ביקורת: שר הטבעות: מלחמת הרוהירים

בדומה לכל פאנדום גדול, גם לשר הטבעות יש ויקיפדית מעריצים (או ויקי-מעריצים בקיצור) ואם תיכנסו לערך של מלך רוהאן הלם האמרהנד, תגלו תחת "ילדים" שכתוב שהוא אבא להָאמה, אבא להֵלֶת' ואבא ל-"בת לא ידועה". כעת, אותה "בת לא ידועה" היא הגיבורה של "שר הטבעות: מלחמת הרוהירים": אפוס האנימה החדש המתרחש כמעט שתי מאות לפני טרילוגיית הסרטים של פיטר ג'קסון.

זו גם הסיבה שישנה משמעות עמוקה־יותר לקריינות בתחילת הסרט בה נאמר שאותה "בת לא ידועה", שכעת קוראים לה הרה, היא דמות שלא נכתבו עליה שירי הלל ובָּלדות, ושבבתי הספר של הארץ התיכונה (עירוני גונדור א' או מקיף מורדור) לא מלמדים אודותיה בשיעורי ההיסטוריה; כי זה נכון גם מחוץ לארץ התיכונה. אלא שברגע שיצאתי מהסרט התחוור לי שזה כבר לא נכון. הרה ניצבת בגאון לצד בילבו, פרודו, ארגורן, גנדלף ואחרים כגיבורה אמיצה לבלי חת שתיזכר לדורות כאחת הדמויות המשמעותיות של "שר הטבעות" (בגרסה הקולנועית, לפחות).

הרה, כאמור, היא בתו של הלם האמרהנד: מלך ממלכת רוהאן שאת אנשיה אפשר לתאר כויקינגים בארץ התיכונה (ובלי סטיה לספינות) וככזה, הלם גדול וחזק יותר מכל אדם בסביבה. הוא כל־כך חזק, למעשה, שכאשר אציל בשם פְרקָה דורש מהמלך דברים שהוא טוען שמגיעים לו, הלם עונה לפרקה במקבילה הטולקינאית ל-"בוא בוא החוצה אני אכסח אותך". אלא שפרקה מת אחרי אגרוף אחד בודד (אשתי באותו רגע לחשה לי באוזן "One Punch Man" וכמעט התחתנתי איתה שוב) מה שהותיר את בנו היחיד של פרקה (ומי שהיה חבר ילדותהּ של הרה) וולף, כועס. מאוד כועס. וכשמישהו מאוד כועס בעולם של הארץ התיכונה (או בכל עולם פנטזיה) זה אומר דבר אחד: מלחמה. 

ובנקודה הזו הבנתי מדוע הלם האמרהנד אינו גיבור הסרט. על אף שמעריצים מכירים דרך כתביו של טולקין את המלחמה שאליה ייקלע הלם, והוא ללא ספק הדמות המעניינת והצבעונית ביותר בסיפור – קשה לעודד אדם עם כל־כך הרבה יוהרה. וולף התחיל את המלחמה הזו ושלא יהיה ספק, הוא חרא של בן־אדם. בשלב מסוים תרצו בעצמכם להיכנס למסך ולתת לו כאפה. אך הלם הוא המנהיג, המלך, מי שאמור להוות את קול ההיגיון בממלכה לטובת האזרחים. אלא שההחלטות שלו, גם אחרי מכת האגרוף שהתחילה הכל – מותירות שובל ארוך של גופות, וזאת על־אף שהלם הוזהר מה הבחירות האלה שלו עלולות להצית. הלם הוא דמות מרתקת אבל כשחושבים על "גיבור" בעולם של שר הטבעות, חושבים על מי שמניח את האגו שלו בצד לטובת אחרים. 

בדומה להרה, למשל. הרה נהדרת, אם כי יש שיגידו נהדרת מדי: היא הרוכבת המהירה בממלכה, לוחמת מיומנת ובעלת יכולות אסטרטגיות יוצאות דופן. נכון, היא לא פרודו הביישנית שלא הרימה חרב מימיה. מצד שני, אם גם אבא של פרודו היה המקבילה של הארץ התיכונה להייהאצ'י מישימה, אז בלי שום אחוות טבעת או אפילו הטבעת עצמה, הוא היה אומר לסם "תדליק בוילר אני תכף חוזר", מפשיל שרוולים, יוצא להביס את סאורון וחוזר לפני ארוחת בוקר (ראשונה). לכן אני מוצא את העובדה שהרה מסוגלת לעשות את מה שרוב האנשים ברוהאן לא מסוגלים לחלום עליו, כאמינה למדי בהתחשב באב שעמו גדלה.

ואותה הרה מובילה את אחד מהסרטים המוצלחים בסדרה. על אף שהסרט עצמו באנימציה (ותכף אגע בהיבט הטכני), ובאנימציה אין מגבלות על לוקיישנים או דמויות, ותיאורטית הסרט יכול היה להתרחש בחלל – "שר הטבעות: מלחמת הרוהירים" שומר על איפוק בנרטיב; גיאוגרפית הסרט לא פוזל מרוהאן ואמנם יש בו מלחמה והיא עקובה מדם, אבל מדובר בסוג-של מלחמת אזרחים, מאבק פנימי על הכתר, יותר מאשר באירוע מכונן שמשפיע על הארץ התיכונה כולה.

עם זאת, לפרקים ניכרת התחושה שעל־מנת ליצור את הסיטואציה המאוד־ספציפית שאליה נקלעות כל הדמויות, הסרט מכופף מעט את ההיגיון הפנימי שלו עצמו, וכופה אירוע-שניים-שלושה שגרמו לי להרים גבה. תלונה נוספת היא על רעה חולה של הוליווד מהשנים האחרונות: מארוול. אמנם זה לא סרט מארוול ואין בו בדיחות מארוול, דמויות מארוול או עלילה שהיא מארוול (חס וחלילה) – ולמרות זאת, הסרט מתעקש אי שם בסוף לקרוץ לצופים באופן שמזכיר מאוד את מארוול. הייתי סלחן יותר לו זה היה נעשה ברמיזה, אלא שהסרט מתעקש, גם אחרי שמבינים את האִזכור – לאיית לנו הצופים במה מדובר למקרה ודביל כלשהו באולם הקולנוע לא קלט.

העובדה שמדובר בסרט שאינו חלק מטרילוגיה עובדת לטובתו משום שהסיפור (למעט הקריצה המעיקה ההיא) מכונס בעצמו, והוא לא דורש היכרות עמוקה במיוחד עם יקום הארץ התיכונה; למעשה, שינויים קלים מאוד בתסריט ו'מלחמת הרוהירים' יכול היה להיות אחלה סרט ספין אוף של Vinland Saga.

ובדומה ל-Vinland Sage, העובדה שמדובר בסרט אנימה שולית למדי. באותה מידה הסרט יכול היה להיות בלייב אקשן. 'מלחמת הרוהירים' לא מנצל את היותו סרט אנימה ולא מתפרע כפי שאנחנו יודעים שהמדיום הזה לעתים מאפשר. הבמאי, קנג'י קאמייאמה (שביים את הפרק המוצלח ביותר של "Star Wars: Visions"), הלך על כיוון שמרני־יותר, ואני לא מאשים אותו; זה "שר הטבעות", קלאסיקה מודרנית. אין פה מקום לניסויים או להתפרעויות מוקצנות בכל הקשור לאקשן. רק תראו אילו ביקורות קיבל פיטר ג'קסון בסצנות האקשן המגוחכות של שני סרטי "ההוביט" האחרונים, ותבינו מדוע "מלחמת הרוהירים" הולך על בטוח.

"בטוח" לא אומר "רע", כן? מדובר בסרט מרהיב, רווי ברקעים מהפנטים ועם מספר לא מבוטל של סצנות אקשן טובות (כולל רגע אחד בו העיניים שלי נפערו) ועם אסתטיקה שהיא הומאז' לסדרות אנימה משנות ה-90, בעיקר הקלאסיקה שהיא Record of Lodoss War. אמנם הלסת שלכם לא תישמט לקרקע (אולי למעט אותו רגע שדיברתי עליו קודם) אבל אני ממליץ, כל עוד זה אפשרי, לצפות בסרט על מסך כמה שיותר גדול. גם הדיבוב לאנגלית נהדר, ואני אומר זאת בתור סנוב של גרסאות דוברות אנגלית של סדרות וסרטי אנימה. עם זאת, בגרסה היפנית מככבים קולותיהם של קנג'ירו טסודה, מאיה סאקאמוטו, מיו אירינו, יואיצ'י נאקאמורה וקואיצ'י יאמאדרה אז מן הסתם, ברגע שיזדמן לי להאזין לגרסה הזו כנראה שאעדיף אותה. 

ולא חשוב באיזו שפה תבחרו לצפות בו (חבל שבבתי הקולנוע אין אפשרות לבחור), "שר הטבעות: מלחמת הרוהירים" הוא אפוס פנטזיה מוצלח שניצב בגאון לצד סרטי פנטזיה אחרים. חשוב לציין שבכל הקשור לפנטזיה עצמה, אין פה הרבה ממנה (כצפוי מסרט שעוסק במלחמה בה מעורבים בני־אדם שנלחמים בבני־אדם אחרים) אבל כן יש סצנה פנטזית נהדרת אי שם בהתחלה שמשביעה אותי לשארית הסרט. אמנם הוליווד כבר מזמן גילתה את עולם האנימה, אבל העובדה שהסרט החדש של "שר הטבעות" (ועוד כזה המתרחש ביקום של פיטר ג'קסון) הוא כזה, נשמעת לי כמו עליית מדרגה ביחסים שבין הוליווד ליפן, ואני מקווה שהסרט יצליח דיו כדי להביא זיכיונות נוספים לתלם היפני. וגם אם זה לא יקרה, לפחות קיבלנו סרט מוצלח של "שר הטבעות", וזכינו להכיר דמות נהדרת שהיא כבר לא "בת לא ידועה".