Children Who Chase Lost Voices from Deep Below

על ידי רם קיץ פורסם ב דצמ 14, 2011

מאקוטו שינקאי הרגיל אתכם לדרמות מלנכוליות סוחטי דמעות? הטריילר של "Children Who Chase Lost Voices from Deep Below" מבטיח את אותו הדבר? ובכן, שימו את הציפיות בצד. סרטו האחרון של מאקוטו שינקאי הוא הכל חוץ מסרט של מאקוטו שינקאי; דרמה אפית גדולה מהחיים, סרט אקשן ברוטלי, סיפור על חיים ומוות, סרט קומדיה, סרט פנטזיה – רק תבחרו. לאן נעלם שינקאי של המחשבות הסהרוריות על רקע מנגינות נוגות? הוא עדיין פה לטובת המעריצים האדוקים. אבל הגיע הזמן לפתוח את הדלת עבור חדשים לא כך? אגב, לא רק שהטריילר מטעה – הוא גם שקרן. כמעט מחצית מהשוטים בו לא מופיעים בתוצר הסופי (וחבל, הם נראים נפלא).

הסרט בן השעתיים מספר את סיפורה של אָסוּנה, נערה שאת השעות שאחרי הלימודים היא מבלה עם חתול מסתורי בהרים, מאזינה למוזיקה הבוקעת דרך מַקְלֵט אותו הוריש לה אביה המת. אני יודע, אם היה לה פלייסטיישן זה לא היה קורה, אבל אז היא לא הייתה נתקלת בדב, ולאחר התקרית האלימה עם הדב (או לפחות מה שנראה כמו דב) היא חבה את חייה לשוּן – נער מסתורי שמציל את חייה ואליו היא מפתחת חיבה. עד כאן הכל טוב ויפה, אלא שאז שון נעלם והיא נהייתה מטרה ניידת עבור קבוצת חיילים שכירי-חרב שרודפים אחריה ואחרי שין – אחיו של שוּן (מקוריים ההורים שלהם) – עד ששניהם מגיעים לאגראת'ה, עיר מיתולוגית שהיא כמו שאמבאלה רק לא. הם לא לבד – ריוג'י מוריסאקי, שכיר של אותו ארגון מסתורי, מצטרף במסעו להחזיר את אשתו המתה אל עולם החיים.

נכון להיום מדובר בפסגת יצירותיו של מאקוטו שינקאי. לא להתבלבל, לא אמרתי שמדובר בסרטו הטוב ביותר, דיברתי על היבט טכני בלבד. האיור – הסממן הבולט ביותר בסרטיו – מגיע לעוצמות של יופי עוצר נשימה. אם עד כה זכינו לנופים אורבניים או הרריים כמו ב-"חמישה סנטימטרים בשניה" ו-"מעבר לעננים, המקום המובטח", הפעם אנו מקבלים את כל החבילה. חצי השעה הראשונה של הסרט מתרחשת בעיירה כפרית השוכנת ליד ההרים, דבר שמספק חומר עבור שוטים מרהיבים הן של הטבע והן של העיירה, ובמגוון קומפוזיציות.

הטבע בסרט אינו מפסיק "לנשום" – בין אם אלה עננים זזים, צל שנע במילימטרים בהתאם למיקום השמש או משק כנפיים של ציפור קטנה באופק. אבל לזה זכינו גם בסרטים קודמים, ונופים-דמויי-ציור הם כבר לא מנת חלקו הבלעדית של שינקאי. אז מה החידוש? ובכן, כבר אמרתי – אגראת'ה. מהרגע שכף רגלה של אסונה (הגיבורה, זוכרים?) דורכת בעולם החדש, האנימטור חוגג. לרגע הזה ייחל שינקאי כל חייו – ליצור עולם סוראליסטי ומופלא שלא כפוף לחוקי הפיזיקה. ראינו טעימה מכך ב-"קולו של כוכב", אך היה זה פרויקט בן חצי שעה, כזה שנוצר בתקופה בה שינקאי עוד היה מוגבל במשאבים.

אך לא ב-"Children Who Chase Lost Voices from Deep Below" (שמישהו יגיד לשינקאי שכותרות ארוכות לסרטים הן לא הדרך למשוך תשומת לב). מהרגע הזה, הסרט לא מפסיק לבצע ניסויים. חיות מיתולוגיות, מפלצות ואלים הם דבר שבשגרה, ולא כולם ידידותיים, ואם יש סרט אחד עליו חשבתי רבות במהלך הצפייה – היה זה "המסע המופלא" של מיאזאקי, סרט שלוקח גם הוא גיבורה צעירה לעולם מיתולוגי רדוף, וכמו מיאזאקי – לא יצר שינקאי אפוס גדול מהחיים. בכל רגע נתון מתמקדת העלילה באחד משלושת גיבוריו (אסונה, שון או מוריסאקי) ואפילו סצנות הקרב הקשות ביותר אינן הופכות למלחמה אפית. אך זה לא אומר שהן לא אלימות, חלקן אפילו גרפיות במיוחד, וכן – מוות הוא עניין שבשגרה. חשבתם אי פעם שתראו מסוק אפאצ'י או אקדח בסרט של שינקאי? גם אני לא. כמו כן, אגראת'ה כל-כך "חיה" וצבעונית עד שהיא נראית כמבוססת על מקום אמתי, ולא אופתע אם יוצרי הסרט השתמשו בקרטוגרף כדי למפות את העולם הגדול הזה.

אבל איך העלילה?
…
נה.

שינקאי יצר סרט יפה, אולי היפה ביותר בשנה החולפת. שני אולי רק ל… רגע… Redline יצא שנה שעברה. אז כן, שני לאף אחד. אבל הסיפור לא סוחף במיוחד, דבר שקשה להודות בו לנוכח העובדה שמדובר בסרט מסע, כי אני פריק של סרטי מסע. אבל בשום נקודה, למעט אולי בחצי השעה האחרונה, לא הרגשתי כי הסכנות מסוכנות, האתגרים מאתגרים והמפלצות המ… מפולצות. לרגע לא היה לי ספק כי אסונה, שין או השלישי ייחלצו מהחיה התורנית שמשקימה להורגם, אפילו אם זה קורה בעור שיניהם. בעוד שסצנת המרדף במסוק בתחילת הסרט כמעט מושלמת, קרבות הסיף אחד-על-אחד או אחד-על-חמישה (כש-'האחד' הוא תמיד שין) לא כאלה מרגשים, ובמקום לחשוב "אוי לא, מעניין איך זה יסתיים?" כל שעלה בראשי הוא "למה לא חיממתי פופקורן?", או כאשר הופיע הדוב, לא לחשבתי לעצמי "אוי לא – פאקינג דוב!", חשבתי "בכלל יש לי פופקורן?".

הסרט אף לא מצטיין בדבר האחד בו שינקאי אמור להיות מאסטר – פיתוח יחסים. חלקים רבים מהסרט מבלה אסונה עם שין, ולא האמנתי לאף אחד מהרגעים האינטימיים שיש בין השניים, מפני שרובם קלישאתים ואפתים. הטעות שלי הייתה שקיוויתי למערכת יחסים דומה לזו של צ'יהירו וקאי מ-"המסע המופלא", אך גם כשהבנתי כי אין למה להשוות, אסונה ושין לא מספקים את הסחורה מבחינת הגיון. שין: "היא הצילה את חיי אחרי שהצלתי את חייה אחרי שהיא הצילה את חיי. אני חייב להציל אותה כי אני חייב לה!". כן, אתם מסכנים את החיים זו עבור זה בגלל חובות. בראבו.

את החלקים הרבים האחרים מבלה אסונה עם ריוג'י. זוכרים שאסונה יתומה מאב? זוכרים שריוג'י אלמן? הסרט לא מסתיר את העובדה שהם יינג ויאנג זו בחיי זה, ואף אסונה אומרת לריוג'י חד וחלק "אתה אבא בשבילי" (וזה היה בשלב שהם הכירו פחות מיום). אך הסרט לא משכיל לחקור לעומק את מערכת היחסים הפוטנציאלית בין השניים, וסיבותיו של ריוג'י להחזיר לחיים את אשתו לא כאלה גדולים מהחיים: "היא מתה. אני מתגעגע אליה. אני אחזיר אותה!". התאכזבתי גם כאשר דילמת החזרה-לחיים לא עולה, ולוּ לרגע, בראשה של אסונה, והיא, להזכירכם, הפחות-בוגרת מבין השניים, כזו שלא אמורה להבחין בין אסור למותר.

אבל לעזאזל, איזו מוזיקה נהדרת יש פה. שינקאי נוהג לעבוד עם המלחין טנמון (זה שם במה, הוא לא דיג'ימון), איש שעושה עבודה משובחת גם הפעם, אם כי בשלב הזה – שלושה וחצי סרטים אל תוך הקריירה – מותר להלין קצת על חוסר המקוריות, ואם אשמע את המנגינות מכל הסרטים, אני לא משוכנע שאוכל לשייך אותם בהתאמה. אבל מי אני שאשבית שמחות? מי שעד כה נהנה מפס-הקול בסרטיו של שינקאי לא יתאכזב גם הפעם, וזה כולל את הלחן של השיר בעל האנגלית העילגת "Hello Goodbye & Hello" של אנרי קומאקי. אם כי מבחינת רגש, "One More Time, One More Chance" של מאסאיושי יאמאזאקי (שיר הנושא של "5 סנטימטרים בשניה") נותר האלוף (לא שהקרב הוגן).

עבודת הדיבוב לעומת זאת סבירה. את אסונה מדבבת האסאקו קאנמטו, הידועה בתור איקה מוסומה מ-"Ika! Musume", עובדה שאני שמח שגיליתי רק עכשיו, אחרת הייתי שם לב לדיבור שלה תוך כדי הצפייה והייתי מאבד ריכוז. את ריוג'י מדבב לא אחר מאשר קאזוהיקו אינואה, הלא הוא… הרבה דמויות, אבל נסתפק בקאקאשי מ-"נארוטו". בסדר בסדר, וקלייב מ-"Fairy Tail". אליהם מתווסף מיוּ אירינו (סנה מ-Eyeshield 21, סיוראן מ-"Tsubasa") בתפקיד כפול: שין ושוּן. להגיד לכם ששלושת המדבבים יצאו מגדרם עבור תפקידיהם יהיה שקר. הם נותנים את המינימום ההכרחי, אך מנעד הקולות של דמויותיהם אינו רחב במיוחד, במיוחד בסרט בו הם צריכים לצעוק ולבכות לא מעט. אבל אולי זה רק אני והסטנדרטים הגבוהים שלי, ספרו לי אתם.

לסרט יש את כל הפרמטרים להיות אחד הטובים של השנה, ומבחינה ויזואלית הוא אכן כזה. אך תסריט סטנדרטי ופיתוח דמויות קלישאתי מדמה אותו לנסיעה במכונית פורשה באמצע ג'ונגל: ההרגשה טובה אך הנסיעה עקומה למדי, ובטח שלא תיקח אתכם רחוק. כנראה שהזיכרונות שלי מ-"5 סנטימטרים בשניה" היו טובים. טובים מדי. מפני שרק עכשיו נזכרתי בעצם ש-"מעבר לעננים, המקום המובטח" לא היה סרט עד כדי כך טוב כמו שרציתי לזכור. אין זה אומר שסרטים של שינקאי יהיו משהו שאפסיק לצפות להם, בכל זאת מדובר באחד היוצרים המקוריים והמוכשרים ביותר בתעשייה. אבל מאקוטו: אתה לא חייב לעשות הכל בעצמך. תן לאחרים לכתוב את התסריט.