האוטאקו האחרון | חלק א'
רם קיץ
האוטאקו האחרון / סיפור קצר
[חלק ראשון]
צילוֹ הלך וגדל כנגד הקיר שפונה לחלון. השמש הכתומה פונה כעת ישירות אל חדרו. שעת דמדומים נחתה על העיירה שימיזו. בעוד רוב תושביה היו עסוקים, כך שיער, בבילוי עם משפחותיהם, ריוג'י טאמורה בילה את מרצו עם המשפחה היחידה שידע. בעוד שמשפחות אחרות ניתן לאפיין בקלות למדי, את משפחתו של ריוג'י טאמורה קשה להגדיר. על המדף שמול המיטה עומד שיניגמי, אל מוות, לא מסיר ולוּ לרגע את חיוכו. עמו פתח ריוג'י טאמורה את בקריו, בכך מזכיר לעצמו שהמוות תמיד בהישג יד, בין אם יחפוץ בכך או לא. לצדו של השיניגמי עומד רונין ג'ינג'י ארוך שיער. אגודלו נמצא כנגד השמורה של חרבו, ולו הבעה שמסגירה כי הוא דרוך לשלוף אותה בכל הזדמנות. אני המסטר שלך, ולפיכך אתה כבר לא רונין. מחשבה זו שעשעה את ריוג'י טאמורה בכל פעם שהביט בסמוראי הננסי.
על קירות החדר תלויים תמונות רבות של בני-משפחתו האחרים; לצד דלת הכניסה ניתן למצוא תלמידת בית-ספר עם סרט צהוב על שיערה וזרועות שלובות. לא רחוק ממנה, תמונה של מה שנראה כמו עבריין מחזיק במחבט בייסבול. הדבר שריוג'י טאמורה הכי אהב בתמונה זו העובדה שלא משנה מאיזו פינה בחדר הוא יביט בה, הוא תמיד יחוש את המבט של האיש ננעץ בו. כמעט ולא ניתן למצוא סיד לבן בחדר השינה, כל מטר פנוי מכוסה מיד בתמונה של עוד קרוב משפחה. נינג'ה בלונדיני. משרתות בלבוש מינימלי. שחקני כדורסל מיוזעים. רובוטי-ענק המתנשאים על רקע זריחה בטוקיו.
זו הייתה משפחתו של ריוג'י טאמורה, אפילו שהם לא ידעו זאת. את מרבית זמנו מבלה ריוג'י טאמורה בצפיה במעללי משפחתו על גבי עותקי וידאו ישנים. ב-2053 כבר לא מאחסנים וידאו כאמצעי גולמי, ולריוג'י טאמורה לקח זמן רב עד שהצליח לרכוש העתקים של מכשירי DVD ישנים ומכשירי בלו-ריי ישנים קצת פחות. אלה הקודמים, שהיו שייכים לאביו המנוח, התקלקלו מזמן. הוא נסע בזמנו עד לרובע אקיהברא שבטוקיו, שם הם מצא חנות אלקטרוניקה קטנה שמוכרת ציוד אלקטרוני-בידורי ישן.
את האוסף הרב של הסדרות והסרטים, כמו גם את מרבית התמונות והצעצועים, קיבל מאביו בירושה. יש מי שיעדיפו לקבל מהוריהם סכום מכובד של כסף או דירה, אך ריוג'י טאמורה לא התלונן. הוא התברך על התחביב של אביו מאז שהיה עולל. את שעות הדמדומים, לאחר שהיה חוזר אביו מהעבודה, היו מבלים יחדיו בצפיה בפרקים של סדרות ישנות. בסופי שבוע הם ראו גם סרטים. אביו סיפר לו על 'הימים של פעם', כאשר היו עוד רבים כמוהו שהתחנכו על האנימה והמנגה. מי יותר ומי פחות, תמיד היה מקום לקבל אנשים חדשים למשפחה הגדולה. הם נפגשו בכנסים גדולים או במפגשים אינטימיים יותר, שוחחו אונליין בכל הזדמנות והחליפו המלצות ומוצרים. ריוג'י טאמורה היה מאזין לו בשקיקה, מדמיין את עצמו הולך למפגשים שכאלה ומחליף חוויות. תוהה איך זה להמתין לפעמים שבוע בין פרק לפרק, כאשר סדרה הייתה עודנה משודרת.
היום כבר לא משודרות סדרות חדשות. גם לא ישנות. לריוג'י טאמורה אין עם מי להחליף חוויות. אם היה רוצה להרחיב את האוסף שקיבל מאביו, היה משלם סכום סמלי לאספנים קשישים שפרשו מהתחום, או בניהם שלא ידעו מה לעשות עם האוסף הביזרי של הוריהם. היו כאלה שהיו מוכנים לתת לו דברים בחינם, העיקר שייקח. אך ככל שניסה, לא מצא אף אחד בדורו שהתחביב הישן הזה קורץ לו. בשלב מסוים ריוג'י טאמורה אמר נואש וחדל מלחפש. יש לו אלפי שעות של אנימציה בהן הוא טרם צפה, קמצוץ בלבד מהאוסף האדיר שהיה פעם לאביו.
קוראים לה סוֹרה. שיערה שחור ועיניה בצבע כחול כמו השמיים בבוקר שאחרי סופת שלגים. שיערה ארוך וחלק ומגיע עד לשרירי הגב הרחיב. היא בת 16, לומדת בתיכון הפרטי שירופומי ואוהבת מאכלי-ים, חוץ מאצות. בזמנה הפנוי היא קוראת או יוצאת עם כלבתה האהובה הושיבי או מבלה עם חברתה הטובה טומואה. אין בסורה שום דבר מעניין למעט העובדה שכמו שאר בני משפחתו של ריוג'י טאמורה, סורה היא לא אמיתית. היא גיבורה של סדרה ישנה משנת 2016 שקרויה על שמה. סורה זו הסדרה בעלת מספר הפרקים הרב ביותר שהשתמרו באוסף של אביו, 50 בדיוק. מספר יפה, ממש כמו סורה. הוא לא יכול להצביע מתי, אך ריוג'י טאמורה מצא את עצמו צופה בפרקים של סורה יותר מבכל סדרה אחרת. הוא כבר הספיק לצפות בכל פרקי הסדרה שלרשותו עשרים פעמים או יותר. כאשר הוא לא מצליח להירדם בלילה, הוא צופה בסורה. כאשר אין לו חשק לצפות במשהו אחר, הוא צופה בסורה. כאשר הוא בחוץ, הוא מאזין רק לשירי הסדרה. הוא אף הרחיק לכת עד שיקוקו כדי לרכוש מאספן זקן העתק פלסטי בגודל 25 ס"מ של הדמות. בניגוד לפעמים אחרות, האספן הזה דרש סכום לא מבוטל של כסף (ריוג'י טאמורה פחד לדעת כמה עלה הדבר בתקופה בה היה לפריט האספנים הזה ביקוש), אך כיוון שהתברך בעובדה שכל שאר המוצרים אותם הוא אוסף עולים לו כלום כסף, הגה הוא לא הוציא מפיו, ושילם ברצון רב.
היה זה פרק 26 כעת, פרק מחצית בו סורה מגיע לנקודת תפנית בפרשת הרצח אותה היא חוקרת מאז הפרק הראשון. הנרצחת היא טומוקו, אחותה של חברתה טומואְה. סורה לא מסוגלת לראות את חברתה בדיכאון, דכאון קליני שגרם לה לעזוב את בית-הספר ואף את העיר, ולכן נשבעת סורה לעצמה כי היא תמצא את מי שביצע את המעשה כדי לספק לטומאה את סגירת המעגל שמגיעה לה. סורה עושה זאת בעזרתו של יצור זעיר ומכונף בשם ז'ורוג'ין. היצור, בעל זנב ארוך וחיבה לפשטידת אבטיחים (את זה סורה מגלה בהמשך) מגיע אליה בלילה ומבטיח שבתמורה לעבודות, הוא יעניק לה כוחות-על שיאפשרו לה להתחקות אחר הרוצח. כוחות אלה מאפשרים לסורה לעוף ולירות קרני אור מיוחדות דרך השרביט שלה. כל הפרקים עוסקים בפרשיות שונות ומשונות אליהן סורה נקלעת, כולן מסתיימות בסוף טוב. פרק 26 הוא הראשון מאז תחילת הסדרה שעוסק בפרשיה המרכזית של הסדרה, ובסופו מגיע סורה למסקנה כי הרוצח הוא מישהו שהיא מכירה היטב. האנימציה הרבה יותר טובה בפרק הזה מבדרך-כלל, והסיום שלו גורם לריוג'י לרצות לראות את פרק סיום הסדרה, הפרק הבא היחיד שעוסק ברצח ומסיים למעשה את העלילה.
ריוג'י טאמורה מעולם לא ראה את הפרק הזה, פרק 51. התקליטור ובו הפרק אבד, כך סיפר לו אביו. כיוון שידע כי סיכוייו לצפות בפרק אפסיים, ביקש לדעת את סופהּ של הסדרה. 'אתה בטוח שאתה רוצה לדעת? זה משנה את מצב כל הסדרה'. 'בטוח בטוח' אמר לו ריוג'י טאמורה בהתרגשות, מושך בחולצתו של אביו. טומואה היא הרוצחת, ידעתי. כל הסימנים העידו שטומואה ביצעה את הרצח, וריוג'י טאמורה חש סיפוק מכך שהוא יודע את הסוף. כמובן שהוא ניסה לחפש בכל מקום את הפרק, חיפושים שעלו בתוהו. לכן ריוג'י חש הקלה כי לפחות את מרבית פרקי הסדרה כן יש לו.
שיר הסיום של פרק 26 מתנגן, הפעם לא על רקע הקליפ אלא על גבה של סורה, בעוד המצלמה מתרחקת לאטה, רגעים אחרי שסורה מבטיחה לעצמה להגיע לפתרון הרצח כמה שיותר מהר.
צלו התמזג כעת עם החושך. כבר הגיע הלילה? ריוג'י טאמורה לא שם לב לזמן. תושביה של שימיזו כבר ודאי במיטה. הוא סגר את הווילון והדליק את המנורה. לקח לעיניו מספר שניות להתרגל לאור. הוא ירד במדרגות אל המטבח והכין לעצמו אוניגירי. מחר הוא יום הלימודים האחרון של השבוע ואחריו שום חושך לא יגביל את פעולותיו. בלי אוניברסיטה ללכת אליה. בלי מבחנים ללמוד אליהם. כמו ציפור המשוועת לצאת מהכלוב ולעוף בשמיים, כך מצפה ריוג'י טאמורה לסוף יום הלימודים של המחר. כיוון שגר כעת לבד, הוא יכול לקבוע לעצמו את לוח הזמנים ולעשות כעוות נפשו. לאחר שסיים את מלאכת הכנת האוכל, עלה לחדר והעניק לסורה, הבובה, מבט ארוך. הוא תהה באיזה שלב של חייה נמצאת הדמות הפלסטית שמולו. אחרי שרק קיבלה את כוחותיה או לפני? והאם היא כבר יודעת שחברתה הקרובה רוצחת בדם קר? אין לו שותפים אחרים לדבר עמם על הסדרה או תחביבו השונה. כמעט שאין לריוג'י טאמורה חברים אחרים, ולמרות שהוא בן 19, הוא בכל זאת מעדיף לשוחח עם סורה המלאכותית מאשר עם מכריו לספסל הלימודים. אם אין משהו חכם להגיד, עדיף לשתוק. האנשים שריוג'י מכיר בחייו שמחוץ לבית לא אומרים דברים חכמים, אך לצערו הם לא שותקים. לעומתם, סורה שלו דוממת. היא רכונה על ברכיה ומביטה לשחקים. הוא לא יודע על מה באמת מביטה הבובה הפלסטית שמולו, ודאי שלא אל ארון המנגות שלו, לשם מופנה מבטה. כנראה שלעולם לא אדע. הוא נכנס למיטתו, הגניב מבט אחרון אל עבר קרובת משפחתו האהובה, ולחש "לילה טוב, סורה".
"בוקר טוב, ריוּ-קוּן!".
כאב חד פילח את בטנו של ריוג'י. הוא הרגיש כי כוח המשיכה של כדור-הארץ עלה עכשיו פי 200. משהו עלה עליו. בקושי רב הצליח להרכיב את משקפיו שנמצאים על השידה לידו ולהתעשת על עצמו.
"ריוּ-קון, קום כבר". ריו-קון? אף אחד לא קרא לו כך מעולם. לא חברת הילדות שלו, ריקה, ובטח שלא אביו. האמת, הוא נזכר, הייתה מישהי אחת שקראה לו ריו-קון, המחנכת שלו בכיתה ב', טאמאקי-סנסיי. למה לי לחלום שהמחנכת שלי מכיתה ב' עולה עלי? הוא הצליח לנשום בקושי, והביט אל הדמות שנמצאת מולו. במקום השיניגמי שהוא רגיל לראות כל בוקר, עמדה מולו סורה. הוא לא החליף מיקומים, בזה היה בטוח. סורה שמולו היא לא פלסטית ולא בגודל של סרגל. היא אמיתית.
על-אף שהוא מעדיף לחלום על סורה ולא על המחנכת שלו, הוא בכל זאת צבת את לחיו כדי להתעורר מהחלום. זה לא עבד. השניים הביטו זה בזו שניות ארוכות. סורה חייכה אליו בעיניים עצומות, ואחרי שריוג'י טאמורה הבין (או יותר נכון להגיד, קיבל על עצמו את העובדה) שמי שנמצאת מולו היא בן-אדם אמיתי ולא חלום, חייך בחזרה ובעט אותה ממיטתו.
סורה, או מי שזו לא תהיה, נפלה על ישבנה לרצפה. היא נראית כעת כמו גרסה שלומיאלית אך גדולה בהרבה של הגרסה הפלסטית שמונחת על…שום מקום. איפה זה? הוא חיפש מספר שניות בטרם הביט שוב בדמות על הרצפה. "זה לא יפה, לא יפה בכלל, ריו-באקה!" צעקה הנערה והחלה בבכי מוגזם.
לאחר שהתעשת על עצמו, לקח את מכשיר הסלולרי שלו וחייג. "הלו, משטרה? יש בבית שלי גנבת. כן, היא נכ…" אך הוא לא הספיק לסיים את המשפט. סורה קפצה עליו והפילה את ריוג'י טאמורה על גבוֹ.
"אני לא גנבת ואני לא איזו פריקית, ריו-קון".
"איך בכלל את יודעת מה שמי?", שאל.
"כי אתה מדבר איתי. כל יום וכל לילה", ענתה.
ריוג'י טאמורה סרב לקבל זאת כתשובה הגיונית, שכן משמעות הדבר היא לקבל על עצמו את הלא-הגיוני. בתור אדם מעשי, הוא ידע שבובות, או פיגרים כפי שכינו אותם אז, לא יכולות לקום פתאום לחיים. את משקפיו שנפלו הוא הרכיב שוב, התרומם מהרצפה והעיף את קומץ האבק שהצטבר על הפיג'מה שלו.
"סורה-צ'אן" החל לומר, כאילו מכיר אותה כבר שנים (אם כי במידה מסוימת, הוא כן). "אשמח לקבל הסברים. אבל קודם כל, ארוחת בוקר". ריוג'י טאמורה מעולם לא פסח על ארוחת בוקר, הכוללת מרק מיסו ותה צמחים. רוב העולם ישמח לספר לו כי מרק לארוחת בוקר זה לא טבעי, אך ריוג'י טאמורה לא אוהב שמכתיבים לו מה טבעי ומה לא. הוא אוהב מרק מיסו, הוא יאכל מרק מיסו. בעיירה צפונית וקרה כמו שימיזו, אין מבחינתו דרך טובה יותר לפתוח את הבוקר מאשר עם מרק מיסו, אפילו אם זה בוקר נטול הגיון כמו היום.
"יאי, מיסו! מיסו! מיסו!" חזרה סורה שוב ושוב, דילגה וחייכה מאושר. כאשר ירדו למטה, הכין ריוג'י טאמורה מרק לשניים. הוא מעולם לא הכין ארוחה לשניים. כאשר היה אביו בחיים, הוא הכין לו את הארוחות. אך מאז שנפטר, בישל לבד ואכל לבד. הוא הגיש לה את קערה אותה היא טרפה בלי לעצור לנשום. "איטאדאקימאסו" לחש. ריוג'י טאמורה התענג על כל לגימה ולקח את הזמן. הוא לא אוהב למהר בבקרים ולכן נהג לקום מוקדם (והיום, בגלל האורחת הלא צפויה, מוקדם אף-יותר). לדעתו, בוקר הוא החלק היפה ביותר של היום, השמש לא חמה וקודחת כמו בצהריים או מדכאת כמו בערב, אלא מסמלת עבורו התחלה של משהו חדש. ההרים המושלגים מסביב נצפים בצורתם הצלולה ביותר בבקרים, ואין מראה טוב מזה להתחיל איתו את הבוקר.
"טעייים!" אמרה סורה והגישה לו את הקערה, מסמלת שהיא רוצה עוד. הוא לא התנגד.
"אז, סורה, אם זו באמת מי שאת. בואי תסבירי לי מה בדיוק, ובכן, קורה פה?". עיניו היו כעת רציניות מתמיד, מעידות שהוא מצפה לקבל תשובה רצינית.
"האמת" אמרה בשקט סורה, שאוכלת הפעם לאט, "האמת היא שאני לא יודעת. רגע אחד אני מביטה בך ישן, כמו בכל לילה בשנים האחרונות, מבלי שיש לי את היכולת לזוז או אפילו לחשוב. יש לי זיכרונות מכל מה שקרה בחדר, אך כעת אני מבינה שלא היה ביכולתי להבין מה שמתרחש. ואז ברגע אחד חשתי כבדה יותר ויותר. גדלתי לממדים אנושיים ובבת-אחת הבנתי הכל. הבנתי מי אני, ולא רק מהשיחות שחלקת איתי. הבנתי שקוראים לי סורה ושיש לי שליחות: למצוא רוצח שאני לא קרובה אפילו לאתר (את קרובה משנדמה לך, חשב לעצמו ריוג'י טאמורה). אני לא זוכרת את הרגע בו נהיתי מודל פלסטי, אך כל מה שאני ומי שאני – אתה מכיר היטב. אני זוכרת שצפית בסדרה שלי, אם כי אין לי זכרון ממה שהתרחש בה. זה כל הסיפור, ריו-קון, אני מבטיחה לך שלא באתי לעשות לך שום דבר רע".
בשלב הזה קמה סורה מהשולחן, ירדה על ברכיה והשתחווה לריוג'י טאמורה. "בבקשה תאמין לי".
ריוג'י ניסה לעכל את המידע. יש דרכים שונות להרכיב את הפזל הזה, אך התוצאה תהיה אותה תוצאה: נמצאת מולו הדמות הפיקטיבית אותה הוא כל-כך העריץ, סורה. בין אם זו בובה שקמה לחיים או סורה מעולם מקביל שרוחה הגיעה לכאן בדרך לא דרך.
"קומי" ציווה. "אני מאמין לך, בינתיים. אין לי דרך לדעת אם מה שאמרת נכון, אך לכל היותר אני מאמין לכך שמה שאת מאמינה הוא נכון".
היא רצה אל ריו בחיבוק וצעקה בקול "ריו-קון, ידעתי שתאמין בי!".
כל שנותר לעשות כרגע הוא כלום. מידע חדש, מניסיונו, לא בא מעצמו. הוא יודע היכן חבויה פיסת המידע היחידה שהוא לא מכיר אודות הסדרה, והיא הפרק האחרון. אביו לא סיפר לו על הפרק כלום, חוץ מהדבר היחיד אותו ריוג'י טאמורה רצה לדעת. לא ניסיתי מספיק טוב, כעת אני אמצא את הפרק ואולי אבין מה הלך שם. אבל…סורה שמולי היא סורה שלפני אירועי הפרק האחרון. כנראה גם לפני אירועי פרק המחצית. באמת אמצא שם את התשובה?
"יש לי רק שאלה אחת, סורה".
"כן?"
"כאשר אמרת שיש לך זיכרונות מ…ובכן, כל מה שקרה בחדר, הממ…עד כמה הם מדויקים?"
הדרך לאוניברסיטה מעולם לא נראתה ארוכה יותר. לרוב הוא מבלה את זמנו ברכבת בהאזנה לשירי הסדרה בעודו מביט מהחלון אל עבר שימיזו. מתוך הרכבת העיירה נראית פסטורלית ושקטה, ולמרות שהיא לא מהערים הגדולות ביפן, בשנים האחרונות אוכלוסייתה הכפילה את עצמה. מה שהייתה פעם עיירת סקי פסטורלית הפכה במרוצת השנים לגן-עדן עבור מי שמאס במגלופוליס ההולך ומתעצם שהיא טוקיו. אוכלוסיית טוקיו והסביבה צמחה בקצב מהיר אף יותר. חיים בה כעת כ-80 מיליון בני אדם. אביו סיפר לו על השנים בהן יפן סבלה מכך שמשפחות צעירות לא ממהרות להביא יותר מילד אחד, והעתיד נראה שחור משחור. החשש הזה הביא את הממשלה להעניק תקציבי ענק למחקר, מחקר שתוצאותיו עד היום שנויות במחלוקת. אחרי עשרים שנות פיתוח, יצאה סוף סוף הטכנולוגיה המהפכנית שמאפשרת קיצור זמן הריון לכדי שלושה חודשים בלבד. הדבר אִפשר להביא יותר ילדים בפחות זמן ובכך ניצל דור העתיד של יפן.
המתנגדים לדבר מחו על כך שאסור לבני-אדם לשחק את אלוהים, והריון הוא דבר קדוש ומקודש. בנוסף הם טענו שקיצור שכזה יביא לזילות בחיי-אדם. מצד אחד, הצער על הפלות טבעיות יהיה מעט פחות קשה, אך מהצד השני – כך טענו – ילדים יראו כפחות מיוחדים להוריהם, כעת משלידות הן עניין קל יותר. הממשלה בתגובה חזרה וטענה שאם הטבע לא היה רוצה שנשחק את אלוהים, הוא לא היה נותן לנו את הכלים. חוץ מזה, חתולה שמביאה לעולם המוני גורים בהריון שנמשך כחודשיים בלבד אוהבת את ילדיה פחות מאם אנושית? אף אחד לא נתן תשובה לה כולם יכלו להסכים, ואף אחד לא חזה שתפרוץ בעקבות כך מלחמת אזרחים. לא מלחמת אזרחים גדולה, בקושי מהפיכה, אך לא מעט אנשים נהרגו.
בסופו של דבר הושגה פשרה, אם אפשר לקרוא לזה כך. שום פשרה לא תחזיר את אלפי ההרוגים, אך אם זה ימנע הרג נוסף, כולם הסכימו שצריך להגיע לעמק השווה. הטכנולוגיה החדשה שווקה תחת פיקוח ממשלתי. הפיקוח מגביל את מספר הלידות שניתן לבצע בעזרת הטכנולוגיה לפעמיים בלבד. מי שרוצים יותר מזה, נאלצים לפנות לשוק השחור שישמח לספק את הטכנולוגיה לכל דורש תמורת המחיר הנכון.
ריוג'י טאמורה הוא בין הראשונים שנולדו בעזרת הטכנולוגיה. הדור שלו מכונה 'דור השמש'. תחילה זה היה 'דור סאן', על שם הספרה שלוש ביפנית, אך בעולם כולו זה הזכיר את המילה שמש, ובכך נולד הכינוי הקלוקל. ריוג'י טאמורה מעולם לא תהה אם אביו אהב אותו יותר או פחות, לא הוא זה שנאלץ להביא אותו לעולם. אימו. אלא שאת אימו הוא לא הכיר רוב חייו, כיוון שזו נטשה אותו כשהיה בן 5. אביו מעולם לא סיפק הסבר שמניח את הדעת. 'היא הייתה עייפה', 'היא הייתה חולה', 'היא הייתה שונה'. כל אלו היו תשובות שאביו סיפק לו במרוצת השנים, ולבסוף נכנע ריוג'י מלנחש. הוא הבין פשוט שהיא לא אהבה אותו מספיק ולכן עזבה. האם לעובדת היותו יליד דור השמש יש קשר לעובדה? הוא לא יודע. הוא רק רצה להאשים משהו בעזיבה, והוא מעולם לא הפנה כלפיה כעס או אשמה. היא ילדה ילד ובחרה לעזוב. כמו שהוא לא אוהב שהחברה מכתיבה לו מה לאהוב ומה לא, אף אחד לא יכול להכריח הורה לאהוב ילד. זו הייתה דעתו.
השיעור האחרון הסתיים בשעה 17:00 וריוג'י טאמורה פנה ללכת לביתו. "ריוג'י-סאן, ריוג'י-סאן!".
הוא שמע את קולו מהדהד ממרחקים. הוא לא היה צריך להסתובב כדי לדעת מי זו. הוא מכיר את ריקה מהרגע בו עברה לגור בבית שמולם כשהייתה בת 6 ועד היום. הם למדו באותה כיתה ביסודי ובחטיבת הביניים, ולמרות שבתיכון הופרדו לכיתות שונות, הם התראו בכל הפסקה. גם כעת כשהם לומדים באוניברסיטה מקפידים השניים להיפגש בהזדמנויות שונות. הוא מעולם לא חשק בריקה בשום דרך והוא רצה להאמין שגם היא לא. הם מעולם לא דיברו על זה. הוא כבר מזמן עבר את מחסום הביישנות, וגם היא, אך כאשר הוא רואה אותה הוא נזכר בילדה השקטה מעבר לכביש שאמהּ מפצירה בה להתיידד עם הבן של השכנים. שנה שעברה היא עברה להתגורר במעונות הסטודנטים עם שותפה. ריוג'י טאמורה העדיף להישאר בביתו. הוא ידע שיהיה לו קשה להעביר את האוסף הרב לדירה קטנה, ולשמור על תחביבו כאשר שותף מסתובב לו מתחת לאף. ללא קשר לתחביב, הוא ידע כי לעומתה, הוא דווקא לא יוכל להסתדר עם מישהו מהם. הוא קורא להם הנורמליים. אנשים חסרי יכולת בינה לקבל את מה ששונה, אפילו אם זה סך-הכל תחביב בו אתה רואה סדרות מצוירות מעשורים קודמים. הבנה חלולה של התרבות. הוא לא רצה להיכנס להסברים מיותרים על חייו.
ריוג'י טאמורה כבר נכווה בעבר פעם אחת אחרי שהביא הביתה, בגיל 14, חבר שפגש. הייתה זו התקופה בה התחביב השונה הפך ליותר אינטנסיבי, קצת יותר מצפייה משותפת אחר-הצהריים עם אביו. למחרת הוא היה בדיחת השכבה. אפילו אנשים שהוא העריך כמופנמים זרקו לעברו אמירות כמו "היי ריוג'י, גם הפורנו שאתה רוצה הוא מצויר?". הוא לא היה מוכן להגיד להם שכן. היחידה שכן הבינה אותו היא ריקה. היה לה מספר מצומצם של ידידות שקיבלו את עובדת היותה בחורה שקטה שמדברת בשקט ובגמגום. מול ריוג'י היא הייתה פתוחה קצת יותר, וככל שחלפו השנים היא הרשתה לעצמה להיפתח עוד יותר. רק מולו היא הייתה בן-אדם אחר. בן-אדם מהנה. הוא בסופו של דבר הרגיש בנוח לספר לה על מה שהוא עושה, לפעמים אף שיתף אותה בסדרות שהוא חשב כי היא תאהב. מצאה חן בעיניה סדרה על שתי שותפות עם אותו שם שגרות יחדיו בעיר הגדולה, האחת מוזיקאית רוקיסטית והשנייה בחורה תמימה שבאה מהעיר הקטנה בעקבות החבר שלה. היא אמרה שהיא מאוד אוהבת את הדמויות, ההומור והשילוב המוצלח עם הדרמה, אם כי ריוג'י טאמורה חשב שהסדרה בסדר ותו לא.
"ריוג'י-סאן, איך הלך לך במבחן האחרון?".
"בסדר", שלף אוטומטית.
"אני חושבת שאצטרך לקחת מועד ב'".
"בסדר".
"מה ענית בשאלה הראשונה?".
ריוג'י שתק.
"החלטתי לאמץ צרצר ולקרוא לו על שמך".
"בסדר".
"ריוג'י-סאן!"
"הא? מה?"
"בוקר טוב, אתה בסדר?" שאלה בעודה אוחזת בכתפו הימנית.
"כן, לא. הראש שלי במקום אחר", אמר זאת מבלי לשנות באמת לשנות את הבעת פניו הקפואה.
"טוב שאתה אומר. לא שמתי לב".
"מצחיקה את. לא.".
"קרה משהו? אתה קר יותר מהרגיל".
הוא לא ידע אם לשתף את ריקה או לא בסוד שמחכה לו בבית. עד היום היא שמרה בסוד כל מה שהוא סיפר לה (וזה לא שיש לה הרבה אנשים לספר להם) ולרוב היא מבינה את תחושותיו. ובכל זאת הוא הרגיש שהפעם, נכון יהיה לשמור זאת לעצמו. לפחות עד שידע יותר מה שקורה.
"ריקה, יש לי שאלה. אם למשל אל אמצע שגרת החיים שלך היה מגיע גורם זר שמשבש לחלוטין כל מה שידעת אי פעם על העולם, ומשנה לך את האג'נדה היומית, וכל זאת מבלי שאת רוצה בקיומו או יודעת מדוע הוא בא, מה היית עושה?"
הוא לא ציפה ממנה לתשובה, אך אחרי השתהות של מספר שניות היא התעשתה והגיבה בטבעיות מוחלטת, "הייתי ממשיכה לחיות באופן הקרוב ביותר שמזכיר את חיי המקוריים תוך שאני מוצאת דרך להתמודד עם הגורם הזר". התשובה הזו לא קידמה את ריוג'י טאמורה במילימטר, אך עשתה לו סדר בראש. הבלגן מאז שעות הבוקר חגג במוחו, וכעת הוא יודע לפחות כיצד לנהוג. סורה פה כדי להישאר, ואני פה כדי לעזור לה להבין את הקשר בינינו. שום דבר אחר לא צריך להשתנות. זה כל-כך פשוט.
"תודה ריקה, עזרת לי מאוד". היא חייכה אליו בחזרה לפני שהוא עלה על האוטובוס שמוביל לתחנת הרכבת. "רק תזכור, אם אי פעם תמצא את עצמך בצרה, אני תמיד אהיה פ…" הדלתות נסגרו בטרם הספיקה להשלים את המשפט. הוא הביט דרך מראת הצד על דמותה שמתרחקת, בעודו בולע רוק ונזכר לאיזו דמות הוא הולך ומתקרב.
ריוג'י טאמורה נכנס לבית חי. מאז שמת אביו, הבית נהיה עבורו קורת גג ואמצעי לפיתוח חייו הסודיים. לא מעבר לכך. כאשר חזר מימי לימודים, חלץ את נעליו ופסע אל מה שנראה לו כחלל חשוך. הוא נוהג להכין לעצמו קצת אוכל במטבח בעודו מאזין לשירים, ואז ממהר לעלות לחדרו כדי לראות פרקים. כעת הוא נכנס לבית שמואר מלכתחילה, והדבר הראשון לו הוא שם לב זה הריח: ריח של אוכל. לא משהו שהוכן במספר דקות כדי להשביע את הרעב, אלא ארוחה משפחתית חמה שהוא לא אכל זמן רב. הוא נכנס בזהירות למטבח, שם הוא ראה את סורה עומלת על הכנה של טמפורה. על השולחן כבר היו מונחים צלחת אוּדוּן, סושי וחסילונים. במרכז השולחן סיר ובו מרק מיסו. אין הרבה הגיון בשילוב הזה של אוכל או בכמות שלו, אך הוא לא היה בעמדה בה יכול היה להתלונן על משהו.
"שב, תכף יהיה מוכן" אמרה וטעמה קצת מהטמפורה. הבעתו לא הסגירה זאת (הבעת פניו למעשה אף פעם לא הסגירה דבר), אך הוא שמח. הוא לא ניסה להתכחש לזה. מישהי צעירה ויפה, שהוא במקרה מעריץ זמן רב, ממתינה לו בבית כדי להכין לו ארוחה חמה. איזו עוד סיבה יש לו לחשוב על דברים מיותרים כמו למה זה קורה? הוא סוף סוף נכנע לאי-הגיון והרשה לעצמו ליהנות מהרגע.
סורה התיישבה בכיסא, אותו כיסא עליו ישבה בבוקר ושהיה מיותם במשך שנים. "אידאטאקימאסו!" אמרו שניהם והחלו לאכול. לא עבר זמן רב לפני ששאלה בפה מלא "אז, החבטת בה אתה בולך בעשות אתי?"
"מה?"
היא מיהרה לבלוע את המזון שפיה, בעודה משתעלת ולוגמת מים קרים.
"סליחה. שאלתי אם החלטת מה אתה הולך לעשות איתי?"
"בינתיים כלום. אני הולך לעשות מחקר קטן כדי למצוא פיסת מידע אבודה אודותייך, ועד אז את מוזמנת להישאר כאן כאוות נפשך".
"ריו-קון! ידעתי, ידעתי שאתה אדם טוב!" קמה וחיבקה את ריוג'י טאמורה.
"אני מרגיש ששנינו נוכל להפיק את המיטב זה מזו. אני מודה, היה קצת בודד כאן לאחרונה. נחמד שיש מישהי שתארח לי חברה". במיוחד כשזו את רצה להוסיף אך שמר זאת בתוכו. "ובתמורה, אני הולך לעזור לך להגשים את ייעודך ולהבין מה בדיוק את עושה כאן".
סורה לא יכלה להסתיר את ההתרגשות שלה. דמעות זלגו מעיניה. "רר..ריו…ק…קון". היא עכשיו בן-אדם אמיתי, אך גם כעת הרגשות שלה ניכרו היטב דרך עיניה שהיו גדולות מהממוצע. הוא הביט בכחול העמוק שבתוכן, כחול שאי אפשר למצוא בחיים האמיתיים. הוא ליטף עם אצבעו את קצה שערה וחזר לאכול. "זה מאוד טעים, לא התמקדו בסדרה בכישורי הבישול שלך. לא היה לי מושג שאת טובה בזה".
"גם לי לא היה מושג", אמרה ושניהם לא יכלו להתאפק וצחקו.
"יש לי רק שאלה אחת והיא בנוגע לכוחות שלך".
"אין לי אותם פה. לא שרביט, לא יכולת לעוף, לא חיה קסומה. אני פה בן-אדם רגיל".
ריוג'י טאמורה היה מאוכזב קצת לגלות זאת. הוא קיווה בכל זאת לראות במו עיניו נס או שניים, אך לא אמר לה על זה מילה. "הבנתי. טוב, עדיף ככה. זה ימנע מאיתנו צרות מיותרות".
"אין לך מושג עד כמה אני חייבת לך, ריו-קון. תודה תודה תודה".
"זה בסדר. אם את צריכה להודות למישהי, זה לריקה-צ'אן". אמר וקם ממקומו. "אני מזיע, חייב להתקלח. תכף אחזור כדי לאכול את מרק המיסו, מבטיח!"
"ריקה…צ'אן?"
"אה, חברת ילדות. את לא מכירה. אולי תכירי, מי יודע. אני חושב שתסתדרו יופי". הוא לא הביט לאחור ומיהר למקלחת.
ריוג'י טאמורה ניסה לחשוב איפה בכלל להתחיל לחפש. לאחר שיצא מהמקלחת נכנס לחדרו והחליף לבגדים נוחים יותר. הוא התיישב מול מחשבו וחיפש באינטרנט "sora 2016 episode 51". את החיפוש הזה הוא ביצע עשרות פעמים, אך הוא מעולם לא הניב לו תוצאות. אפילו שאנימה ירדה מגדולתה, בלתי אפשרי כיום למצוא פרקים או סרטים להורדות שחוקיותן תלויה בספק, וגם כאלה שלא. מלחמת האזרחים הובילה למספר שינויי חקיקה, ובראשם איסור שידור והפצה של אנימה. הסיבה לכך לא ידועה עד היום, כנראה שהפוליטיקאים רצו למצוא לציבור שעיר לעזאזל והצליחו להאשים את התחביב הוותיק. נוספו לכך אמצעי זהירות בעזרתם החוק הזה נאכף, ואין שום דרך לעקוף אותו. ממילא מדיום זה, יחד עם מנגות ולייט נובל, ירדו מגדולתם לפני שנים. מעטים היו האנשים שהמשיכו בתחביב. לכן התרעומת בזמנו הייתה מעטה עד שדוכאה כליל. אביו היה כבר לפני עשרים שנה מהאנשים הבודדים בעולם שאהבתם לאנימה ולמנגה לא ירדה מסדר יומם. להפיץ ולשדר אסור, אך החוק לא אסר על אף אחד לצפות באופן פרטי בבית. לפעמים הוא תהה האם התחביב שלו ושל אביו הייתה הסיבה בגינה עזבה אמו. אם זה נכון, יאבד כלפיה את מעט הכבוד שהוא רחש לה כאדם שחושב עצמאית.
את החיפוש ברשת הוא לקח הפעם רחוק יותר. הוא אף הגיע לעמודים שמעולם לא טרח להגיע בידיעה שהם לא יניבו לו תוצאות. עינו התמקדה בעמוד שכותרתו "אוסף אנימה אישי" ומתחתיה "האמת מאחורי מותה של האנימה". העמוד הכיל, למעט כתובת בטוקיו, מספר טלפון. הוא נתקל כבר בעמודים של מעריצים ובלוגרים מעשורים קודמים שכותבים על המצב ומפרשים אותו, אך העמוד הזה היה ללא הספק המזלזל ביותר שיצא לו להיתקל. עיצוב בנלי, פונט זוהר וחוסר בסימני פיסוק. מה שהכי הפריע לריוג'י טאמורה הוא שמדובר בעמוד העדכני ביותר שיצא לו להיתקל. בן שמונה שנים סך-הכל, הרבה אחרי שנעלמו המעריצים האחרונים. ריוג'י מופתע היה לגלות ששמונה שנים אחורה, היה עוד מישהו שאכפת לו. השעה עוד לא מאוחרת, רק 19:00. הוא החליט לתת לזה צ'אנס וחייג למספר. צליל ההמתנה היה חלק בשיר פתיחה ישן מסדרה על שני אחים אלכימאים שאִמם מתה ואביהם עזב, בדומה למצב שלו רק הפוך. בדיוק כאשר הגיע סולו הגיטרה, החלק האהוב עליו בשיר, מישהו ענה לטלפון.
"אם אתה יכול לעלות על הרכבת לטוקיו מחר. עשה זאת".
"סליחה? כיצד אתה יודע מי אני?"
ריוג'י טאמורה יכול היה לשמוע את האיש ממלא את ריאותיו באוויר, ואז אומר במהירות רבה "אני לא יודע מי אתה. לפי המספר שמופיע לי, אתה לא משום מקום שאני מכיר בקאנטו. את מספר הטלפון הזה פרסמתי אך ורק במקום אחד, ואם אתה מתקשר אלי אתה ודאי יודע עליו. הטלפון הזה חסום לשיחות טלמרטקינג, חברות ציבוריות ולפרטיות כאחד. הוא קיים כבר שנים רבות מאוד, ולא דומה במתכונתו למספרי טלפון שקיימים היום, כך שהסיכוי שמדובר בטעות במספר עומד על 2.83%" האיש עצר כדי לקחת עוד אוויר והמשיך, "לכן אתה מתקשר אלי בנוגע לנושא ההוא. העמוד שפרסמתי הוא זניח כל-כך שרק בעל תושייה שבאמת מגיע מהתחום יכול למצוא אותו. כמו שאמרתי, באמת אין לי מושג מי אתה. אבל משהו אומר לי שאני רוצה להכיר, וגם אתה רוצה להכיר אותי, אחרת לא היית מתקשר. אני מחכה לשיחה כזו כבר זמן רב, בוא לטוקיו במהרה. יש לי משהו לספר לך שהוא לא לטלפון". האיש מסר לו פירוט מדויק יותר של איך להגיע, ומבלי להתעניין בשום דבר נוסף זרק משפט אחרון: "מקווה שלא חשבת שאתה האחרון".
השיחה נותקה.
מה לעזאזל?
ריוג'י טאמורה עמד המום במשך שניות ארוכות. האיש הזה יכול להיות רוצח סדרתי באותה מידה שהוא חד-קרן. אבל החושים הפנימיים שלו, עליהם הוא סמך יותר מהכול, אמרו לו שהוא צריך לעשות את הנסיעה הזו. לא בטוח שכבר בסוף-השבוע, אבל בעתיד הקרוב.
"ריו-קון!"
האוכל, שכחתי. נשך ריוג'י טאמורה את שפתו התחתונה ומיהר לרדת. למטה חיכתה לו סורה, ממתינה לבואו כאילו הייתה מארחת בבית-קפה. אותו חיוך מלא חיבה על פניה. "בתיאבון, אני כבר סיימתי. אני מחכה לך למעלה". אמרה והלכה. מוזר, חשב לעצמו, הוא קיווה שלפחות תישאר עמו. אך הוא ידע שהיא בכל זאת בן-אדם אמיתי ולא מלצרית, ואי אפשר לצפות מבן-אדם אמיתי לשבת דקות ארוכות ולבהות בבן-אדם אחר אוכל. הוא קירב לעצמו את צלחת המיסו ובא לאכול. 'יש לי משהו לספר לך שהוא לא לטלפון'. מה זה יכול להיות? זה הולך לשגע אותו עכשיו. הוא יודע. הוא יכול לקחת את סורה ולנסוע איתה לטוקיו, אך כדי לעבור בתחנת רכבת צריך אמצעי הזדהות בסיסיים כמו טלפון נייד שמכיל טביעת אצבע. עבור העולם בו הוא חי, סורה שנמצאת עכשיו למעלה בחדרו היא שום דבר. רק אוויר מדבר.
אחשוב על זה כשיגיע הרגע. לפני שלגם מהמיסו, הוא עצר. הוא לא ידע למה עצר, אבל משהו לא נראה לו. בן-אדם נורמלי לא יבחין שמשהו שונה במיסו אלא אם המנה תשנה את צבעה לסגול ותתחיל לרקוד. אבל ריוג'י טאמורה אכל מיסו כל חייו, מספר פעמים ביום. הוא מכיר כל מרקם בכל לעיסה, ואיך נראה מיסו בכל שלב, מהרגע שהמנה מלאה ועד שהיא ריקה. משהו לא הסתדר לו. המנה נראית בסדר מכל בחינה. יכול להיות שהוא מדמיין? הוא התקרב יותר אל הצלחת, וככל שקרב יותר כך גבר חששו. גם הריח בסדר. 'יש לי משהו לספר לך שהוא לא לטלפון'. הוא שיחק עם המנה מקרוב. 'הייתי ממשיכה לחיות באופן הקרוב ביותר שמזכיר את חיי המקוריים תוך שאני מוצאת דרך להתמודד עם הגורם הזר'. למה הוא נזכר בכל הדברים האלה עכשיו? הוא חש שהוא מתחיל להשתגע. לבסוף החליט כן לקחת את הלגימה הראשונה. ' אתה בטוח שאתה רוצה לדעת? זה משנה את מצב כל הסדרה' נזכר עכשיו במילותיו של אביו. ריוג'י שוב עצר והפיל הכל, הפעם הוא הכניס את ידו למרק. לאחר שניות מספר הוא חש במשהו שדקר חלושות את אצבעו. המנה נהייתה מיד אדומה. איזה צבע יפה חשב דווקא בזמן הזה. הוא הוציא את ידו מתוך מה שהוא עכשיו שלולית של דם, והחזיק בידו מחט, מחט שיעודה היה להרוג אותו.
"לא טוב. לא טוב בכלל".
♦
התגובות נעלות