה עם יו ג’קמן? | TMS Entertainment | יושימאסה הוסויה [קאייטו מ-“Ajin”], הירוקי יאסומוטו [קינג’ו מ-“Yowamushi Pedal”], שירו סאייטו [בודאן מ-“Arslan Senki”], מיצ’יו מוּראסה [סוסי מ-“Little Witch Academia”], נאנאקו מורי [אנג’ליקה מ-“Sakura Quest”] | במאי: יוֹ מורייאמה | יוצר מקורי: איקי קג’יווארה

לקריאה נוספת
4 תגובות
  1. ארז אומר/ת

    אין ספק שזו אחת הסדרות שעשו לי את העונה! אני שמח מאוד ש-ashita no joe קיבל עיבוד מחדש ברמה כזו מושקעת כי מתוקף היותי אספן כפייתי של פתיחות של אנימה נתקלתי בפתיחות של ג’ו המקורי ואני יכול להגיד בביטחון מלא שאין סיכוי שהייתי צופה בסדרה המקורית.
    אהבתי מאוד את הצד הויז’ואלי של הסדרה והמראה “המיושן” שלה ולגבי היותה “הצעד הנוסטלגי הראשון של עולם האנימה לעבר שנות התשעים” אני חייב לציין את Ozma מ-2012 שלדעתי הייתה החלוצה בכל הנוגע לסדרות עכשוויות שנראות כמו פעם אם כי יש לה רק 6 פרקים אז אני לא יודע עד כמה היא נחשבת כסדרה ולא יותר כמו OVA.
    לגבי האודיו, הדיבוב נהדר, אהבתי מאוד את קטעי ההיפ הופ(למרות שאין לי שום דרך לדעת עד כמה הם איכותיים) והפתיחה פשוט תענוג!
    לגבי העלילה פשוט מעולה אם כי יש לי השגות לגבי הסוף שהשאיר לי טעם חמצמץ בפה אבל חוץ מזה בלעתי כל פרק בהנאה.
    מקווה לעוד פרויקטים איכותיים כאלה בעתיד!

    1. רם קיץ אומר/ת

      לגבי OZMA, הייתי אומר שמדובר יותר בנסיון של לייג’י מאטסומוטו ליצור סדרה נוסח “יאמאטו” ו-“הארלוק” שלו עצמו. היא גם מזכירה אותן ויזואלית.

  2. אלעד אומר/ת

    אני בדיוק צופה בה, כבר בפרק 10,ונהנה מכל רגע, מכשול, הצלחה, וקרב שמופיע על המסך. פשוט סדרה תענוג

  3. משתמש אנונימי (לא מזוהה) אומר/ת

    אחלה ביקורת רם.
    איזו מאסטרפיס. לגמרי AOTS.

    מדובר בסדרת מופת, מהעלילה, האנימציה, הדמויות ועד לסאונדטראק הנהדר. עוד לא ראיתי סדרה שנתנה לי וייבס חזקים של סמוראי שאמפלו כמו זאת, וזו מחמאה גדולה כי שאמפלו אחת הסדרות הטובות שנוצרו לדעתי.
    למרות שאני חובב סדרות ספורט, עוד לא יצא לי לראות אחת על אגרוף, ומאוד נהניתי ממה שראיתי. כל פרק התעלה על הקודם, הקרבות היו נהדרים, כל בחירה נרטיבית הייתה פנטסטית וכל זה אפילו בלי שאדע דבר אחד על אשיטה נו ג’ו המקורית.
    מומלץ לכל מי שאוהב אנימה, וכל מילה נוספת מיותרת.

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם