Liar Game

מה קורה כאשר נותנים לחתול שוקולד? קשה לדעת. הממתק ידוע כטעים, אבל לך תדע איך הוא ישפיע על יצור בעל מערכת עיכול אחרת. החתול עשוי להתמכר ולאהוב את זה, או למצוא את עצמו על שולחן הניתוחים של הווטרינר. כנ”ל לגבי סדרות מתח העוסקות בטבע האדם ופסיכולוגיה בשקל, כשהחתול במקרה הזה הוא כותב שורות אלו. אני עשוי להתמכר לסדרות מהסוג הזה (בדומה ל-“Kaiji“) או לקבל מהן קלקול קיבה (אם תקראו את המאנגה “Lost+Brain” לדוגמא תבינו). לכן ממש כמו חתול נלהב, קפצתי מיד על סדרת הלייב אקשן “Liar Game” כשגיליתי אותה, מבלי לדעת מה יהיו ההשלכות.

לפני שנתחיל, אספר ש-“Liar Game” אינה דרמת רנזוֹקוּ (בעלת עלילה מתמשכת) אופיינית. רוב הפרקים הם בעצם משחק ארוך כחלק מטורניר ארוך אף יותר, וכמו שאתם רואים משחק בחיים האמיתיים, לא תצפו לדעת איך תסתיים מערכת היחסים בין שחקני הנבחרת. גם “Liar Liar GameGame” לא באה לספר סיפור במובן הטהור של המילה. נכון, יש לה דמויות, ולדמויות יש רקע. אפילו סיפור מסגרת יש. אבל הדרך היחידה ליהנות מהסדרה היא לבוא מוכנים לשמוע המון חוקים, דיאלוגים, טקטיקות ובריתות משל היו פרק בהישרדות. מוכנים?

גיבורתנו היא קאנזאקי נאו [Kanzaki Nao]; תלמידת קולג’ חמודה שנותנת אמון מלא בבני-אדם. בעולם קוראים לתסמין הזה ‘טמטום’, והטמטום הביא את נאו לשורה של צרות במהלך חייה. היא הייתה מושא ללעג, לעלבון ולעוקץ כספי. אבל לא הדברים האלה הם שיורידו ממנה את החיוך התמידי והרצון לעזור לזולת. כאשר חוזרת נאו יום אחד לביתה, מוצאת על מפתן הדלת בוכטה ענקית של שטרות לא מסומנים, וגם קלטת וידיאו ובה ג’יגסו מהמסור מחלטר כמנחה טורניר ה-“Liar Game”. השלב הראשון בתחרות הוא קרב בין 2 אישים, כשהאחד אמור לגנוב מהשני את המזוודה עם הכסף. המפסיד נשאר בחובות אותם הוא יחזיר בדרכים שאני מתערב איתכם לא חוקיות, והמנצח נשאר עם הכסף. נקודת הפתיחה של נאו נעשית גרועה יותר כשהמתמודד – המורה שלה מימי התיכון – מערים על נאו ולוקח לה את הכסף. טיפשה כבר אמרתי?

מתוך ייאוש היא פונה לנוכל מקצועי שהשתחרר זה עתה מהכלא, אקייָאמה שיניצ’י [Akiyama Shinichi]. אך התחרות המתישה הזו הייתה בסך-הכול השלב הראשון מתוך מספר שלבים, כשהבאים בתור נעשים אינטנסיביים הרבה יותר. התחרויות נערכות באולמות אפלוליים מול קבוצה גדולה של מתחרים נואשים לניצחון. החוקים אולי משתנים, אבל התוצאה זהה: סכום כסף גבוה לזוכים, חובות ענק למפסידים. כל הדרכים לניצחון כשרות, והדבר היחיד שנותר הוא לתהות כיצד נאו חובבת טבע-האדם תצליח בכלל לנצח.

“Liar Game” מנסה לשחק בטבע האדם, והתפקיד של נאו ואקייאמה הוא להוכיח שאפשר לנצח מבלי לגרום לאף אחד אחר להפסיד. משחקים רבים מזכירים משחקי חברה בתנועות נוער, כמו המשחק הראשון בשלב השני בו על המתמודדים לענות על שאלת ‘כן או לא’ היפותטית – ורק המיעוט ממשיך לשלב הבא. אבל המצב הרבה יותר מתוחכם מכך, ובערך מספר שניות אחרי שהחוקים מובנים לכולם, מתחילים לכרות בריתות. כמעט תמיד יהיה מישהו שעולה על ‘שיטה בטוחה לנצח’, וכמעט תמיד יהיה איזשהו קאץ’. רוב הסדרה, הקאץ’ ההוא נקרא פוקונאגה [Fukunaga] – אחד היצורים המעצבנים ביותר על המסך אי פעם. עם מנטליות של ילד כאפות אגואיסט והרבה שכל (כלומר ההיפך הגמור מנאו), מצליח פוקונאגה להחליף צדדים ובריתות יותר מראש מפלגה ישראלי. אבל מלבדו יש עוד רבים, והמתמודדים בשלבים השונים – אם לשפוט ממה שלמדתי – מחולקים בצורה הבאה: פחדנים גמורים שהופכים למאנייקים כאשר מקבלים עמדת כוח, רשעים גאונים, ונאו x אקייאמה.

העובדה שהסדרה מבוססת על מאנגה לא עוצרת אותה  מלהתנהג כמו אנימה לכל דבר. הפומפוזיות, הויזואליות, הדמויות המוקצנות, הסטריאוטיפים, הקלוז-אפים המוגזמים על כל שחקן, ואפילו הסברים מצויירים על החוקים והמהלכים שנעשו. כולם מתאימים יותר ל-TV Tokyo. גם מי שלא ממש עוקב אחרי כל החוקים (דבר שקרה לי לא פעם) יתפוס במהלך המשחק את הרעיון הכללי. ואם זה לא הצליח, אז בפעם האלף שעל המסך יופיעו עגלי זיעה ומצח מקומט שיוחלפו מיד בפרצוף מופתע-מוגזם וקריאת “נאנדה!?!”, תבינו שמישהו הרגע הפסיד. את כל אלה מלווה פס-קול שלא שותק. האמת אין לי בעיה עם המנגינה בסדרה, כן הייתה לי בעיה שאותה מנגינה חוזרת על עצמה ברגעים דומים באותו הפרק. אבל מלבד זאת, יש אחל’ה שיר פתיחה בשתי העונות, פתיח הכולל בעיקר את נאו ואקייאמה בשלל פוזות.

בסופו של דבר אבל, גם הסיפור עצמו אמור להתקדם. בעונה הראשונה הסדרה מקבלת קלוז’ר חביב, ובהחלט הייתה הפתעה כשהוכרזה עונה שניה (על אף שהמאנגה עדיין ממשיכה, הלייב אקשן סטה ממסלולו המקורי). אבל זה קרה, וטוב שכך, שכן העונה הכילה לא רק מאותו הטוב שהכרנו בעונה הראשונה, אלא קיבלנו גם את קאטסוראגי: לנצח היריבה של אקייאמה, ואחת מדמויות ההאראג’וקו המגניבות והמפחידות שראיתי. מה גם שהיא פי כמה וכמה עדיפה על הנבל המרכזי של העונה הראשונה, יוקויה, שאלוהים יודע למה גבר בגיל העמידה לובש פאה לבנה וצוחק כמו מטורף בכל שניה.

מערכת היחסים בין נאו לאקייאמה לא מתקדמת רחוק בתחום הרומנטי, אבל בהחלט נעים לראות את השניים האלה על המסך. מבינים עם התקדמות הסדרה מדוע נוכל מיומן נחוש כל-כך לעזור לבחורה תמימה, ועל הקונספירציות של ארגון “Liar Game” בכבודו ובעצמו מאחורי זה. הייתי מצפה ליותר, ולא תמיד התשובות להן ייחלתי התקבלו, אבל יצאתי בתחושת סיפוק ורעב לעוד. אריקה טודה בתור נאו היא הבחירה הטבעית ביותר, שכן היא כבר רגילה לשחק בחורה מטומטמת עוד מימיה כמיסה מהלייב אקשן של “מחברת המוות”. מאטסודה שוטה לצידה בתור אקייאמה לא נדרש להרבה כדי לשחק גאון שקט, רזה עם פני פוקר. קייניצ’י מאטסויימה עשה זאת הרבה יותר טוב בתור L בעבר. אבל נעניק לו קרדיט על כך שהוא עובר מסך ונראה כמו אחד שבכל רגע ניתן לסמוך עליו.

העונה השניה השתפרה מעט מהעונה הראשונה בתחום הטכני. זה כולל בעיקר פחות קלוז-אפים על כל הדמויות ופס-קול מוצלח יותר. כדאי להם, כי לאור הצלחת העונה הראשונה, בנו ב-Fuji TV מאוד על העונה השניה והזיזו את שעת השידור מ-23:00 ל-21:00. אבל מבחינת סיפור עלילה, המבנה של העונה הראשונה קרץ לי הרבה יותר: החל מהתחרות הפותחת מול המורה, דרך התחרויות הפחות מסובכות ועד לפרק האחרון בעונה בו נחשף המאסטר-מיינד מאחורי הטורניר. הדבר היחיד אגב שלא אהבתי זה שפרק סיום העונה הוא שעתיים וחצי. האורך לא הפריע לי כלל, להיפך! התכוננתי לקראתו טוב טוב: כיוונתי לאמצע הלילה למזעור הפרעות, הכנתי פופקורן, הרגליים נחו על משענת והטלוויזיה הייתה מוכנה. אלא שאף אחד לא סיפר לי שהשעה הראשונה היא בכלל ריקאפ של כל מה שהיה עד עכשיו, ריקאפ שלצערי הרב לא ניתן לדלג עליו כי הוא מכיל פה ושם סצינות חדשות. זה היה בזבוז נוראי של פופקורן רבותי. 

לעונה השניה תודה לאל יש רק 9 פרקים ללא שום ריקאפ מיותר. מדוע רק 9? כי את הסאגה האחרונה בחרו להוציא בתור סרט ישירות לקולנוע. זו הסיבה שהעונה מסתיימת בקליף האנגר, ומי שרוצה לדעת איך העלילה ממשיכה חייב לצפות בסרט “Liar Game: The Finale Stage”. יש לי הרבה מה להגיד על הסרט, ולמרות זאת…או ליתר דיוק בגלל זאת… נשמור את המילים לביקורת חופרת נפרדת.

“Liar Game” התבררה כהימור מוצלח, בסדרה שהיא עצמה עוסקת בהימורים. הסגנון מצועצע ולא נותן שניה מנוחה, ופעמים רבות קל לקרוא את המהלכים הלא-ממש-סודיים מקילומטרים, שגם אותם אף גוררים אותם דקות ארוכות. אבל כל זה לא הופך אותה לפחות טובה. נכון, “קאייג’י” היא לא, בעיקר מפני שהמשחקים שם הם לא על חיי אדם (וחבל באמת), אבל היא מעבירה את הזמן מצוין עבור מישהו שרוצה למרתן בזמנו הפנוי משהו שקל מאוד להתמכר אליו.


הטוב: טורניר מותח, סגנון עליז ומיוחד ודמויות צבעוניות ביותר.
הרע: לא קל לעקוב אחר כל החוקים, משחקים שנמתחים יותר מדי. 
הרע יותר: לגלות שבעצם רק אני לא הצלחתי להבין מיד חלק מהחוקים.

ציון במדד OK – סביר פלוס
Liar Game | דרמה, מתח, פסיכולוגיה, צחוק מטורף | 2007 (עונה ראשונה), 2009-10 (עונה שניה) | 11 פרקים (עונה ראשונה), 9 פרקים (עונה שניה) | בימוי: הירואקי מאטסוייאמה, אייאקו טאייבוקו | יוצר מקורי: שינובו קאייטאני [“One Outs”]

לקריאה נוספת

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם