Lupin III: Goodbye Partner

לכאורה, יש הכל בהרפתקה החדשה של לופן (השלישי, שלא תתבלבלו חלילה עם לופן השני): קנוניות, מרדפים חוצי יבשות, מוזיקה, מחשבים, הופעת אורח של אדואדן סנודן (רגע, מה?) והרבה אקשן.

על הנייר, פנטסטי. לא כך?

לא כך.

סיפור הספיישל (“ספיישל” עלק, 92 דקות זה כבר סרט) נסוב סביב יהלום מיוחד ושמור היטב – ואתם כבר יודעים לאן זה הולך. בינתיים, מיליארדר אמריקאי חוטף וכולא פסנתרנית מחוננת בת 16. למה? גם היא לא יודעת, כי למרבה ההפתעה – הנבל הגנרי  הזה לא חושף את תכניתו למי שרק מוכן לשמוע. נחמד מצדו. בו בזמן, התכנית של לופן לשדוד את האבן נתקלת בקשיים כאשר ג’יגן, שותפו משכבר הימים, מחליט לבגוד בו מסיבותיו שלו.

לא הייתה לי בעיה מהותית עם “Goodbye Partner” לוּ הספיישל היה יוצא, נניח, לפני שנים אחדות; אך אנחנו בעידן פוסט חלק 4 ו-חלק 5 אשר הביאו את לופן למאה ה-21 והוכיחו, עם לא מעט סטייל, כי ניתן לחדש באופן אינטליגנטי (ומותח) את מעלליו של הגנב הג’נטלמן. “Goodbye Partner”, מאידך, ממש לא כזה: הסרט הוא גלוסקמה של Lupin הישנה – Lupin שפחות אכפת לה מדיאלוגים סבירים (שלא לדבר על איכותיים) ומחדשת גורנישט.

סייבר למשל, בואו נדבר על סייבר. סייבר, כזכור, הוא חלק מהותי בעלילת חלק 5 – עונה אשר בה הטכנולוגיה הדיגיטלית היא כזו שניתן להאמין שקיימת בעולמנו; הן לופן והן יריביו משתמשים בכל אמצעי מתקדם על-מנת להשיג מטרתם, יהי זה רשתות חברתיות או אפליקציות ריגול. מגניב? כן, מגניב.

את הטכנולוגיה ב-“Goodbye Partner” ניתן לסכם ב-“הוקוס פוקוס בילי בוקוס”. מבלי לרדת לפרטים, מדוּבר בבינה מלאכותית שיוצאת משליטה ואפילו גנדלף לא היה מצליח לעצור. שום היגיון לא עומד מאחורי העוצמה שמוצגת בספיישל, והיא מזכירה יותר את האופן בו דִמיינו, בשנות ה-80, כיצד מחשבים עשויים להתנהג בעוד 100 שנה. מגוחך לחזור כך אחורה לאחר הטיפול הראליסטי (נו, יחסית) שראינו בחלק 5 רק לא מזמן.

משחקי ריגול ותמרונים פוליטיים מהווים היבט נוסף בחלק 5, והם נעשים שם בצורה נהדרת – לא רק ביחס לפרנצ’ייז אלא ביחס לספרים ידועים בסגנון (חשבו טום קלנסי לפני שהתמכר לאפוקליפסות גרעיניות).

ובספיישל?
דמות שהיא בכלל-לא-הילארי-קלינטון-מה-פתאום מתָפקדת כאן בתור נשיאת ארה”ב (מה שמביא אותי לתהות: האם הסרט הופק לפני כמה שנים ושודר רק כעת? כי זה מסביר המון) והאיש הרע שלנו, אותו מיליארדר-חוטף-נערות, מסובב אותה על האצבע הקטנה. זהו, פה מתחילה ונגמרת הפוליטיקה. לוּ היה מדוּבָּר בסצנה-שתיים הייתי כנראה מצקצק בלשון וממשיך הלאה – הרי לא  כל סיפור Lupin בו יש פוליטיקאי הוא, אוטומטית, סיפור פוליטי. אולם אותה לא-הילארי-קלינטון היא דמות מהותית לאורך הסרט, והאופן בו מתנהל הבית הלבן מזכיר אִרגון מרושע מפוקימון ולא, ובכן, את הבית הלבן — עניין מאכזב ביחס לסטנדרט אליו הורגלנו.

נו, פ’סדר. אז הסייבר-לא-סייבר והפוליטיקה-לא-פוליטיקה. אבל איך הוא בתור ספיישל של Lupin?

מצטער לאכזב, אך לא משהו. גולת הכותרת – כפי שכל תיאור עלילה וטריילר ישמחו לספר – היא אותה בגידה של ג’יגן. אבל לא רק שהסיפור צפוי וגמלוני (ולא מהותי באותה המידה שניסו לצייר אותו) — אלא הוא גם די מטומטם; מההיכרות שלי עם הצדדים, אפשר היה להימנע מהבגידה (סליחה, “בגידה”) ב-50 דרכים שונות.

אך אף אחת מהן לא יוצרת מלודרמה זולה אז למה שילכו בתלם הזה, הא?

לא מאמין שאני אומר את זה, אבל גם במונחים טכניים מקבל הספיישל ציון עובר-בקושי: לא רק שעיצוב הדמויות גנרי וחסר מעוף – הבימוי יבש לחלוטין, נטול כריזמה ובלי טיפה של סקס אפיל (סימן ההיכר של הפרנצ’ייז). הבנתי כי יש בעיה כאשר התחלתי לפהק בסצנות האקשן (סצנות שכוללות, בחלקן, צי של מפציצי B-52, רק שתבינו).

ייתכן והספיישל ניסה לחקות את הסגנון של עידן הג’קט האדום, אשר שודר אי שם בסוף שנות השבעים (ניחשתי זאת לפי הניואנסים בדיבור, רמזים מטרימים בנרטיב… והעובדה שלופן עוטה ג’קט אדום חצי מהסרט), אולם חלק 5 לימד אותנו כי ניתן ליצור הומאג’ לעידן הישן – ולהיראות נהדר.


ספיישלים טלוויזיוניים של לופן (שפעם שודרו אחת לשנה) נוצרים תחת מעטפת שונה של ציפיות; הם לרוב לא משַחקים על-פי הכללים שנקבעו בסדרה או בסרטי הקולנוע. לכן אני מופתע לגלות, פעם-אחר-פעם, כי היד החופשית אשר ניתנת לאותם ספיישלים (יד שמאפשרת להתפרע כאוות נפשם) מייצרת חומר בלאי שנשכח במהרה. אם אותם סרטי ספיישל גנריים היו מנת ה-Lupin היחידה בסביבה (כפי שאף קרה בעבר) הפרנצ’ייז היה מת מוות איטי וכואב.

[מוקדש למאנקי פאנץ’]


Lupin III: Goodbye Partner | יפן, 2019 | 92 דקות | TMS Entertainment | אקשן, הרפתקאות, מסתורין, ג’קטים | קאניצ’י קוּריטָה, קיוֹשי קובּיָאשי [וואטארי מ-“Death Note”], מיוּקי סאוואשירוֹ [קורפיקה מ-“Hunter x Hunter”], קוֹאיצ’י יאמָדְרָה [ספייק מ-“Cowboy Bebop”], דאיסוּקה נאמיקָאווה [ג’ואי מ-“Prison School”] | במאי: ג’וּן קוואגואה | יוצר מקורי: מאנקי פאנץ’


לקריאה נוספת:
• Lupin III: Part IV
 (ביקורת)
• Lupin III: Part V (ביקורת)

• The Castle of Cagliostro (ביקורת)
 Lupin III
 (סרט לייב אקשן, ביקורת)

לקריאה נוספת

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם