March Comes in like a Lion (עונה 2)


מי שלא מכיר את הסדרה, מומלץ לקרוא את הביקורת על העונה הראשונה.


אנחנו קמים בבוקר. אנחנו עייפים. הולכים לעבודה, הולכים ללימודים. רוצים לישון, כבר לא חולמים. חלומות זה לזרים. רוצים לשרוד ושיהיה קצת נוח. מי שלא מטפס גבוה – גם לא נופל רחוק. אנחנו לא מתים, גם לא באמת חיים. אנחנו פשוט קיימים.

עד לאחרונה היה ריי כמונו: קיים. למעשה הוא היה פחות מזה, הוא היה בלתי נראה. הוא לא רוצה תשומת לב, הוא לא ביקש את תשומת לב. תשומת לב הביאה לו רק צרות: אם לא היה עילוי בשוגי לא היה הנער היתום מאומץ אל חיק משפחה בה סבל מהתעללות. כאשר אזר אומץ ועזב, למד ריי על בשרו כי הוא טלה בגוב אריות; בעולם השוגי כל תחרות קובעת את המוניטין, השכר והמשך הקריירה של המשתתפים. שחקנים מנוסים ומבוגרים פרשו כי לא עמדו בנטל. אך לריי אין ברירה, מה נותר עוד בחייו? אין שוגי – אין כסף. לכן כך הוא חי מיום ליום, ללא ציפיות ומתחת לרדאר; בית ספר, תחרויות והביתה.

כן, ריי של פעם היה בן-אדם מבאס. עם כל אהבתי לעונה הראשונה של "March Comes in Like a Lion" (להזכירכם הכתרתי אותה כסדרה הטובה של 2017), התדרדרותו המנטלית של הנער אינה חוויה פשוטה לצפייה. אך העונה השנייה שמה זאת מאחור; הרי ריי לא לבד. יש לו סוג-של משפחה חדשה, יש לו חברים, מנטור, קולגות והוא אפילו התחיל להנות סוף סוף משוגי. ריי של עונה 2 הוא ריי אחר, ריי שמח. ריי שמוכן להילחם עבור יקיריו ולחלום גבוה. ריי כבר לא טלה, הוא גור אריות.

עם זאת, מה שעבר עליו בעונה הראשונה הכרחי. לוּ היינו פוגשים בחור שמח ואופטימי כבר בתחילת הסדרה, ספק אם רבים מאיתנו היו דובקים בה. בזכות יציאתו של ריי ממעגל הדיכאון הרגשתי כלפיו כמו אימא שגאה בבנה הקטן. תכף אָראה תמונות שלו בעבודה.

ההתפתחות הזו של ריי מאפשרת שני דברים. הראשונה היא העיסוק בשוֹגי. אמנם משחק השוגי תפס חלק נכבד מהעונה שעברה אך בעונה השנייה מרגישים היטב את ז'אנר הספורט שהוחבא היטב מתחת למעטה הדרמה. העונה גדושה בטורנירים אשר חלקם – שימו לב – מותחים. כן כן, מהסוג בהם אני כוסס ציפורניים בגלל הציפייה לדעת מי ינצח, ועם מינימום הרהורים של ריי על מהות החיים. למעשה חלק מהמשחקים כלל לא קשורים לריי, סממן מובהק של סדרת ספורט קלאסית. מה שמוביל אותי לנקודה השנייה: העיסוק בדמויות המשנה.

ריי לא מופיע בכל הפרקים, וכאשר הוא כן – לא תמיד הוא העיקר. הסגה שנקראת "ריי קירייאמה" הורידה הילוך, כנראה כדי לאפשר לכל השאר להעלות הילוך. זו העונה בה אנו מבינים ללבו של ניקאיידו, חברו ויריבו של ריי (בחסות עצמו). ידענו אמנם שהוא לא בקו הבריאות, אך בעונה הזו אנו לומדים כיצד עולם השוגי הציל את חייו; גוטו, מי שהיה הקרוב ביותר בסדרה לתואר "האיש הרע", מתגלה כאפרוח פצוע שזקוק לחום ואהבה. סתם, לא. הוא עדיין מפחיד. אבל הרבה פחות. נסיבות חייו מעוררות סימפתיה ואגרוף שריי קיבל ממנו בעבר ובעקבותיו גרם לנו, הצופים, לכעוס עליו, ובכן… לא אגיד שהאגרוף כעת מוצדק, אבל יש מצב שריי הביא את זה על עצמו. כמו כן אקארי, האחות הבכורה לבית קוֹוומוטו, בעונה הזו אנו מגלים כי מתחת לחיוך והרוגע שהיא משרה מסתתרת צעירה חסרת ביטחון וללא פתרון לכל בעיה. אמנם אקארי לא הבן-אדם המושלם ונטול הפגמים שחשבנו שהיא, אך כעת היא אנושית, ומבחינתי זה הופך אותה למושלמת יותר.

אוּלם כל אלה מתגמדים לעומת מי שקיבלה את אור הזרקורים העונה: הינטה. את קו העלילה הארוך והמשמעותי (והמדכא מכל) מקבלת האחות האמצעית לבית קוֹוואמוטו. ריי יצא מהבוץ המלנכולי בו היה שרוי אך הינטה החליפה את מקומו. העונה הזו, דרך עיניה של הנערה הצעירה, עוסקת בנושא שהעסיק רבים מאיתנו, בין אם באופן ישיר או עקיף: בריונות. ריי, אני אוהב אותך, אבל קשה להזדהות עם עילוי שוגי שאיבד את כל משפחתו בתאונת דרכים. זה פשוט לא משהו שקורה לרבים. לעומת זאת, דמות חייכנית, שמחה ואהובה שהופכת (בין לילה) לקרבן של בריונות מתמשכת – ובכן, זה צובט. היו בטוחים כי הדמעות יחנקו אתכם לא מעט. סיפורה של הינטה אמוציונלי ונפרש לאורך העונה כולה. מסכת היסורים שהיא עוברת, התגובות של חבריה, של משפחתה וצוות בית הספר – כולם ריאליים (קרי: מבולבלים וחרדים). לא ציפיתי כי סדרת אנימה על שוגי תעסוק באופן כה מציאותי בבריונות. רק מוכיח כמה הסדרה הזו מדהימה.

מיותר לציין כי סגנון האנימציה הייחודי של Shaft בולט גם בעונה הזו, אם כי – ואולי זה רק הדמיון שלי – התמתן הסטודיו בכל הנוגע לשוטים סוראליסטיים ובלתי-אפשריים. זה לא דבר רע, בעיקר כי יש פחות הסחות דעת ויזואליות. אך אל תטעו, היא בכל זאת אחת מסדרות האנימה הכי יפות בסביבה.

עם סיום עונתה השנייה מבססת את עצמה "March Comes in Like a Lion" כאחת מסדרות האנימה האהובות עלי בכל הזמנים; יש בה אהבה רבה לדמויות שלה, המקצב האיטי לא פוגע אלא תורם לאווירה ולנרטיב, ואת כל זה היא מטבלת במתח ובהומור. עונה שלישית טרם הוכרזה, אך רשת הטלוויזיה הציבורית NHK עקבית בכל הנוגע לסדרות האנימה (המעטות) שהיא משדרת (בכל זאת, רייטינג ומכירות בלו-ריי הן לא פקטור משמעותי בטלוויזיה הציבורית). לכן, אם טרם התחלתם את הסדרה, ולפני שיכריזו על עונה חדשה, כעת הזמן שלכם להדביק את הפער עם רכבת ההרים הרגשית שהיא "March Comes in Like a Lion".


הטוב: אחת מסדרות האנימה הטובות בסביבה.
הרע: ולצערי קשה להמליץ עליה לכולם – דורשת מידה של סבלנות.
והמכוער: אל תגלו לאיש, אבל אני עדיין לא בטוח מה החוקים של שוגי.

ציון במדד OK – סביר פלוס פלוס פלוס 

(March Comes in like a Lion: Season 2 (3-gatsu no Lion | יפן, 2017-2018 | 22 פרקים | סטודיו Shaft | דרמה, קומדיה, שו-שו-שו-שו-שוגי | קנגו קאוונישי [שִימה מ-“Prince of Stride: Alternative”], איי קייאנו [צ’יטו מ-“Flying Witch”], קאנה הנזאווה [שיאמי מ-“Ao no Exorcist”], מיסאקי קוּנוֹ [הארומי אייסאטו מ-“Ace Attorney”], טומוקאזו סוגיטה [גינטוקי מ-“Gintama”], מרינה אינואה [יוֹקוֹ מ-“Tengen Toppa Gurren Lagann”], אקירא אישידה [גאארה מ-“Naruto”], נוֹבּוּהיקוֹ אוׁקָמוׁטוֹ [ניזומה אייג’י מ-“Bakuman”], שיניצ’ירו מיקי [סאקאמוטו מ-“Gintama”] | בימוי: קנג’ירוֹ אוֹקָאדה, אקיוּקי סימְבּוֹ | יוצרת מקורית: צ’יקה אוּמינוֹ [“Honey and Clover”]


לקריאה נוספת:
March Comes in like a Lion [ביקורת על העונה הראשונה]
March Comes in like a Lion [ביקורת על צמד סרטי הלייב אקשן]

לקריאה נוספת
4 תגובות
  1. ארז אומר/ת

    יצירת מופת. כל מילה נוספת מיותרת

  2. ימ"ר אומר/ת

    מאוד אהבתי את העונה הראשונה
    לצערי לא יצא לי בכלל לצפות בשניה
    מקווה להשלים בהקדם
    (והחוקים של שוגי דווקא לא כל כך מסובכים זה אפילו יותר פשוט משח)

  3. Aviv אומר/ת

    אתה עדיין אופטימי בנוגע לעונה 3? זה נראה שshaft לא ממש פעילים בשנה האחרונה….

  4. Chrono אומר/ת

    באחד מביקוריי פה קיבלתי המלצה על הסדרה וכעת אני חוזר להגיד תודה.
    למרות שמבחינת טעם אישי סדרות כאלה הן לא בדיוק כוס התה שלי, היא עשויה ברגישות רבה ובאופן פיוטי שמשקף אמיתות שונות עבור הדמויות ועבור חייהן. הערכתי את היכולת של הסדרה לייצר רגעים של הרמוניה, אושר ושלווה ובמקביל להתייחס בכנות לעצב ולקושי שפוקדים את הדמויות ולתת להם את המקום המגיע להם.
    אני לא חושב שהיא חפה מבעיות, אבל במידה מסוימת היא עוררה אצלי הערכה ואהבה מחדש אל המדיום.
    אז תודה :]

התגובות נעלות