האוטאקו האחרון | חלק ב’ (אחרון)

רם קיץ
האוטאקו האחרון / סיפור קצר
[חלק שני]


· לא לקרוא לפני שקראתם את החלק הראשון ·


שלוש פעמים דפק ריוג’י טאמורה על דלת העץ הישנה. פעמון הדלת לא עבד. למעשה, הוא נראה כאילו יצא מכלל שימוש לפני שנים רבות. על אף שהיה בקומה רביעית, ניתן היה לשמוע בבירור את שאון המכוניות של הכביש המהיר הסמוך.
    אל טוקיו הגיע ריוג’י טאמורה במהרה. הוא לקח את הרכבת הראשונה בארבע לפנות בוקר, זאת לאחר ששהה סמוך לתחנה כל הלילה. מה שלא יהיה, בבית הוא לא מוכן להישאר. מוחו זכר כל פרט מאותו רגע בו מצא מחט בתוך קערת המיסו. איזו דרך נוראה למות חשב לעצמו, בידי מנת האוכל שהוא אוהב יותר מהכל, מנה שהוכנה על-ידי הדמות שהוא הכי מעריץ.
מאז שהיה קטן, חשיבתו של ריוג’י טאמורה הייתה נטולת אלמנטים מיותרים. הוא שלל כל אופציה שנראית לא סבירה ונשאר עם הפתרון ההגיוני ביותר שמצא. הוא לא התעכב על רגשות. רגשות היו דרכו של הטבע להסתיר את התמונה הכוללת. לכן אפילו שיכול היה להישאר בבית להתעמת מול סורה, הוא בחר שלא. ריוג’י טאמורה ידע שהמחט לא הגיעה לשם בטעות. התנהגותה המסתורית בדקות שקדמו לאירוע שוללות אפשרות זו. אפילו ללא קשר להתנהגותה, מי משאיר מחט גדולה בתוך מרק בטעות? סורה שמה את המחט בתוך המנה בידיעה, או ליתר דיוק בתקווה, כי הדבר ישים קץ מיָדי לקיומו (במקרה האפילו יותר גרוע, חשב לעצמו, היה סובל מכאבי תופת עד שהיה מדמם למוות).
מבחינתו, אין שום דרך אחרת להתמודד עם האירוע מאשר לקחת מהר את התיק ולצאת מהבית. לנסות להבין ללבה עשוי להיות מהלך קטלני, ולכן מוטב לנצל את הרגע הבטוח היחיד לברוח מהבית. אחר-כך כשנרגע, יכול היה ריוג’י טאמורה לתכנן את המהלך הבא שלו.

הגיונית ככל שתהיה דרך מחשבתו של הצעיר, לא היגיון היה זה שהביא אותו לסף הדלת הישנה במרכז טוקיו. הוא זכר את הכתובת שנתן לו האיש המסתורי מהאינטרנט, כביכול מדובר באדם נוסף ששותף לתחביב שלו. אולי היחיד מלבדו. ואולי – כך קיווה – הראשון מיני רבים נוספים שהוא עתיד להכיר.
ריוג’י טאמורה יכול היה לפנות למקומות רבים. תחנת המשטרה או אפילו חברתו הקרובה ריקה. אבל לך תסביר למשטרה מדוע שוהה בביתך נערה ללא שום רקע מתועד? גם אם היה מספר להם שאין לו מושג מי היא, כנראה משוגעת שפרצה לביתו, אף אחד לא היה מאמין לו. היו עולים על הקשר בין המראה שלה לבין הפוסטרים הרבים של בת-דמותה על קירותיו, ומפה יכול היה להסתבך ברשת של שקרים.
    ריקה הייתה פתרון רע אף יותר. יתכן כי מבלי שידעה, היא זו שגרמה לכל המצב הזה, וריוג’י טאמורה ידע כי נפשה העדינה הייתה יכולה להיפגע מכך. ודאי השתגעתי, איך ריקה קשורה? על השאלה הזו ניסה לענות ריוג’י טאמורה בזמן הנסיעה. לישון הוא לא הצליח, האדרנלין זרם בגופו מאותו רגע ועד עכשיו. הוא ניסה להכחיש זאת תחילה, אך הוא שלל שוב כל אופציה שנראית לא סבירה בנוגע למניע של סורה להרוג אותו. בשיחה הנורמלית האחרונה שלו עמה (עד כמה ששיחה עם דמות אנימה שקמה לחיים יכולה להיחשב כנורמלית) הדבר האחרון שהוא סיפר לה היה על ריקה. סורה שאלה מי זו ריקה וריוג’י טאמורה ענה לה, ומבלי להביט בה עלה מיד להתקלח.
היא מקנאת. היא מכירה אותי זמן רב, עוד מהשיחות שלי איתה כבובה, שיחות בהן דיברתי איתה על הא ועל דא. מעולם לא הזכרתי את ריקה או העובדה שיש לי חברת ילדות, וכעת סורה יכולה להיות איתי בתור בן-אדם, אבל צצה מבחינתה הריקה הזו וגונבת לה את תפקיד החברה הקרובה. אם הייתה מתרחשת הסיטואציה הזו עם אדם אחר, ריוג’י טאמורה לא היה מגיע למסקנה הזו, ודאי שלא כל-כך מהר. אבל ריוג’י טאמורה מכיר את סורה כבר מהסדרה רבת הפרקים בכיכובה. לא נרמז ולו לרגע שמדובר בפסיכופתית, לכן מדובר בטוויסט העלילתי המושלם – סורה היא הרוצחת, כנראה התקנאה באחותה של טומואה על-כך שהיא גוזלת את תשומת ליבה של חברתה הטובה ביותר. היא כנראה הספיקה להדחיק, ויצאה במסע בלשי בעקבות עצמה. זה סיומה האמיתי של הסדרה, לא התגלית שטומואה היא הרוצחת. איזו סיבה הגיונית יש בכלל לטומואה להיות רוצחת?
    ריוג’י טאמורה שנא את העובדה שאביו שיקר לו. הוא רצה ודאי לחסוך ממנו ספוילר, בתקווה שמתישהו יזדמן לו לצפות בפרק האחרון. או שאולי הוא פשוט רצה למנוע ממנו מפח נפש. הוא ידע עד כמה העריץ את הדמות ולכן העדיף לחסוך ממנו את הכאב. כמו הורה שלא מספר לילדו שסנטה קלאוס הוא למעשה אבא ואת הכסף מתחת לכרית שמה אמא ולא פיית השיניים. מבחינה הגיונית, אין לריוג’י טאמורה סיבה לכעוס. אך הוא כעס בכל זאת. אבא שלי חשב שאני אידיוט. לגלות שהדמות שהוא מעריץ היא למעשה גם האנטגוניסט המסתורי של הסדרה לא היה מוריד מהערך שלו כלפיה. להפך, הוא אהב את הרעיון. לא את העובדה שאותה דמות ניסתה לרצוח אותו עצמו, אבל ללא ספק מדובר במתן רבדים עמוקים יותר שלא היו לדמות עד כה. גאוני. הוא אולי כמעט ונרצח בעצמו, אבל הוא לא יכול היה שלא להעריך גאונות.

   “איך קוראים לאלטר-אגו של לולוש?”
   “זירו” ענה ריוג’י טאמורה מבלי לחשוב פעמיים.

הייתה זו הפעם הראשונה מאז מות אביו שריוג’י טאמורה שוחח על התחביב שלו עם מישהו חוץ מעצמו. הוא העדיף שלא להכליל את סורה.
   “תשובה נכונה. אתה ראשי להיכנס”.
ריוג’י טאמורה פתח הדלת חרישית ומעברה השני עמד גבר כבן 50. גרביו לא תואמות. האחת שחורה עם אייקון של מיקו האטסונה בעוד השנייה קרועה עם לוגו לא ברור של סדרה. הוא לבש תחתוני בוקסר עם סמליל של שלד וכובע קש. הלוגו נראה לו מוכר, בטוח של סדרה ידועה, אך ריוג’י טאמורה לא הצליח להיזכר על מה היא. משהו עם פירטים. חולצת הטריקו הייתה קטנה עליו בכמה מידות, וכנראה היא לא הייתה כזו כאשר הוא רכש אותה: כרס גדולה ושעירה בצבצה מתוכה. על החולצה הדפס פשוט של אבנגליון.ידו הימנית מלאה בצמידים של סדרות שונות ובידו השמאלית שעון טורקיז, אף הוא של מיקו האטסונה. הוא ענד שרשרת קוד גיאס ומשקפיים. ריוג’י טאמורה לא יכול היה לדעת אם המשקפיים היו עליו כי הם שייכים לאיזו סדרה, או שהאיש פשוט צריך משקפיים. שיערו דליל וסנטרו כפול. אך בלטה יותר מהכול היא העובדה שהוא ענב עניבה.
עניבה. העניבה בצבע חום-אדום, כנראה שייכת לקוספליי של יאגאמי לייט. 

    ריוג’י טאמורה עומד דומם, בוחן כל פרט ופרט בגוף של האיש. הוא נזכר שאביו סיפר לו כי מוניטין טוב לא היה לחברים מתחומו, ולא היו חסרים בעולם אנשים ללא מודעות עצמאית. יפן הייתה שופעת בהם. ריוג’י לא הכיר את אותם האנשים, אך מי שעומד כרגע מולו ודאי מתעלה על כולם. דירת שני החדרים הקטנה שיקפה היטב את מצב הבניין. היא הייתה מוזנחת. חוברות מנגה על הרצפה. אם לא היה יודע אחרת, יכול היה להישבע שהרצפה בנויה מדפי מנגה בלבד. פוסטרים בכל פינה בקיר, רובם דהויים, ורבבות של בובות פלסטיק שונות מאכלסות את עשרות המדפים שבסלון.
   “תרגיש בבית” אמר האיש בעודו מוציא מהמקרר פחית בירה שכבר הייתה פתוחה.
   “רוצה גם? שאל.
   אה, לא. לא תודה”.
ריוג’י טאמורה חיפש מקום לשבת בו, ומצא בקושי רב כיסא בעל משענת שבורה עליה הוא התיישב. הייתי צריך ללכת למשטרה במקום חשב לעצמו. האיש הוציא מטאטא ליד המקרר, הפך אותו ופינה מספר מנגות מהריצפה לצדדים. כעת התפנתה ראיה כי יש בדירה הזו ריצפה אותנטית. על הראיה הזו התיישב האיש. עכשיו שוב אין ראיה.
   “ניגש לעניין” אמר האיש. ריוג’י טאמורה לא ידע מהו אותו עניין, אך הוא קיווה שזה יסתיים כמה שיותר מהר. לריחות יש נטייה להעלות זיכרונות מתקופות או רגעים שכבר נשכחו. הריח מדירתו של האיש הזכירה לריוג’י טיול שנתי לחוות חיות, שם התכנסו כולם במחסן הגדול וגילו לדאבונם גוויה של אלפקה. על אף המהומה שהתחוללה באותו רגע והילדים שבכו, ריוג’י טאמורה הספיק כבר לשכוח את המקרה. עד עכשיו בכל אופן. הוא הביט לצדדים בתקווה לא למצוא שום אלפקה חסרת חיים.
    “הלו, אתה איתי?”
    “מה? אה, כן”.
    אתה נראה לא טוב” אמר האיש בעודו לוגם מהבירה.
אני? אני נראה לא טוב? מתי פעם אחרונה הבטת בראי? רצה ריוג’י טאמורה לומר. אך הוא קימץ את אגרופיו והתאפק. 
   “אני מצטער, עברה עלי יממה סוערת”. למרות שישב מול האדם התמהוני ביותר שפגש אי פעם ושכנראה גם יפגוש (הוא יתאכזב לגלות עוד מעט שהוא טעה), הצורך לשתף בער בתוכו. הוא נצר את מה שאירע מאז הערב שעבר, אך כבר לא יכול היה להתאפק. 

   “ספר לי” אמר האיש במבט כנה, וריוג’י טאמורה סיפר.
האיש אולי תימהוני, אבל הוא לא נראה כמו אדם רע. הוא לא תכנן לספר כל-כך הרבה, אבל היו דברים ששמר בבטן כל כך הרבה זמן, ומוזר ככל שיהיה, מדובר בשותף לתחביב, שותף לקשיים בחיים בעידן בו אין יותר אנימה וכנסי אנימה. הוא סיפר על החיים עם אביו, על מותו, והחיים שאחרי. על בובת הפלסטיק הייחודית של סורה (שלמשמע קיומה הייתה ניכרת בפניו של האיש התרגשות קלה) ועל איך שיום אחד – אתמול, ליתר דיוק – היא התעוררה לחיים. על איך שניסתה לרצוח אותו ועל איך שהבין את המניע על אף שלא צפה מעודו בפרק האחרון. האיש האזין בדריכות לכל מה שריוג’י טאמורה סיפר, שומר כל מה  שיש לו להגיד לסוף.

 “…ועכשיו אני פה, אצלך, אחרי שלא היה לי מקום אחר אליו יכולתי לפנות. אני לא מאמין בגורלות, אבל זה בהחלט יוצא דופן שמצאתי אותך באינטרנט באותו יום קריטי. אילולא זה, לא יודע למי הייתי פונה”.
   “אני דווקא מאמין בגורלות”. הוא קם מהרצפה ועבר לחדר השני. בזמן שסיפר את סיפורו, שכח ריוג’י טאמורה היכן נמצא, והריח המבחיל הכה בו שוב. לאחר כדקה חזר האיש ובידו מחשב לוח ישן, מהדור בו אנשים היו צריכים לגעת במסך כדי לנווט באינטרנט.
   “צפה” אמר. ריוג’י לקח את מחשב הלוח לידיו ולחץ על כפתור
על המסך החל להתנגן שיר הפתיחה של “סורה”. ריוג’י טאמורה לא היה צריך לשאול פעמיים כדי להבין מה הוא עומד לראות. שיר הפתיחה התנגן לא על רקע קליפ הווידאו אם כי בזמן שאנו רואים את סורה יוצאת מהבית. טריק ידוע בו משתמשים בפרקים חשובים. חוסכים את הדקה וחצי של קליפ הפתיחה בכדי לגרד זמן נוסף לעלילה. האיש הבין את חשיבותו של הרגע לאדם הצעיר, לקח חוברת מנגה רנדומלית מהרצפה והחל לקרוא בדממה. ריוג’י גמע בשקיקה כל רגע ורגע מהפרק האחרון של הסדרה האהובה עליו, פרק אותו הוא דמיין פעמים כה רבות. למרות שידע מה עומד לקרות, היה במתח בכל שנייה.

לאחר כ-22 דקות הסתיים הפרק, וריוג’י נותר דום מול המסך השחור והמעט שבור. הוא קיווה עמוק בתוכו שבכל זאת טעה בחישובים שלו וכי סורה היא קורבן של חברות אמיצה. אך הוא התבדה בסצנת הקליימקס וגילה שסורה היא קורבן של משהו אחר לחלוטין. באותה סצנה מתעמתת סורה עם העובדות, ולאחר שוט בלתי נשכח בו היא נזכרת בהכל, מבינה סוף סוף שהיא הייתה נתונה תחת כישוף של ז’ורוז’ין, אותו יצור מכונף וחמוד-למראה שהעניק לה את הכוחות.

   כעת עוברים לפלשבק בו ז’ורוז’ין מסביר לעצמו, ולצופים, כי בתור אקט שנבע משעמום, התערבו האלים ביניהם שבני-האדם הם טיפשים ואינם מוכנים להתמודד מול המציאות. ז’ורוז’ין, אל אריכות הימים, רצה להוכיח אחרת. הוא חיפש מישהי צעירה שתוחלת חייה אמורה להיגדע בקרוב וכך מצא את טומוקו, צעירה בת 14 שגורלה הכתיב לה כי תיהרג בתאונת דרכים קטלנית. באותו יום של התאונה, יזם ז’ורוז’ין כישוף על סורה, חברתה הטובה ביותר של אחותה הגדולה של טומוקו. סורה לקחה סכין מטבח, עקבה אחר טומוקו שסיימה זה עתה פעילות מועדון, ובזמן שחצתה פארק נטוש לא הרחק מביתה, דקרה אותה סורה בגבהּ עשרים פעמים. ז’ורוז’ין וידא היטב כי לאירוע לא יהיו עדים ואף דאג למחוק את מרבית הראיות שמובילות לסורה (והשאיר אחת, עמומה ביותר, אותה הוא ייעד לסורה לגלות בעצמה).


“רצחתי את טומוקו” אמרה סורה בידיים רועדות ונפלה על ברכיה. “אני רוצחת”.
   “אפילו שאת יודעת שלמעשה זה הייתי אני שגרם לכך, את בכל זאת בוחרת להאשים את עצמך. מדוע?”.
הוא לא סיפר לה שטומוקו הייתה אמורה למות מוקדם ממילא.
   “זה לא חשוב מי גרם לכך או מה. דמה של טומוקו נמצא על ידיי. אפילו אתה, שיכול לשנות גורלות, מוכתב על-ידי אחד. על-כן הגורל רצה שאהרוג את טומוקו, וכך היה”.
ז’ורוז’ין הביט בה בדממה. הוא מעולם לא חשב עד לאותו רגע כי האלים עצמם מוכתבים על-ידי כוחות מסתוריים יותר מהם.
    “אני רוצחת, ועל-כך אין ויכוח. אפילו שפעלתי כבובה, מחשבות חוזרות ונשנות געו בתוכי בזמן המרדף אחר עצמי. לא סיפרתי לך זאת מעולם ז’ורוז’ין-סאמה, אך הרצון לרצוח היה טמון בתוכי כל אותו זמן. נשבעתי לרצוח את מי שהרס את חייה של חברתה הקרובה ביותר אלי, ואני עדיין מתכננת לעמוד בהחלטה שלי”.
ז’ורוג’ין חש אי-נוחות. לא כך הוא דמיין את הסוף המיוחל של המרדף הזה. היתכן כי הנערה הצעירה הזו, בסך-הכל בת 16, תשים קץ לחייה? הוא היה מרותק. הוא הביט בסורה בעודה מרימה את מטה הקסמים שהוא עצמו העניק לה. סורה כיוונה את קצהו העליון אל עבר ראשה.
    “טומואה” היא לחשה בשקט, גופה רועד ודמעות זולגות לריצפה.
ז’ורוז’ין התקרב מעט. “את לא חייבת לעשות את זה” אמר.
   “כן אני כן” הרימה סורה את ראשה ואת כדור האנרגיה שהצטבר ירתה אל עברו של ז’ורוז’ין.

   “נראה לך? נראה לך?!” צעקה כלפיו ועל פניה הארשת האפלה ביותר שז’ורוז’ין אי פעם ראה. ז’ורוז’ין הקטן התנגש בחוזקה בקיר וגופו העלה עשן. היא הכירה אותו טוב, טוב מדי. היא ידעה שהוא ירד ממשמר במהלך דבריה והיא ניצלה זאת. התהפכו היוצרות והייתה זו סורה ששיחקה בו כעת. היא התקרבה אל עברו באטיות. אפשר היה לחוש את האנרגיה הפנימית שבתוכה מתפרצת לכל עבר, המקום כולו רעד וברגע בודד אחד עפה לעברו במהירות של מצמוץ עיניים והעניקה לפניו מכת אגרוף הגונה שהעיפה את ז’ורוז’ין כ-50 מטרים אחורה.
    “רוצח” שמע ז’ורוז’ין ממרחק, ולפני שהספיק להבין מהיכן בדיוק הגיע הקול, גופו ספג מכת אנרגיה נוספת הישר מהשרביט שהוא עצמו יצר. הוא רצה לספר לה שטומוקו הייתה אמורה למות באותו ערב בתאונת דרכים, ושהוא בסך-הכל שינה את אופן גורלה ולא את תוצאתה. אך הוא לא מצא כוח לדבר. ז’ורוז’ין גמגם וניסה לעמוד על רגליו אך סורה הפציעה יש מאין ולפתה את צווארו בידה. היא דחקה את הייצור חסר האונים אל הקיר והידקה את אחיזתה.
   “אתה…תשלם על כך”.
ז’ורוז’ין לא האמין שייצר הרע של סורה מוטבע בתוכה בצורה כל-כך חזקה. הוא למד להכיר אותה היטב במהלך התקופה האחרונה, אך מי שראה כעת מולו הייתה אדם אחר לחלוטין.
לראשונה מאז נולד חשש ז’ורוז’ין לחייו. אלים לא יכולים למות, אלא אם זה על-ידי עצמם. שרביט הקסמים שיצר בהחלט עונה על ההגדרה הזו. והוא מודע לכך שסורה יודעת זאת. איך יכול היה להיות כזה חסר זהירות?
   “אתם האלים חושבים שאתם יכולים לשחק בחיים של בני-אדם כאילו היינו משחק. הבאתם אותנו לעולם הזה עבור שעשוע ותו לא” היא התנשמה בכבדות. “ובכן, תן לי להגיד לך משהו. אנחנו לא חיות המחמד שלכם, ואת הגורל שלי אני אהיה זו שאכתיב”. בידה האחרת היא הרימה את המטה וכיוונה אותו אל ז’ורוז’ין מטווח אפס. הפחד ניכר בעיניו אך בשל החנק לא יכול היה להתחנן על חייו או לומר מילים אחרונות.
   “אני לא יודעת לאן עוברים אלים אחרי שהם מתים, אבל אני מקווה שתירקב בגיהינום. ארטימיקולוס סמילוטמה!” צעקה ופרץ אנרגיה אדיר השתחרר מתוך המטה אל ז’ורוז’ין. הוא הבין כעת כי זה הגיע לו, אך לא היה מוכן להשלים עם מותו. לא ולא. הוא רצה לספר לה שאלים לא עוברים לשום מקום אחרי שהם מתים. הם פשוט נעלמים. נעלמים מהעולם ומהתודעה. כאילו לא נבראו מעולם.
   הוא ראה את האור הלבן שבא לקחת אותו אל השממה. גאוותו לא אפשרה לו להסתלק מהעולם ללא פעולת נקם. בכוחותיו האחרונים, בעת שגופו החל להיעלם, לחש קללה עתיקת יומין ושמה של סורה נאמר בסופה.

ההיכל בו נלחמו השניים נמצא כעת ריק. רק הרס וחורבן העידו על הקרב שהתרחש בו לפני מספר דקות. סורה גם היא לא הייתה פה יותר, היא הרגישה שהיא בוערת מבפנים. היא לא יודעת היכן היא נמצאת כרגע, המקום נראה כמו ממד אחר. היא ניסתה להביט לצדדים, לראות יותר טוב את מקום הימצאה, אך לא הצליחה.
  “אני מבינה. לא יכולת לתת לי את המילה האחרונה, הא? לא אהבת את העובדה שאני, הבובה ששלטת בה, התעלתה עליך. לכן הפכת אותי לבובה אמיתית לשארית ימי חיי. אני מבינה עכשיו, אם זה מה שנגזר עלי להיות, אני מוכנה לקבל זאת, העיקר שהנקמה שלי התבצעה כראוי”.


ריוג’י טאמורה ניסה לעכל את הסוף שראה זה אתה. אביו שיקר לו, על זה אין עוררין. אך גם הוא עצמו היה רחוק מהאמת. סורה החזיקה בסכין אך ז’ורוז’ין היה הרוצח. סורה שנמצאת בביתו כרגע היא אותה בובה אליה נהפכה סורה של הסדרה ושנשלחה דרך הכישוף האחרון של ז’ורוז’ין אל העולם שלנו. במהלך השנים שחלפו, היא ודאי איבדה חלקים רבים מזיכרונה, ועתידה הייתה לאבד את כל זיכרונה לולא הייתה הופכת לבת אנוש.
מה אבל החזיר אותה לחיים? על זאת לא יכול היה לענות. ריוג’י טאמורה לא התעכב על העובדה שפרקים של סדרת אנימה התכתבו עם המציאות, כאילו היו שני רקדני ואלס שרקדו דואט.
הוא החל לדבר אל עצמו, ניסה להסדיר את מחשבותיו. “סורה…היא עדיין נתונה תחת הכישוף של ז’ורוז’ין. הוא מעולם לא הוסר. זאת הסיבה שהייתה מוכנה להרוג אותו ללא מחשבה שניה, וזאת הסיבה שהתקנאה מהר מאוד בחברתי ריקה”. הכל נראה יותר הגיוני, ובהתחשב במצב בו הוא נמצא מדובר בהישג. דבר אחד לא הסתדר בראשו. “למה אבל להרוג אותי ולא את ריקה?”.
  
מאז שהיה קטן, חשיבתו של ריוג’י טאמורה הייתה נטולת אלמנטים מיותרים. הוא שלל כל אופציה שנראית לא סבירה ונשאר עם הפתרון ההגיוני ביותר שנמצא. הוא לא התעכב על רגשות. רגשות היו דרכו של הטבע להסתיר את התמונה הכוללת.
אך לא הפעם. לאחר הרהור שנמשך מספר דקות, ידע ריוג’י טאמורה עמוק בתוכו מה הסיבה, אך לא היה מוכן להשלים עמה. לו היה אומר אותה בקול, היא הייתה הופכת לנכונה. לזה הוא עדיין לא מוכן.

האיש השמן סיים את ווליום המנגה שקרא. הוא הביט בריוג’י טאמורה וחייך.
   “איך היה?”
   “לזה לא ציפיתי”.
   “אף אחד לא ציפה לזה. מה שהתחיל כסדרת מאהו-שוג’ו תמימה, הפכה בין רגע למשהו אפל. אין, אורובוצ’י כותב מחונן”.
   “מדוע רצית שאבוא אליך?”.
   “בנוגע לסורה. אתה לא היחיד שמודע לקיומה בעולם שלנו. למעשה, ידעתי שמי שימצא את המודעה שפרסמתי באינטרנט, יהיה זה שסורה תהיה ברשותו”.
   “אבל איך?”.
   “בוא אחרי”.
השניים קמו ויצאו מהדירה. הם הלכו לכיוון המעלית הישנה והמתינו לבואה. ריוג’י טאמורה קיווה שהיא לא תגיע, בעת שנכנס לבניין, המעלית נראתה לו כמו הדבר הכי פחות יציב בעולם. הוא העדיף לעלות במדרגות. אך כעת לא הייתה לו ברירה, הוא לא יכול היה לבקש מהשמן לרדת במדרגות.
   יותר משקיווה שמעלית-המוות לא תגיע, קיווה ריוג’י טאמורה שהוא לא יצטרך להיראות ברחוב עם עמיתו. נחמד ככל שיהיה, האיש אפילו לא טרח לנעול נעליים ביציאה מהבית.
דלתות המעלית נפתחו בבת אחת והמעלית מעט רעדה.
   “אחרייך” אמר האיש.
  “ובכן, תודה” ענה ריוג’י טאמורה בחצי חיוך מאולץ ונכנס בחשש פנימה.
האיש לחץ על קומה 1- והמעלית החלה לרדת לאט. הוא לא דמיין את קולות החריקה שבקעו ממנה, המעלית הזו הייתה צריכה לצאת משימוש לפני שני עשורים אם לא יותר. הוא תהה אם לדווח עליה לעירייה או למכבי-האש. ממתין פה אסון שרק מחכה להתרחש.
   “לא אמרתי לך את השם שלי”.
ריוג’י טאמורה הבין ששמו של האיש לא עניין אותו לרגע. הקיום שלו הספיק לו, והוא קיווה לא להתראות עמו דרך קבע. שלום-שלום דרך האינטרנט, לא יותר. החלפה הדדית של שמות הייתה מקרבת בין השניים שלא לצורך.
   “נכון. שכחתי לשאול, אני מתנצל”.
   “זה בסדר. הייתי צריך להציג את עצמי קודם. ובכן, קוראים לי קאמינה שינג’י סוזאקו סוזומייה. אבל אתה יכול לקרוא לי קאמי”.
עם שם כזה אני מעדיף לא לקרוא לך בכלל! חשב.

    המעלית הגיעה אל קומת היעד. הדלתות נפתחו וריוג’י טאמורה הבטיח לעצמו שזו הפעם האחרונה שהוא נכנס למעלית הזו. הם יצאו אל מסדרון חשוך ומאובק. הכל מלא במחסנים ששייכים לדיירי הבניין. הם התקדמו עד סוף המסדרון וצלצלו בפעמון. יש פעמון עובד למחסן שלך אבל לא לכניסה לבית? הייתה זו עוד עובדה לאוסף העובדות שעיצבנו את ריוג’י. אבל הוא לא יכול היה לכעוס על האיש. בכל זאת, הוא הראה לו את פרק 51 האגדי של הסדרה האהובה עליו.
   דלת המחסן נפתחה מעצמה. “היכנס” שמעו השניים מעברו השני של המקום, “אני כבר מגיע”.
ריוג’י לא האמין למראה עיניו. הוא הבין עתה כי זו לא הייתה דלת מחסן, אם כי דלת לדירה. אם לדייק, קבוצה של מחסנים שהוסבו יחדיו לדירה גדולה. הם פסעו פנימה. המקום היה מצוחצח להפליא. ריצפת שיש כיסתה את פנים הדירה ואוסף גדול של מנגות ועותקי
DVD ישנים מילאו את המדפים. אוסף הרבה יותר גדול משיש בדירה של קאמינה שינג’י סוזאקו סוזומייה. אך המקום היה מסודר, ולמרות שפנים הדירה לא היה גדול בהרבה מהדירה למעלה, יש הרבה יותר מקום להתהלך בו.
   הם נכנסו אל תוך הסלון והתיישבו על ספת עור אדומה. זו הייתה הפעם הראשונה שריוג’י טאמורה הרגיש נוחות פיזית בזמן האחרון.
“אוני-סאן!”
ריוג’י טאמורה הפנה מבטו לזוג תאומות זהות בנות 10. שתי קוקיות משתי צידי השיער מקנות להן תספורות טווין-טייל. הן לובשות חצאיות בצבע תכלת ולשתיהן עיניים ירוקות.
   “יומי, אקאנה! כמה טוב לראות אתכן. בואו לאוני-סאן”. השתיים עטו לעברו של קאמינה שינג’י סוזאקו סוזומייה בחיבוקים.
   “בנות, אני רוצה שתכירו חבר מאוד טוב שלי. קוראים לו ריוג’י-סאן והוא בא מהוקאידו שבצפון”.
   “שלום, ריו-סאן!” אמרו השתיים במקביל.
   “ריוג’י, תכיר. כל אחת מהן היא האימוטו שלי. אחיותיי הקטנות”.
ריוג’י טאמורה לא ידע כיצד לעכל את שראה. כעת אין לו ספק, בסוף היום הזה הוא פונה למשטרה.
   “אנחנו אוהבות את האוני-צ’אן שלנו” אמרה אחת מהן. לריוג’י אין דרך להבדיל בין השתיים.
   “שוב אתם והשטויות שלכם?”. זאת אמרה בחורה צעירה, בת כ-22, שנכנסה עתה לחדר. שערה היה ארוך וחלק ועיניה ירוקות גם כן.
   “הו, קאנוקו. לא ידעתי שאת פה. ריוג’י, תכיר. זאת…”
   “קאנוקו, שמעתי. נעים להכיר”. לריוג’י כבר לא היה מושג מה קורה פה. היתכן כי זו באמת המשפחה של התימהוני הזה?
   “קאנוקו היא חברת ילדות שלי. אנחנו מכירים כבר שנים! נכון קאנוקו?”
   “אני מסתובבת איתך מרחמים”.
   “אל תשים אליה לב, בפנים היא כמו גור חתולים”.
למשמע דברים אלה, קאנוקו הרביצה לקאמינה שינג’י סוזאקו סוזומייה.
   “אתה לא תגיד עלי דברים כאלה יותר, שומע?”
   “הו קאנוקו-צ’אן” אמר בחיוך.
   “רציתי להביא לך את זה לדירה, אבל אם אתה כבר פה” אמרה והושיטה אליו קופסת בנטו.
   “קאנוקו-צ’אן! תודה, תודה, תודה, תודה”.
   “זה לא שהבאתי לך את זה כי רציתי” אמרה והפנתה מבטה ממנו בזרועות שלובות.
בא לי למות. ריוג’י טאמורה רצה למות.
   “מה זה כל הרעש הזה?”
אל החדר נכנס אדם זקן. אולי הזקן ביותר שריוג’י טאמורה ראה אי פעם. הוא נראה לפחות בן 200. האיש נשען על מקל הליכה וגבו נשען קדימה בזווית של כמעט 90 מעלות.
הוא בכל רגע עומד להתפגר.
   הוא קרב אט אט אל מרכז החדר והתיישב בכורסה הריקה. כולם השתתקו. הם רוכשים לאיש הזה כבוד רב, יהיה מי שהוא יהיה.
הזקן סימן באצבעו וקאנוקו התקרבה לכורסה כדי לסדר את המשענת.
   “הו קאנוקו-צ’אן. את תמיד יודעת איך לשמח אדם זקן”.
ריוג’י טאמורה לא ידע כיצד לעכל את המשפט הזה.
  “סבא” אמר קאמינה שינג’י סוזאקו סוזומייה, “אני רוצה שתכיר את ריוג’י טאמורה. הוא האיש עליו דיברנו”.
  “ריוג’י, הא? קרב הנה בבקשה”.
ריוג’י התקרב אל האיש. רק כעת יכול היה להבחין בכתובת קעקע על זרועו הימנית. דמות אנימה. השנים שעברו הכהו את הקעקוע וקשה כבר לזהות את תוכנו.
   “ריוג’י, תכיר. האיש לפנייך הוא הירושי נאקה”.
   “אני יכול להציג את עצמי, תודה רבה” אמר ללא שום קושי בדיבור. חושיו צלולים כמו של אדם צעיר.

“נולדתי בקיוטו בשנת 1939” החל לספר, ללא שום הכנה לקראת זה שהוא עומד לספר את סיפור חייו.
“בתור ילד, יצא לי לראות את יפן טרום ואחרי המלחמה. אנדרלמוסיה. אבי נהרג במלחמה ונותרנו רק אמי ואני. הייתי אולי ילד יחיד, אך אמי עבדה שעות רבות והייתי אמון על שמירת הבית נקי. הכנתי אוכל, ביצעתי עבודות תחזוק, הכל. לא רע יחסית לילד בן 10.
   לצערי, אמי נפטרה ממחלה בדיוק כשסיימתי תיכון. היה זה קושי רב עבורי מצד אחד, אך מצאתי בכך הזדמנות להתגבר על העבר שכבל אותי לקיוטו, ובכך עברתי לטוקיו הגדולה יותר. מצאתי עבודה בחנות אלקטרוניקה קטנה. השנה היא כבר 1957. אוניברסיטה הייתה עבורי פריבילגיה רחוקה, לכן השקעתי את כל מרצי בעבודה. עבדתי מבוקר ועד לילה, חסכתי כל פרוטה, כך במשך שנים.
    מדי פעם הלכתי לבית הקולנוע השכונתי לראות איזה סרט. אהבתי במיוחד סרטי אנימציה תוצרת מקומית שיצאו באותם שנים. חלקם נוצרו באנימציית בובות, כמו “
Chibikuro Sambo to Futago no Otouto“, חלקם באנימציית-יד. איך אהבתי אנימציה באותם שנים, אין לתאר. כל סרט חדש שיצא, ולא היו רבים כאלה, הלכתי לקולנוע לראות.
   בהמשך הצלחתי לחסוך מספיק כסף כדי לקנות לעצמי מקלט טלוויזיה. הם היו יקרים באותה תקופה, אך לא היו לי הוצאות על דברים אחרים. לא יצאתי לבלות ואת האוכל סיפקו לי בעבודה.
   מספר פעמים ראיתי את הסרטים הישנים הללו, ובמיוחד את
Chikara to Onna no Yo no Naka, סרט האנימה המדבר הראשון.
   בהמשך עלתה אסטרו-בוי וההתרגשות הייתה אדירה. אהבַתי לז’אנר גברה עם בואה, ונהייתי אובססיבי. חיפשתי מידע על הסדרה במקומונים וניסיתי לאייר דמויות מתוכה. לצערי הרב, אני לא אומן מוכשר במיוחד. מעט אחריה עלתה גם
Tetsujin 28-go אחריה עקבתי באדיקות, בעיקר בגלל שהייתי מעריץ של המנגה הרבה קודם לכן.
   סדרות אנימה נוספות עלו במהלך השנים הבאות. שנות ה-80 היו עבורי חוויה מיוחדת. זכיתי להכיר שותפים רבים לתחביב שלי, ויחדיו דסקסנו על סדרות רבות,
Hokuto no Ken, גרסת אותו העשור ל-GeGeGe no Kitaro ועוד. את אשתי הכרתי במסגרת התחביב ונישאנו זמן קצר לאחר מכן.
   את ילדיי, שנולדו בסוף שנות ה-80, חינכתי על ערכי האנימה והמנגה. הם עצמם לא רכשו כבוד לסדרות הישנות, הערכיות והפשוטות יותר, והעדיפו להתרכז דווקא בסדרות חדשות יותר. אך ידעתי שזהו דרכו של הטבע וכי נגד כך אין לי מה לעשות. פקדתי אפילו מספר קטן של כנסים, אם כי ילדיי לא אהבו את העובדה שאביהם בן ה-70+ מתלווה איתם למקומות. במהלך השנים הם זכו להביא ילדים משלהם, והילדים האלה הביאו ילדים משלהם. האהבה לאנימה במשפחה דוכאה, וילדי כבר נפטרו מזמן. ילדיהם לא זכו אפילו להכיר את דרכה של האנימה, לא חשוב כמה ניסיתי. בסופו של דבר היא אף הוצאה מהחוק.
   רוב נכדיי נהרגו בזמן המהפכה הגדולה. אל ביתי הצנוע בו אתה נמצא כעת אספתי את נכדי היחיד שנשאר בחיים, ואת קאנוקו, בתו הצעירה של אחת הנכדים שנהרג. נכד נוסף נותר אף הוא בחיים והביא לעולם זוג תאומות, אך הטראומה שהותירה אחריו המהפכה דרבנה אותו לשלוח יד בנפשו. את שתי הבנות, יומי ואקאנה, אספנו אלינו. חשפתי את נכדי לתורת האנימה אותה הוא מיישם בהצלחה, וגם הבנות זוכות לחינוך הולם בנושא.
   וזה פחות יותר הסיפור שלנו, ריוג’י טאמורה-סאן.”

 ריוג’י טאמורה לא יכול היה לחשוב על שום דבר למעט דבר אחד. האיש הזה בן 114?
הוא ניסה לחשב את עץ המשפחה. קאמינה שינג’י סוזאקו סוזומייה הוא הנכד של הירושי נאקה, בעוד קאנוקו וזוג התאומות הן הנינות שלו (ואחייניותיו של השמן), כל אחת מנכד שונה.
   “אני חושב שהבנתי”.
   “שמח לשמוע” אמר הירושי הזקן.
   “רק דבר אחד. למה בעצם סיפרת לי את זה?”
   “ובכן, כי אתה למעשה חלק מהמשפחה כעת. אין יותר אנימה בעולם, ובתור האדם היחיד מחוץ למעגל הדם שלנו שיודע מהי למעשה אנימה, זו זכותך, סליחה, חובתך, לדעת עלינו הכל.
ריוג’י לא היה בטוח שהוא רוצה להיות חלק מהמשפחה הזו.
    “ואיך ידעתם למצוא אותי? כלומר, איך ידעתם שאמצא אתכם?”.
    “כדי להסביר זאת, צריך קודם להסביר משהו אחר. אוהטה, אנא ממך”.
 השמן קם ממקומו והלך לחדר הסמוך להביא משהו. אוהטה, אז זה השם שלו.
   כאשר הוא חזר, אוהטה אחז בידו חפץ מוכר ביותר. היה זה המטה של סורה, המטה שמאפשר לה להיות על-טבעית. האם זה העתק או הדבר האמיתי? הוא לא האמין שהוא בכלל מהרהר בשאלה הזו, אך במציאות שהוא נוכח בה כרגע, הכל אפשרי.
    “לפני שתשאל, זה הדבר האמיתי” אמר אוהטה. “בחנו את זה מכל כיוון, וזה לא נראה כמו משהו שנוצר על-ידי אדם. לצערי אין לנו דרך להפעיל את זה, רק בעליו החוקיים יכולים להשתמש במטה כמו שצריך.
   “איפה מצאתם את זה?”
    “החפץ הזה נמצא נטוש בשדה ועד מהרה נאסף על-ידי הממשלה. החומר ממנו הוא עשוי אינו ידוע, וכל אמצעי הטכנולוגיה המתקדמים ביותר לא הצליחו להבין מה מקורו. בסופו של דבר גדולי הספקנים נאלצו להודות שיש קשר בין הסדרה למציאות, ושאם המטה נמצא כאן, כנראה גם המשתמשת שלו.
“במשך זמן רב חיפשו גורמים בכירים אחרי הבובה של סורה, בתקווה שהיא תוכל להפעיל את הכוח של המטה ולהעניק ליפן עליונות צבאית. את סורה מצא, בדרך הגורל, סבא שלנו, הירושי. הוא ראה את הבובה בפח אשפה עירוני רגיל, ובעודו נפעם מי מסוגל היה להשליך יצירת אומנות שכזו, אסף אותה לביתו.
   “הוא לא הצליח להתחקות אחר יוצריה, ואחרי שהבין שמדובר כנראה באותה הבובה שמחפשת הממשלה, הבין שהוא מחזיק בידיו כח רב. רב מדי. סבנו נסע עמה לשיקוקו הרחוקה וטמן אותה באדמה, בתקווה שהיא לא תימצא לעולם. הוא התבדה לגלות שטעה. הוא עצמו איבד את עקבותיה, והממשלה מצאה דרך ייחודית לנסות לגלות היכן היא: להוציא את האנימה מהחוק. לא מהפיכה ולא נעליים, זו הייתה הסיבה היחידה שאנחנו לא רואים היום פרקים חדשים. אנימה הוצאה מהר מאוד מהתודעה של הציבור, ומוצריה נהיו פריטים שבעליהם מיהרו למכור אותם לפני ששווים יאבד. בסחר החליפין המאולתר שנוצר, הממשלה קיוותה שהבובה תצוץ. אך זה מעולם לא קרה.
   לאחר שנים, כאשר הבנו שמשפחתנו היא היחידה בעלת זיקה כלשהי לערכי האנימה, ידענו שהבובה נמצאת שם בחוץ ברשותו של מישהו שמעריך את התחום בדיוק כמונו. אחרת היא כבר הייתה מוצאת את מקומה אצלנו או אצל הממשלה.  ממשלות קמו ונפלו, ודור חדש של פוליטיקאים פטר בגיחוך את עניין המטה הקסום, והוציא אותו למכירה פומבית. הוצאנו כסף רב, אך בסופו של דבר רכשנו אותו. לאחר מכן העליתי אתר זניח באינטרנט, כזה שרק מישהו מאיתנו יכול למצוא אם הוא רק יתאמץ מספיק. אני יודע שזה נשמע כאילו הלכנו פה בחשכה מוחלטת, אך ידענו שאם גורל הוא זה שגרם לסבא שלי למצוא את סורה, גורל יביא גם אותך לפתחנו. והנה, צדקנו”.

שוב סירב ריוג’י טאמורה להאמין למשמע אוזניו. שום דבר בסיפור הזה לא הגיוני. גם אם משהו פה היה נכון, למה שהם ידעו מה התכניות של הממשלה ושאר הציבור לא? עד כה הוא בחר לקבל על עצמו את העובדות, אך הסיפור האחרון כבר היה עבורו די והותר.
   או שלא? בכל זאת, הוא החזיק כעת במטה הקסם של סורה, והוא ללא ספק נראה כמו משהו לא מהעולם הזה. אין לו מושג כיצד זה הגיע לידיהם, אבל הדרך כבר לא חשובה. העיקר התוצאה.
   “ריוג’י-סאן” החל הירושי לדבר. “אני מאמין בכל מעודי שנותרתי חי כל השנים הללו כדי שאוכל להיות זה שנותן לך את המטה. אני מאמין שסורה נמצאת אצלך, ולפי המבט בעיניך, אתה זקוק לו יותר ממה שאני אי פעם הזדקקתי. קח את זה איתך בתור מתנה מראשון האוטאקואים, לזה האחרון”.  
   ריוג’י טאמורה לא התווכח. הוא אחז חזק במטה וקד להירושי.
   “אני מאמין שאוהטה יודע מה הסיפור שלך. אם הוא היה מאמין בדרך כלשהי שאסור היה לך לקבל את מה שהרגע מסרתי, הוא היה אומר משהו”. אוהטה הנהן לאות הסכמה.
   “ריוג’י-סאן. אני מאחל לך בהצלחה, שמחתי לפגוש אותך. אני מרגיש שכעת סוף סוף מילאתי את ייעודי בחיים. לך כעת תמלא את שלך”.
הוא פנה אל עבר אוהטה ושלוש הבנות וחייך. “רק חסר לך שתשבור אותו, או שאני אשבור אותך, שומע?” זרקה אליו קאנוקו הערה עוקצנית. “אה. ובהצלחה. כבר מתגעגעת אליך!”. מתגעגעת? הכרנו לפני פחות מרבע שעה.

ריוג’י טאמורה לחץ את ידו של אוהטה בכניסה לבניין. לילה נפל על טוקיו, ויש לו רכבת אחרונה לתפוס.
   “קאמינה שינג’י סוזאקו סוזומייה, תודה לך על הכל. אין לך מושג כמה עזרת לי”.
   “היי, בשביל מה יש משפחה?”.
ריוג’י טאמורה השתנק. לא הייתה לו משפחה כבר זמן רב, לא משפחה אמיתית. וכעת יש לו אחת. נכון שהיא מוזרה, והוא עוד לא לחלוטין מבין מה בדיוק הסיפור שלהם, אבל לפחות בעת צרה אמיתית, יש לו לאן לפנות.
  “תעדכן אותי אם תוכל, אני אשמח לשמוע מה נסגר עם סורה. הייתי רוצה לפגוש אותה בעצמי, אך אני אהיה רק גלגל חמישי. מפגשים כאלה נועדו לקרות בין שני השחקנים הראשיים, ואתה ריוג’י הוא אחד מהם. אני לא”.
ריוג’י הסמיק.
“טוב, לך שלא תאחר. אני חוזר לדירה שלי להאכיל את האלפקות”.
“ביי…רגע, מה?”

 

על הרכבת חזרה לשימיזו ריוג’י טאמורה ישן. הייתה זו הפעם הראשונה שישן מאז הלילה שלשום. הסהר היה מלא וקרון הרכבת בו שהה ריק מאדם. הוא הרשה לעצמו לחלום על סורה, על אביו שנפטר ועל אמו שנטשה אותו. בחלום כולם יוצאים לפיקניק משפחתי בחיק הטבע, וסורה באה לקחת תפוח מתוך הסלסילה ומגישה אותו לריוג’י טאמורה. “קח, תאכל” אמרה לו, אך קולה היה הקול של ז’ורוז’ין. אמו של ריוג’י, שאת פניה הוא בקושי זוכר, העיפה את התפוח מידיה של סורה.
   “אם רק תעזי לעשות לו משהו רע, תתחרטי על כך”.
אביו של ריוג’י הביט לשמיים וצחק. “מה ריוג’י, שתי בנות רבות עליך. אתה סוף סוף גבר”.
“אבא, באמת” אמר ריוג’י טאמורה במבוכה. סורה השפילה מבטה.
עורב שנחת על העץ הסמוך הביט בעיניו של ריוג’י טאמורה, והוא הביט בו בחזרה.
   “מתי כבר נחזור לשימיזו? אני עייפה” אמרה סורה בקולה הרגיל.
   “מה אמרת?” שאל האב”.
   “שימיזו, מתי נחזור לשימיזו?”.
   “חזק יותר!” צעק העורב.
   “שימיזו!” צרחה סורה.
   “מה?” שאלה האימא.

שימיזו תחנה אחרונה. הנוסעים מתבקשים לרדת בזהירות. נא לוודא שלא השארתם חפצים אישיים”.
ריוג’י טאמורה התעורר משנתו למשמע הכריזה. אין לו מושג מה היה פשר החלום, אך הוא הרגיש שהייתה לו משמעות.
   הוא ירד ברציף והמתין למונית שהגיעה זמן לא רב לאחר מכן.
מה אני בכלל הולך לעשות? יש ברשותי את המטה שלה, אבל זה שייך לסורה. לא לי. אני מביא איתי את הנשק החזק ביותר שלה, נשק שהרג אל, לא פחות.
   הוא העדיף לא להשתקע במחשבות. הוא נתן לגופו לפעול. הוא ידע בפנים בדיוק מה עומד לקרות ומדוע.
כאשר עצרה המונית ליד הרחוב שלו, ירד ריוג’י טאמורה ופסע אל ביתו. מה שלא עומד לקרות עכשיו, זה הולך לשנות לו את מסלול חייו, או לגדוע אותם.


ריוג’י טאמורה פתח את דלת הכניסה. החלל בפנים נראה כעת מסוכן יותר מתמיד. סורה, בת האדם, נמצאת כנראה בפנים. היא עדיין תחת הכישוף של ז’ורוז’ין, מוכנה להרוג עבור כל מטרה. בידו נמצא הנשק שלה, הוא גם הנשק של ז’ורוז’ין. עם תכנון מוקפד, הנשק הזה עשוי לבטל את הכישוף. הוא זכר את מילות הכישוף מהפרק בקפידה. בעולם הסדרה, כדי להסיר כישוף שהטילו סורה או ז’ורוז’ין, צריך היה פשוט להגיד אותו הפוך. כיוון שסורה היא היחידה בעלת הכוח פה, היא גם היחידה שמסוגלת לעשות זאת. צריך רק לשכנע אותה.
הבית שקט. שקט מדי. הוא קרב לחדרו ופתח את הדלת לאט לאט. הוא שמע אותה חורקת. ברגע שהחריקה נפסקה, נכנס מעט פנימה. את המטה השאיר מחוץ לחדר. החושך לא איפשר לו לראות מאומה. הוא חיפש אחר המתג שמדליק את האור, ולאחר שמצא אותו לקח נשימה עמוקה ולחץ עליו.
סורה נמצאת סנטימטרים בודדים מולו עם סכין מטבח בידה.
“לעזאזל”.
הוא כיבה את האור וניסה לברוח, אך סורה תפסה את שרוול חולצתו והפילה אותו ארצה. היא הדליקה את האור שוב והביטה בפניו.
  “חשבת שתוכל להתחמק ממני”.
  “סורה, תקשיבי לי. זו לא את, את תחת כישוף. הבנתי הכל לגבייך. הכל!”
אך היא לא הקשיבה. את היד שאוחזת בסכין היא הרימה כלפי מעלה, מוכנה להנחית אותה בכל עת.
  “סורה, הקשיבי. אני מצטער. אני מצטער על ריקה, היא לא באמת…”.
אך זה לא עזר, סורה נסערת מתמיד.
  “לקחת ממני את חיבתי אליך. בעולם הזה, היית הדבר היחיד שהיה לי אליו קשר, ולקחת אותו ממני בכך שהכנסת אותה לחייך”.
  “אני יכול באותה קלות גם להיפטר ממנה, תקשיבי לי. אני רוצה שתגידי משהו…”
  “שקט!
היא הלכה כעת למרכז החדר.
  “אל תזוז”.
היא עצמה עיניה והתרכזה חזק.
  “אני רוצה שכעת תאבד כל מה שאהבת אי פעם”.
  “מה?”
היא לקחה זוג מספריים מהשידה הסמוכה וקרבה אל הפוסטרים שעל הקיר.
  “לא, לא, לא!

סורה תלשה תחילה את הפוסטרים של “Death Note” וחתכה אותם לגזרים. L נחתך לשניים. לייט לשלושה. מיסה קיפחה את הראש. היא המשיכה אל הפוסטרים של “Fullmetal Alchemist” וגזרה אותם באלכסון. את הפוסטרים האלה כבר אי אפשר יהיה להחזיר בעזרת אלכימיה. היא עברה על כל הפוסטרים שבחדר, החל מ-“Inuyasha” ועד אוסף הפוסטרים של “Gurren Lagann” ו-“Fruits Basket”. כולם הפכו לפיסות קונפטי וערימות חסרות תכלית.
   היא המשיכה למצעי המיטה של מיקו האטסונה. היא הוציאה מתחת למיטה פח שמן אותו הכינה מבעוד מועד ושפכה את תוכנו למיטה. שניות אחר-כך היא זרקה גפרור בוער, וריוג’י טאמורה נאלץ לצפות בדמותה של מיקו האטסונה עולה באש. הכריות, השמיכה, אפילו הציפית. כולם נשרפו תוך דקה.
  היא ניגשה כעת לארון עליו מונחות המנגות.
  “
Ao no Exorcist, ביי ביי” אמרה וזרקה מספר ווליומים אל תוך הפח, שפכה עליו שמן והדליקה באש. אל המדורה הזו היא הוסיפה ווליומים של “Fairy Tail“, “Beelzebub”, “Fullmetal Alchemist“, “Naruto”, “Hunter x Hunter ורבים אחרים. כולם היו שייכים לאוסף של אביו שלקח לו שנים לאסוף. ריוג’י טאמורה יכול היה רק להזיל דמעה.
   היא עברה עכשיו אל הבובות. הפיגרים. היא תלשה את ראשיהם של המודלים של
Unit 01  ו-02 מאבנגליון ושברה את הגופים לשניים. את קנשין היא זרקה לרצפה ודרכה עליו. שום סמוראי לא יכול להתמודד מול מישהו שגדול ממנו פי 50. שברי פלסטיק נותרו מקנשין וגם מחבריו, צ’י החתולה, טוטורו, חברי ה-Host Club וחברי ה-SOS Dan. עשרות על גבי עשרות של פיגרים נמחצו, נשרפו, נשברו, נמחצו, נמעכו ונערפו. שואת פיגרים התחוללה מול עיניו של ריוג’י טאמורה.
   סורה תלשה כעת את מגילת הקיר של
Soul Eater, חתכה אותה עם הסכין וזרקה לאש. את עשרות עותקי ה-DVD והבלו-ריי הישנים היא שברה גם כן. כדי להגביר את הכאב, היא עברה תקליטור תקליטור ושברה אותו לשניים מול פרצופו של ריוג’י טאמורה, שבשלב הזה כבר נהיה אדום מרוב זעם.
כל סרטי אבנגליון, כל הפרקים של מאדוקה, שתי הסדרות של
Fate, כל הווליומים של קאובוי ביבופ, גם פרקי הארוהי, אוריימו, קוד גיאס. כולם נשברו. לאחר ששברה את העותק של “שכני טוטורו 2: הרפתקה בחלל”, פנתה למחשבו האישי והשליכה אותו לרצפה. כל עותק דיגיטלי ששמר נמחה בפעולה זו. את הדיסק הקשיח היא שרפה, וזרקה מהחלון את מכשירי ה-DVD והבלו-ריי.
  היא לא חסה גם על קונסולות המשחק הישנות של אביו. הנינטנדו 64, הפלייסטיישן 2, 3, 4, 5 ו-6, כל האקס-בוקסים, ה-
Wii, Wii U ו-Wii U & Me נזרקו כולם מהחלון. את הנינטנדו DSים היא השליחה לאש יחד עם ה-PSP וה-PS Vita. את כל עותקי המשחקים, מ-Monster Hunter, דרך פוקימון ועד Professor Layton, Final Fantasy ו- Phoenix Wrightהיא שברה אחת אחרי השני.
את הארון כולו עם מעט המוצרים שעוד לא הספיקה לשרוף היא הפילה לרצפה, שפכה עליו שמן והדליקה באש. הארון עלה כולו בלהבות. רק בזכות העובדה שהבית חסין אש, כיאה לרגולציה המחייבת מאז החוק שיצא ב-2035, לא נשרף החדר כולו. אך רובו כבר היה שחור ומלא עשן. שום דבר מהאוסף הכביר שלו כבר לא נשאר. ריוג’י טאמורה היה על ארבע, דומע, אך לא מוציא מילה. הוא קימץ את אגרופיו.

   “לפני שתהרגי אותי, אני אני רק רוצה שתגידי משהו אחד”.
היא בחרה שלא להגיב.
   ריוג’י קפא, ואמר בשקט את הלחש של ז’ורוז’ין, רק הפוך.
  “מה זה?”
  “בשבילי, בקשת חסד לפני מותי. רק תחזרי על מה שאמרתי, אבל בזמן שאת מחזיקה את זה” אמר והצביע אל המטה שעמד ליד הכניסה לחדר.
  “תראו תראו מה הביא החתול” אמרה בחיוך גדול וקרבה להרים את מטה הקסם שלה.
  “המטה היקר שלי. המטה שהרגתי איתו את ז’ורוז’ין”.
למשמע הדברים האלה ריוג’י טאמורה קפא.
היא זוכרת.
   “חשבת שאני כל-כך טיפשה שאני אבטל את הלחש שהוטל עלי? הלחש הזה בין היתר משאיר אותי בעולם הזה, בעולם בו טומואה לא סובלת פשוט משום שהיא לא קיימת. עולם בו אני הישות החזקה ביותר. בזכותך אגב, תודה שהבאת לי את המטה”.
ריוג’י נאנח. הוא קם על שתי רגליו והביט בה.
   הוא ידע היטב מה הסיבה שהיא ניסתה להרוג אותו. הכישוף המקורי שהוטל עליה, זה שאתו היא הרגה את טומוקו מבלי לזכור מכך דבר לאחר מכן, מצווה עליה להרוג במו ידיה אנשים שמותם קרב, מבלי לזכור מכך דבר. העובדה שבחרה להרוג את ריוג’י טאמורה לא באמת קשורה לריקה. הוא אמור היה למות. ריקה הייתה רק האמצעי, בדיוק כמו שהקשר בין טומואה לטומוקו היה אמצעי טכני עבור הקללה. הוא נועד להיות זה שמחזיר לה הנשק. הכל סיפור של גורל.
הוא הביט בפניה. העיניים הגדולות שלה נראו בזה הרגע כה פסטורליות. ריוג’י טאמורה שמח שאם הוא לפחות מת, יהיה זה בידיה. מה יקרה אחרי זה? כנראה היא תמשיך להסתובב בעולם בתפקיד מלאך מוות מבלי לזכור שום דבר מזה.
היא כיוונה את שרביטה אליו. הוא רצה לעצום את עיניו, אך בזווית החדר הוא קלט את ריוק, עמו הוא נהג לפתוח את בקריו, להזכיר לו שהמוות תמיד בהישג יד, בין אם ירצה בכך ובין אם לא.

“ארטימיקולוס…”
“לא!”
“…סמילוטמה”
“אמרתי, לאאאא!”

ריוג’י זינק בשיא כוחו הצידה, ולאחר מכן התגלגל אל עברה של סורה.
הוא אחז בזרועותיה, וסורה כמעט שלא הצליחה להשתלט על שרביטה. היא הדפה את ריוג’י טאמורה לאחור וניסתה לירות שוב, פוגעת רק בקיר של החלון. שום מנגנון נגד שרפות לא יעזור הפעם, הבית החל לעלות בלהבות.
הוא זינק לעברה שוב, מכה עם ברכו בבטנה הרכה. באותו רגע תפס את המטה וניסה להשתלט עליו, אך סורה ירתה שוב, הפעם זה פגע ברצפה. החור שנפער הפיל את שניהם לקומה התחתונה. פצוע קשה, הצליח ריוג’י טאמורה לקום בשארית כוחותיו. האדרנלין בגופו לא הרשה לו לזעוק מכאבים.
סורה עטה אל עבר המטה שלה שנפל, אך ריוג’י טאמורה הגיע אליו קודם.
   “לא כל-כך מהר”.
מוט עץ נפל מהתקרה וחצה בין שניהם. ריוג’י טאמורה ניצל את ההזדמנות ויצא מבית, חוזה כיצד בית ילדותו עולה בלהבות.
   דמותה השחורה של סורה יצאה מתוך העשן במהירות שיא ושעטה אל ריוג’י. את עמידת הסמוראי שהוא למד מקנשין הוא יישם, לראשונה בחייו, וברגע שסורה קרבה מטר ממנו, את מטה הקסמים שלה הוא שלף כאילו הייתה חרב ופגע בה בחוזקה. סורה הועפה הצידה וריוג’י טאמורה לא בזבז שניה לפני שזינק עליה והעניק לה מכה עם המטה הישר לבטן הרכה. סורה פלטה דם וריוג’י טאמורה, מלא שנאה על בני משפחתו המצועצעים שהלכו לפני רגע לעולמם, העניק לה מכה הגונה נוספת לאותו אזור.
   סורה השתתקה. הכרה עדיין הייתה לה, אך היא עמדה בכל רגע להתעלף.
את המטה הוא קירב לבטנה. שתי קצוות המטה חיברו ביניהם, וריוג’י טאמורה, מלא שנאה, צעק רק “קדימה, תגידי את זה. תגידי את זה!”. בשארית כוחה, בדעתה הלא צלולה, חזרה על המילים “ארטימיקולוס סמילוטמה”. פרץ של כדור אנרגיה השתחרר מהמטה, לא לעברו של ריוג’י טאמורה אם כי לעברה. הצד ממנו המטה יורה היה מכוון אליה מבלי ששמה לכך לב. בעשירית השנייה שהבינה זאת, כבר היה מאוחר מדי. כל שנותר על האדמה הוא שלולית דם בדמות נערה.
   ריוג’י טאמורה נפל על ברכיו. ביתו עולה בלהבות, וברקע הוא מסוגל לשמוע קול של סירנות שהולך ומתגבר. את המטה הוא שמט מידיו, ואת מעט הדם (כנראה של סורה) שהיה בפיו, הוא ניגב עם ידו השמאלית, לא מודע לכך שזה מרח את הדם על פניו אף יותר.
   “ניצחתי את המוות, אבא”.

[סוף] 

לקריאה נוספת

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם