Kurozuka

 

לפני הרבה הרבה שנים, בארץ רחוקה רחוקה בשם יפן, חי לו יורש עצר בשם קוּרוֹ [Kuro]. אחיו של קורו השתלט על הצבא, ופקד להוציא את קורו להורג. חיש מהר ברח קורו מביתו יחד עם משרתו הנאמן בנקיי [Benkei]. בעודם משוטטים ביערות, מגיעים קורו ומשרתו לביקתה מסתורית. בביקתה חיה אישה צעירה ויפה, קורומיטסו [Kuromitsu] שמה. קורו מתאהב בקורומיטסו, זאת על אף שקורו מגלה כי קורומיטסו מוצצת דם מגופות ובכך מצליחה לחיות לנצח. קורו קושר את גורלו בקורומיטסו ונותן לה את דמו, ובכך הופך קורו שלנו למוצץ (דם) מקצועי. הסוף? זו רק ההתחלה: קורו מתעורר לאחר מאות שנים, הרבה אחרי עידן האינטרנט, האייפוד ומנחם בן. בלי שום זכרונות מעברו, ובטח שלא מקורומיטסו, יוצא קורו לחפש את שורשיו ולגלות מי הוא.

בעיקרון זו הייתה אמורה להיות אחת ההבטחות הגדולות של עונת סתיו 08′: המאנגה פופולרית למדי והסטודיו – MADHOUSE – בעל מוניטין מכובד עם מספיק בוכטות של כסף. אפילו בצוות המדובבים הראשי ניתן למצוא את מאמורו “בוהאהאהאהא” מייאנו ורומי פאקו (או “רומי פארק” כפי שמסתבר צריך להגיד). אפילו הביאו את הבמאי של Death Note! אך המסקנה היא שסדרה, לא משנה כמה התקציב שלה מנופח וכמה ההפקה יוקרתית, צריכה להיות גם מעניינת כדי לתפוס את הקהל.

קורוזוקה למען האמת התחילה ונגמרה באותו האופן: מצויין. הפרקים הראשונים, כמו גם שלושת הפרקים האחרונים, הם הטובים ביותר בסדרה. אולי זה האקשן, אולי זה הסיפור שחוזר להיות פשוט אך גאוני, אבל מה שעשה את הסדרה היו הפרקים האלה. מה שהרס את Kurozuka לעומת זאת זה כל מה שבאמצע. העתיד אליו קורו נקלע נמצא במצב של מלחמה פוסט אפוקליפטית. אתם יודעים כבר איך זה עובד: מחתרות גרילה שנלחמות בצבא הגדול והאכזר. האויבים הגדולים לצערי לא מעניינים מספיק, ויש באמצע כמה רגעים מעניינים מספיק, כולם מכילים קרב מכות כזה או אחר נגד מכונה אכזרית או פסיכופת. אבל שאר הדמויות משעממות, חוץ מקואון [Kuon] – שמתמודד עם קורו על התואר “המגניב השקט והחזק” (והוא גם הסיבה שפרק 11 הלפני אחרון היה כזה טוב).

התסריט מגלומני ומייגע, אבל יש פה הפקה איכותית שמכפה על כל זה. האנימציה זורמת באופן מדהים, והקרבות ברוטאליים ואכזריים עבור כל חובבי הדם שמשפריץ כמו גשם. הרבה אפקטים מיוחדים יושמו בסדרה, כמו אפקט “זמן הקליע” המפורסם מהמטריקס. דבר שהפריע לי הוא שבמהלך קרבות חשובים הצבעים בסדרה מתהפכים, אולי זה בכדי להקל מעט על האכזריות של הסדרה, אך הדבר הזה – שדווקא היה גימיק מגניב בהתחלה – מתחיל להיות מיותר ומעיק אחרי כמה פרקים. אני נורא מצטער, אבל את הדם שלי אני רוצה לראות בצבע אדום.

המוזיקה בסדרה טובה, טובה עד מאוד אפילו. יש הרבה תופים שעושים רק “בום בום בום” אבל הם שקובעים את מזג העלילה לאותו רגע. יש גם מנגינה אלקטרונית קצבית שהופכת את הקרבות המעניינים למעניינים קצת יותר. שיר הפתיח של הסדרה – SYSTEMATIC PEOPLE – המבוצע בידי הסולן של The Mad Capsule Markets והגיטריסט של Maximum the Hormone הוא שיר מטאל לכל דבר: לא תבינו מילה ורובו הוא גראולינג לתוך מיקרופון. הייתי מנחש שזה בשביל לסמל את האנרכיה והבלאגן של עולם הסדרה, אבל לדעתי הפתיח הזה לא מתאים לסדרה שאלמנטים של יפן הפיאודלית מושרשים בתוכה.

מאמורו מיינו ורומי פאקו. כן, בהחלט שמות גדולים. אך לצערי קורו – הדמות של מאמורו מייאנו – בכלל שותק כמעט כל פרק. את המונח “רגע מרגש נדיר” הייתי מיחס לכל שניה בה הוא פותח את הפה. רומי פאקו מנגד מדברת הרבה, אך הדמות שלה מופיעה בתחילתה וסופה של קורוזוקה (עם כמובן פלאשבקים, חלומות והזיות של קורו עליה במהלך הסדרה), אז אפשר בהחלט להבין למה השניים לקחו את הג’וב הזה: תפקיד ראשי במינימום מאמץ.

הצפייה ב-Kurozuka לא הייתה בזבוז זמן. העלילה אולי לא מיצתה את הפוטנציאל שלה עד הסוף, ואפשר היה לשחק עם העולם העתידני בצורה אחרת. אפילו הסוף של הסדרה מעט שנוי במחלוקת (אבנגליון סטייל), אבל יש טוויסט עלילתי מהסוג שאני אוהב. הקרבות מכפרים על הדיאלוגים המיותרים, ובכל זאת יש לסדרה עולם עשיר ומפורט גרפית בצורה שלא נראית הרבה על המסך. אם היו לה יותר מ-12 פרקים עוד הייתי ממליץ לחשוב פעמיים, אך עם כמות קטנה של פרקים אין לכך הצדקה. זאת כנראה הסיבה מדוע צופי הסדרה מתחלקים ל-2: כאלה ששונאים אותה, וכאלה שמתים על כל רגע שלה. המלצה שלי בשורה התחתונה: תצפו ב-Kurozuka אך ורק אם אתם מרגישים שזה נכון.

הטוב: קרבות אקשן דינמיים. פס-קול מדליק. גרפיקה עשירה ומפורטת.
הרע: עלילה איטית באמצע. דיאלוגים מיותרים. לא מעט קלישאות. דמויות משנה לא משהו.
והלא נורא: גם אם לא אהבתם, תוכלו לתרץ שיש לכם סדרה נוספת של מאמורו מייאנו ורומי פאקו בארסנל.

ציון OK – סביר

Kurozuka | אקשן, אימה, מד”ב, רומנטיקה, תופים | 2008 | 12 פרקים | סטודיו MADHOUSE | במאי: טטסורו אראקי (Death Note) | יוצר מקורי: בּאקוּ יוּמְמאקוּרַה

לקריאה נוספת

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם