מאמורו הוסודה: ילד זאב

מה שאתם עומדים לקרוא זו גרסת הכתבה להרצאת-הקדמה הקצרה שהעברתי לפני ההקרנה של "מיראי".


גם מי שאין לו זיקה לתחום האנימה ודאי מכיר את שמו ופועלו של הייאו מיאזאקי – במאי האנימה הנודע אשר סרטים שלו מופצים גם בישראל וזוכים לפופולריות, ובצדק: הבחור יצר ארסנל רחב של סרטים נהדרים החל משנות השבעים ועד היום, בין אם "טירתו של קליוסטרו", "הטירה הנעה" ו-"הטירה בשמיים" (יש לו קטע עם טירות), אולם – ואני מצטער לדכא – מיאזאקי לא בדיוק צעיר, והוא מעשן כמו קטר; מזה כשני עשורים מבטיח היוצר כי אוטוטו הוא פורש, אולם הרצון שלו ליצור סרטים חזק יותר מהרצון לעשות בייביסיטינג לנכדים. עם זאת, פרישתו  הסופית של מיאזאקי מעבר לאופק ויש מי שמתחילים לדבר על האחד שיחליף אותו; אמנם יש יותר מבמאי סרטי אנימציה אחד ביפן, אבל במשחקי הכס או שאתה מנצח או שאתה מת – ולכן יורש למיאזאקי יכול להיות רק אחד. בבורסת השמות קיימים, נכון להיום, כשני שמות מובילים שמועמדים להחליפו הן מבחינת הכרה אמנותית והן בכל הקשור למאני מאני מאני. הראשון הוא אתם יודעים מי והשני זה מאמורו הוסודה. אתם, אגב, צריכים לתמוך במאמורו הוסודה. 


מאמורו הוסודה נולד כתינוק וחלם לעסוק באנימציה עוד בגיל צעיר.

בגיל 12 – שזה 12 שנה אחרי שנולד – כתב הוסודה בספר המחזור של בית ספרו כי חלומו הוא להיות "במאי אנימציה", ולא בכדי: זו הייתה השנה בא יצא לאקרנים סרטו המלא הראשון של הייאו מיאזאקי כבמאי: "לופן השלישי: טירתו של קליוסטרו". הסרט אגב זמין בנטפליקס ישראל.

אחרי שסיים לימודיו במכללת אומנות, ניסה הוסודה להתקבל לסטודיו ג'יבלי של מיאזאקי אולם הוא נדחה.  מיאזאקי עצמו חתום על מכתב הדחייה ובראיון סיפר הוסודה מה, בערך, היה כתוב במכתב. לדבריו, קבלתו של אנימטור עילאי אך צעיר לשורות ג'יבלי עשוי לפגוע בכישרונו של הוסודה, ולכן מוטב כי יתפתח, כרגע, במקום אחר.

בתחילת שנות התשעים הצטרף הוסודה לשורותיו של טואי אנימיישן, מהאולפנים הוותיקים והמובילים ביפן ואשר טיפח גם את מיאזאקי עצמו. כעבור שנים בהן עבד כאנימטור ומאייר זכה הוסודה לראשונה לביים פרויקט משלו – סרט קצר בן עשרים דקות המבוסס על חיות מחמד דיגיטליות; הסרט הזניק לא רק את הקריירה של מאמורו הוסודה אלא את הפרנצ'ייז של דיג'ימון. זוכרים? מפלצות דיגיטליות שהם גם אלופים. גם אם אין לכם כל זיקה לדיג'ימון אני ממליץ בחום לצפות בסרט הקצר שביים ומכיל את כל הסממנים הייחודיים של הוסודה.

בהמשך לאותו סרט עלתה גם סדרת טלוויזיה אשר הוסודה ביים בה פרק, ולאחר מכן התבקש לביים סרט  נוסף בזיכיון, הפעם באורך המדהים של 40 (!) דקות. בניגוד לסרט הקצר הראשון, סרט ההמשך קליל בהרבה ומציג כמה מהאִפיונים שיהפכו בהמשך למזוהים עם הוסודה, ובכללם ההומור העדין, הדגש הרב על סיטואציות מחיי היומיום וכן חיבתו לשילוב טכנולוגיה מודרנית בסרטיו.

בשלב הזה, לאחר שטיפח את כשרונו, התבקש הוסודה על-ידי סטודיו ג'יבלי לביים את סרטו המלא הראשון, כבוד שאף יוצרים רבים  מתוך סטודיו ג'יבלי לא זוכים לו. הסרט המדובר הוא "הטירה הנעה", סרט שכולנו יודעים כי בוים – בסופו של דבר – על ידי מיאזאקי. מערכת היחסים בין הוסודה לג'יבלי לא התפתחה לרומן: ג'יבלי רצו שהסרט ייראה כמו סרט של ג'יבלי, והוסודה רצה שהסרט ייראה כמו סרט של מאמורו הוסודה. על כן הם נפרדו כידידים. הוסודה חזר לשורותיו של טואי ועבד תקופה קצרה על הזיכיון של "וואן פיס", ובשלב מסוים בחר הוסודה לצאת לדרך עצמאית. הוא חָבַר לסטודיו מאדהאוס – אחד האולפנים הגדולים ביפן (ובעבר גם אחד האיכותיים) – ויחדיו הם שחררו את סרטו המלא הראשון, "הנערה שדילגה בזמן". לתוהים, זה סרט על נערה… שזכתה ביכולת לנוע בזמן… והיא עושה זאת בדילוגים.

הסרט מבוסס על ספר ידוע ביפן שכבר זכה בעיבודים הן לטלוויזיה והן לקולנוע, אולם הטייק של הוסודה אחר: בעוד הספר המקורי עוסק באחריות כבדת המשקל שמביאה עמה היכולת לשלוט בזמן (כי עם כוח גדול באה… אתם יודעים) בסרטו של הוסודה, מאקוטו, הגיבורה (היא גם האחיינית של הגיבורה מהספר) מתעלת את כוחה החדש כדי לעבור מבחנים, כדי לבלות בקריוקי, כדי לישון עד מאוחר… קיצר, מה שאתם ואני היינו עושים עם כוח שכזה.

הצלחתו הכלכלית והביקורתית של "הנערה שדילגה בזמן" מינפה את הקריירה של הבמאי הצעיר והוא הפך מיוצר יחסית ידוע בקרב הברנז'ה המקומית, לאחד שהעולם מתחיל להבחין בכישרונו. 'הנערה' זכה בפרס "סרט האנימציה הטוב ביותר" במגוון פסטיבלים וכן במקבילה היפנית לאוסקר – כבוד לו יזכו כל סרטיו מהנקודה הזו ואילך. 

סרטו הבא של הוסודה מבוסס גם כן על משהו… על סרט אחר של הוסודה.

"Summer Wars", או "מלחמות קיץ", יצא בקיץ 2009 והוא מבוסס באופן חופשי על אותו סרט דיג'ימון בן 40 דקות, הפעם בלי קשר לדיג'ימון; הסרט מתאר מתקפה של וירוס בעל אינטליגנציה מלאכותית אשר משתלט על האינטרנט, והגיבורים בו הם לא בדיוק האקרים מתוחכמים אלא הדודים שלכם: חבר'ה שרובם לא יודעים לתפעל מחשב, אבל נקלעו לסיטואציה בה עליהם למנוע אפוקליפסה. ככה בקטנה.

זה אגב נהיה דפוס אצל הוסודה: החל מ-"מלחמות קיץ" ועד "מיראי", עוסקים סרטיו – בצורה כזו או אחרת – במשפחה. "מלחמות קיץ" הוא על משפחה ענפה, ואילו סרטו הבא הרבה יותר אישי ודרמתי – אמהוּת.

"ילדי הזאב" שיצא ב-2012 הוא סרט שמתאר התמודדות של אם חד-הורית בגידול שני ילדיה הקטנים; במקרה הם חצי זאבים (וזה קורה בדיוק איך שאתם חושבים שזה קורה). "ילדי הזאב" מתאר התמודדות ריאליסטית להחריד של אם בגידול ילדיה הקטנים, כשלכל אחד מהפעוטות / גורים יש רצונות משלו. לראשונה ביים הוסודה סרט שהוא לא רק כיף טהור אלא גלריה של אמוציות וחוויות שאוספת משפחה גרעינית קטנה, תחילה בטוקיו הגדולה והמנוכרת ובהמשך בכפר.

לאחר מכן, ב-2015, שחרר הוסודה את סרטו המקורי הרביעי – "הילד והחיה".

ועכשיו נדבר על "מיראי".

ביפנית משמעותו של "מיראי" הוא "עתיד", אך זה גם שמה של התינוקת שמצטרפת במפתיע לחייו של ילד בן 4 ושמו קוּן. לא יודע מה אִתכם, אבל אני לא זוכר מתי לאחרונה ראיתי סרט – לקהל בוגר – בכיכובו הבלעדי של ילד בן 4. הבחירה של הוסודה למצב את הקהל בנעליים של ילד דווקא בגיל הזה, גיל בו העולם הוא עדיין טשטוש של עובדות ורגעים, היא בחירה לא רנדומלית; זה הגיל בו אם אתה לא זוכה ללבוש את הכובע שממש רצית – זה הסוף. תעצרו את העולם, אני רוצה לרדת. ילד בן 7 שעושה טאנטרום על תינוקת שרק נולדה זה פחות מובן מאשר ילד בן 4 שעושה אותו הדבר. האחד משליך על החינוך והשני על הגיל. אם אתם חושבים שהייתם ילדים טובים בגיל 4, או שאתם שקרנים או ההורים שלכם.

הוסודה מתאר את המרקם העדין ומערכת היחסים בין ילד בן 4 לבין תינוקת על אף שהוא גדל כילד יחיד. את הקשר הוא מבסס על ניסיונו הטרי: הוסודה הביא הביתה תינוקת לפני שנים אחדות ובנו בן ה-3 לא השלים עם העובדה כי הוא כעת אח בכור. לדבריו של הוסודה, הוא ראה את המהות האנושית בעיניו של הפעוט כאשר הלה היה חייב לחלוק את אהבת הוריו עם מישהי אחרת, מישהי זרה. "החיים עוסקים ברצון להיות נאהבים" אמר הוסודה בהתייחס לכך.

אני לא יודע אם הוא היה מודע לכך או לא, אך הרצון של ילדים קטנים להיות נאהבים הוא חלק – קטן – ממה שבפסיכולוגיה מכנים "תאוריית ההיקשרות" (חכו, לא להיבהל): זו תאוריה חדשה במונחי פסיכולוגיה, בת כמה עשורים בלבד, והיא עוסקת בקשר בין ההורה המטפל לילדו, וממנו מתפתחת נקודת ההתייחסות של העולל אל העולם החברתי ולתפיסה העצמאית שלו. היקשרות בטוחה, למשל, היא זו שאתם רוצים לשאוף אליה: בהיקשרות זו הילד מרגיש בטוח מספיק בסביבת אמו כדי לחקור ולהיות עצמאיים. ישנה גם היקשרות חרדה – כאשר הילד מרוכז בעצמו, נצמד לאם ולא נותן לזרים להתקרב אליו, וניכרת בפעוטות שכאלה מצוקה כאשר האימא עוזבת את החדר (כן, באמת ביצעו ניסויים בעניין. יחי המדע).

קון שלנו, בכל אופן, חווה היקשרות בטוחה: הוא אוהב את  הוריו אבל אוהב לחקור. במהלך הסרט הוא יוצא למסעות עם אישים מעניינים שהוא פוגש בעץ שגדל בביתו, מסעות שלא בטוח אם אמיתיים או שקורים בראשו. ל-"מיראי" ז'אנר שלם שהוא סימן שאלה אחד גדול, "פנטזיה", אבל זה לא באמת משנה כי הדרך בה הוא מתמודד עם סיטואציות ובעיות היא זו שאינטגרלית. 

מכאן נובע הקסם – האמיתי לחלוטין – של הוסודה: הוא במאי שאוהב את סרטיו כאן ועכשיו, בהווה, במציאות שלנו – עם הטכנולוגיה שלנו, הבתים שלנו, המקררים שלנו והתינוקות שלנו. יש לו כשרון לתיאור סיטואציות פשוטות מחיי היומיום, והוא בין הבודדים שיכולים להפוך ניהול משק בית למרתק לא פחות מאשר ג'ון מק'ליין שנלחם בפושעים.

לקריאה נוספת

התגובות נעלות