Linda Linda Linda

…One. Two. and one, two, three, Four


“לינדה לינדה לינדה” הוא לא מהסרטים האלה שיפנים מכירים. הוא גם לא מהסרטים הקטנים האלה שזוכים לשבחים בפסטיבלים בעולם. הוא בסך הכל סרט על ארבע בנות המקימות להקה כדי להופיע בפסטיבל התרבות של בית הספר.

נוֹזוֹמי, קיוֹקוֹ וקְיי מתקשות למצוא חבר נוסף ללהקה, שלושה ימים לפני ההופעה. הבְרוך הזה קרה הודות לסולנית הקודמת שפרשה בדקה ה-89. הן מחליטות שהבן-אדם הבא שיחלוף על פניהן יהיה הסולן החדש, ומה חשבתם? שהגורל לא ישתעשע בהן? כך יצא שסוֹן – תלמידה קוריאנית הלומדת בבית הספר במסגרת תכנית חילופי תלמידים – נקראית בדרכן ונענית לאתגר, מבלי שהיא באמת הבינה למה הסכימה זה עתה.

לא מדובר בקומדיה פרועה או דרמה סוחטת דמעות. כיאה לז’אנר ה-Slice of Life, מוצגת ההתקדמות של בנות הלהקה והקשיים היומיומיים עימם הן מתמודדות, וביניהן: אהבות חדשות, אהבות ישנות וקְרפּ. לא כולם יאהבו את זה, ואפילו אני מצאתי את עצמי עם חצי עין סגורה בשלב מסויים. אבל הודות לסיטואציות משעשעות והציפייה להופעה הגדולה, מצליח הסרט לסחוף רגשית את הצופים ברגעי השיא.

סוֹן היא הדמות הכי… איך להגדיר… שנויה במחלוקת: היפנית שלה שווה לתחת והבעות הפנים שלה מפצות על כל רגע משעמם שיבוא לאחר-מכן. סצינות כמו ווידוי האהבה של אחד מהבנים כלפיה, או נסיון התיקשור שלה עם בעלים של אולפן קריוקי, גרמו ללסת שלי כמעט ליפול (כלומר זה טוב).


כל אחת משאר בנות הלהקה מצליחה להבריק בדרכה היחודית, אפילו שלקח לי חצי שעה להבין מי זו מי. יואי, ריטסו, מיאו ומוּגי נוזומי, קיוקו, קיי וסון מגולמות בצורה נפלאה בפשטות שלהן, וזה הכי קיטשי שאני יכול לרדת על-מנת לתאר זאת. צריך יותר מסתם שיעור משחק כדי לדעת איך לשחק בנות ב-בחיי היומיום שלהן.

הסגמנטים הקטנים ביותר מהיומיום באים לידי ביטוי ויזואלי, ומעבר לסתם סרט חמוד מדובר באחל’ה שיעור משחק. אפילו דמויות המשנה, כמו הגיטריסטית מדוכן השתיה בגג או חברת הלהקה שפרשה, עושות מצווה לקראת סוף הסרט ומראות שהן הרבה יותר מפרצוף יפני חמוד.

בתור סרט מוזיקלי מצליח “לינדה” להחזיק מעמד. הבנות בחרו לשיר שירים של “The Blue Hearts”, ובראשם כמובן “לינדה לינדה” (איזה צירוף מקרים, זה דומה לשם הסרט!), שיר שנהפך ב-23 שנה מאז ששוחרר לאחד משירי הפאנק הידועים והנחרשים-עד-מוות בארץ הסושי העולה. נחמד לראות סרט שעוסק במוזיקה בצורה קצת יותר אובססיבית בניגוד לסרטים מוזיקליים אחרים (כן, דיברתי על NANA); החל מהחזרות, דרך הכלים הרעועים ועד השיחות על להקות פאנק ידועות. אחד הרגעים היותר מבריקים בסרט היא הסצנה בה חברי להקת Ramones עומדים בקהל. איך זה מסתדר עם העובדה שכיום רוב רובם של חברי הלהקה משחקים קלאס עם מייקל ג’קסון ואלביס? צפו ותדעו.


קרוב לודאי שלא אצפה ב-“Linda x 3” שוב, מנה אחת ממנו מספיקה בהחלט. חצי השעה האחרונה של הסרט, כמו גם הברקות במהלכו, מצדיקות צפיה אחת בו. לצערי, עלילה ודיאלוגים מעט איטיים ונפילה למספר קלישאות, הם שגורעים מהסרט שבקלות יכול היה להפוך להרבה יותר טוב. מי שאוהב מוזיקת פאנק, שיראה. מי שאוהב רומנים, שיראה. מי שאוהב עלילה פשוטה וחמודה, שיראה. מי שאוהב את קניצ’י מאטסויאמה (המופיע באחד מתפקידיו המוקדמים) שיראה. מי שאוהב בננות, שילך לאכול אחת.


הטוב: דמויות חמודות ומגניבות, במיוחד סוֹן הקוריאנית. שירי פאנק רוק ידועים מלווים את עלילת הסרט.
הרע: אמצע הסרט מלוּוה בדיאלוגים איטיים. עלילת Slice of Life קצת פשטנית, בהחלט לא עבור כולם.
המכוער: אני, אחרי החלטה מטומטמת להתאפק כמעט שעתיים ולא ללכת לשירותים.
והמכוער בהתגלמותו: השירותים עכשיו.

ציון במדד OK – סביר פלוס

Linda Linda Linda | יפן, 2005 | דרמה, קומדיה, מוזיקה, מנפץ פנטזיות על בתי ספר נקיים ביפן | 117 דקות | בּאה דוּנה (Beating Hearts), אקי מאדה (Battle Royale), יוּ קאשי (Death Note) שיאורי סאקינה | במאי: נוֹבּוֹהירוֹ יאמאשיטה (A Gentle Breeze in the Village) | פלצן שמתלהב משמות של סרטים שהוא ראה: רם קיץ

לקריאה נוספת

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם