(Kimi no na wa. (Your Name

מאז הקיץ האחרון הפכתם את חיי לגיהינום: “.Kimi no na wa” (אל תשכחו את הנקודה. הנקודה חשובה), סרטו עטור השבחים של מאקוטו שינקאי, יצא לאקרנים ונדמה כי כולם, אבל כולם, צפו בו: אתם, אחותכם, השכן שלכם והכלב. אמנם אני מכיר קומץ שצפה בסרט כשיצא בבתי הקולנוע (בכל מדינה שהיא לא ישראל), אך רובכם נכנעתם לאיכות הירודה שדלפה לרשת. ואני לא רוצה לשמוע “אב… אב… אבל…”, הצצתי בכל גרסה שהאינטרנט הציע – מתוך סקרנות — ומעט אופטימיות — וכולן, ללא יוצא מן הכלל, נוראיות.

תגידו, אין לכם סטנדרטים? אתם מהאנשים המוזרים האלה שרואים “משחקי הכס” בסמארטפון? מאקוטו שינקאי הוא שם נרדף לחגיגה ויזואלית משכרת חושים, לא יכולתם לחכות כמה חודשים? כי אני יכולתי, וזה לא היה פשוט: סוף סוף יש סרט אנימה שהכה גלים ברשתות החברתיות, ועמיתכם הנאמן לא לקח חלק בהילולה. אך ההמתנה הסתיימה, כי הסרט זמין בגרסת בלו-ריי מרהיבה (ועוד עם כתוביות באנגלית, כמה נחמד). לכבוד המאורע הכנתי פיצה, כיביתי אורות והייתי במרחק מטר ממסך הטלוויזיה. קולנוע תוצרת בית מה שנקרא (למען האותנטיות גביתי ממיכל מחיר מופקע עבור פופקורן סר טעם), כי בניגוד אליכם, את הצפייה הראשונה שלי אני רוצה לחוות כמו שצריך.

מיותר לציין עד כמה גבוה היה ההייפ שלי עד אתמול: במהלך החודשים בהם לא צפיתי בו, ניפץ הסרט שיאים קופתיים ועל הדרך זכה לשבחים מקיר לקיר. הייתי מתאכזב לו היה מתברר כי לחינם המתנתי ארוכות ונמנעתי באובססיביות מספויילרים.

תלמידת התיכון מיטסוהא מתגוררת בעיירה פסטורלית בהרים אך משתוקקת להיות נער חתיך בטוקיו (אני מבין את החלק של טוקיו. אבל מדוע דווקא כנער?). והופ, איזה קטע, היא מתעוררת כנער חתיך בטוקיו. הבעיה? נער חתיך מטוקיו מתעורר כתלמידת תיכון בעיירה פסטורלית בהרים. זו למעשה תחילתה של מסכת פריקי פריידי בין שני צעירים זרים אשר מספר פעמים בשבוע, באופן רנדומלי לחלוטין, מחליפים זהויות. הם מתַקשרים באמצעות פתקיות וכתובות על הגוף א לה ממנטו, ומתקשים לזכור את שעשו בהיותם בגוף האורח. 

לצערי אני לא יכול להרחיב מעבר לכך על עלילת הסרט, וחבל, כי עבור מי שלא מכיר את שינקאי התקציר נשמע כמו קומדיה גנרית על החלפת גופים. אולם שינקאי כמו שינקאי הפך האלמנט השחוק על יוצרו: זה לא רק סרט החלפת הגופים המוצלח שאי פעם נוצר, זו דרמה רומנטית מהשורה הראשונה, סרט מתח משובח ופנטזיה עילאית. שתי הסביבות הקיצוניות בהן מתרחש הסיפור מקנות ל-Kimi no na wa תחושה כי מדובר בסרטים שונים שחוברו יחדיו. טאקי, הנער, חי בעיר סואנת, לומד בבית ספר סואן ועובד כמלצר במסעדה סואנת, לעומת מיטסוהא שבעיירתה אין אפילו בית קפה אחד. בעוד סרטים אחרים בסגנון מחליפים גופים בין בני משפחה או חברים לספסל הלימודים, יש משהו נחמד בכך שהפעם מדובר בזרים מוחלטים.

אותו בסיס של הסרט משתנה: מקומדיה חביבה נהיה Kimi no na wa סרט אפי על רומן גדול מהחיים. חצי השעה הראשונה מקסימה, אך גולת הכותרת היא מה שמתרחש אחריה (ועל כך מן הסתם אני לא יכול לכתוב).

מבין כל סרטיו של שינקאי, מדובר בסרטו המוצלח ביותר, והראשון ששובר את הקללה בה היה מצוי: בעוד הוא זכה להצלחה עם סרטיו הקצרים (“גן המילים” לדוגמה. אחת מדמויותיו הראשיות מופיעה אגב ב-Kimi no na wa), סרטיו הארוכים נחשבו לסבירים במקרה הטוב (זוכרים את “Children Who Chase Lost Voices“? כי אני כבר לא). אולם שינקאי הוכיח הפעם כי הוא מסוגל להחזיק סרט באורך מלא, ועוד איזה סרט: עטור דרמה, הומור, רומנטיקה ופנטזיה, היבטים בהם הוא מצטיין אחד אחרי השני.

לא שהסרט מושלם כפי שעשו ממנו. הוא אינו ארוך במיוחד, 107 דקות, ובכל זאת הייתי חותך ממנו כרבע שעה. Kimi no na wa סובל מתסמונת “שיבת המלך”, והכוונה בכך היא שיש בו לפחות 5 נקודות שהסצנה אחריהן הייתה אמורה להיות כתוביות הסיום, ובמקום זאת קיבלנו עוד סצנה. ועוד סצנה. ופתאום עוד קליימקס. ואז משהו גרנדיוזי. ורק אז מגיע הסו… לא, עוד סצנה. ואז עוד אחת, וכן הלאה.

למזלנו מדובר באחד מסרטי האנימציה הכי יפים בסביבה, כך שגם הסצנות המיותרות מרהיבות להפליא: טוקיו המאויירת מפורטת מטוקיו האמיתית, ויש רגעים שיותירו אתכם עם לסת שמוטה. אבל יודעים מה? בואו לרגע נתעמק בשינקאי וסגנונו. שנים רבות הוא מנסה (ומצליח) להרשים אותנו עמוקות, אך עם כל פרויקט חדש שהוא מוציא, נעשה קשה יותר ויותר להתעלם מהיעדר חזונו האמנותי. כן, העיר שלו יפה והכפר מהמם, אבל היכן הטייק הייחודי  שלו לסביבות הללו? טוקיו של סאטושי קון מחוספסת ומחוברת למציאות; טוקיו של הוסודה גרנדיוזית ומדגישה את הבדידות שחווים בה. טוקיו של שינקאי, לעומת זאת, היא פשוט טוקיו: תעתיק ראליסטי של הדבר האמיתי. אמנם תעתיק יפה, אך חלול מתוכן והשפעה על גיבוריה. שינקאי צבר מוניטין כמאייר מחונן, אולם תחום ההתמחות שלו הוא שחזור נופים קיימים. כדי להסוות את הבנליות הזו, הוא שופך דליים של צבע, HDR ו-Lens Flare שיגרום לג’יי ג’יי אברמס לומר ‘בוא נרגיע קצת’. חצי שעה לתוך הצפייה הרגשתי שאני מוכרח להרכיב משקפי שמש. 

ראינו ב-“Children Who Chase Lost Voices” מה קורה כשהוא מנסה לברוא עולמות פנטזיים פרי דמיונו: הוא מעתיק ממיאזאקי (ולא באופן מוצלח במיוחד). אין לי באמת פתרון להציע, אני רק אומר ששינקאי הוא אולי אחד הבמאים המדוברים כרגע ביפן, אבל יש לו כברת דרך לעבור אם ברצונו להותיר חותם זהה בסרטיו העתידיים. סיפור מוצלח ודמויות עם עומק הם שהפכו את Kimi no na wa להצלחה פנומנלית, אולם באותה מידה יכול היה הבמאי הצעיר להשכיר מצלמה וצוות הפקה, לצאת לרחוב ולביים סרט דומה בלייב אקשן. כדי להיות במאי  אנימציה מוביל, עליו ללמוד לנצל את ההזדמנויות שהמדיום מציע. 

אוקי אוקי, יצאתי ביקורתי מדי כלפי סרט ממנו נהניתי לכל אורכו. Kimi no na Wa זו חוויה של פעם בכמה שנים, וכעת יש לכם הזדמנות לצפות בו כמו שצריך (ולא כפי שפיראטים סינים חושבים שצריך). על אף ההייפ שהיה בשחקים, עמד הסרט בגאון בציפיות שלי ממנו.

(פחות או יותר)


.Kino no na wa [במערב: “Your Name”] | יפן, 2016 | 107 דקות | דרמה, רומנטיקה, פנטזיה, פריקי פריידי | CoMix Wave Films | ריונוסוקה קאמיקי, מונְה קאמישיראשי | תסריט ובימוי: מאקוטו שינקאי

לקריאה נוספת:
♦ Children Who Chase Lost Voices [ביקורת]
The Garden of Words [ביקורת]

לקריאה נוספת
2 תגובות
  1. Ro אומר/ת

    אני לא יודע אם להרביץ לך או לנשק אותך.
    אתה משבח את הסרט כמו שצריך וגורם לי לשמוח. ושנייה אחרי זה, אתה מוריד לה כאפות כאילו .. וואטדהפאק!

  2. תהילה אומר/ת

    אהבתי את הניתוח שלך, וצחקתי ושמחתי, וגם לי קצת “ירד האוויר” כשהגעתי לסוף..

    בעיקר רוצה לומר שבכל אחד יש משהו ייחודי, טעם שלו. וזה היופי, שאין אידאל יופי אחד או השראה אחד, אלא כל אחד מוציא מהמעיינות הפנימיים שלו וככל שהוא מתקדם בחייו המעיינות מתעמקים ומשנים צורה. בעיניי החוזק בביקורת הוא להסתכל על יצירה (ובמיוחד כזו שראויה) ולנתח את כל מה שעושה אותה לכזו טובה. כמו בחינוך (:

    אני אהבתי מאוד את הסרט, כמו שהוא. ואני מאמינה שבסרט הבא הוא בטוח יחשוב איך להשתפר, אין ספק כי זה דרך החיים.

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם