Hibike! Euphonium: Oath’s Finale

אם תשאלו אותי, “Hibike! Euphonium” הסתיימה כמו שצריך: שתי עונות האנימה (יחדיו #8 ברשימת מאה סדרות האנימה של העשור) כיסו את שנתה הראשונה של קומיקו בתיכון מבלי להותיר כמעט קצוות פרומים. לגבי מעט הקצוות שבכל זאת נותרו פרומים, ובכן – בשביל מה יש דמיון? דמיון זה נחמד. בדמיון אפשר להניח, למשל, שקומיקו וריינה מגלות את אהבתן אחת כלפי השנייה. הרי למי אכפת מעלילה בה תלמידי השנה השלישית, וספציפית אסוקה, כבר לא בסביבה? זה כמו להמשיך את “מחברת המוות” בלי L. אה, רגע…

לכן לא ניגשתי בהתלהבות יתרה לסרט החדש, “Oath’s Finale”, אשר ממשיך את עלילת הסדרה. שנה חדשה מביאה עמה בעיות חדשות, ואני לא רוצה לראות עוד בעיות. סיימנו את הבעיות. תנו לקומיקו וריינה לחיות באושר!

סרט הקולנוע לא מבזבז זמן והוא נפתח בהצהרת אהבתו של שואיצ’י כלפי קומיקו. לאחר מכן מתחילים הגיבורים את שנת הלימודים החדשה, ותלמידי שנה א’ חדשים נכנסים לתמונה, בראשם קאנאדה – טיפוס שמתחנף לקומיקו באותו אופן בו החתול שלי  פתאום אוהב אותי כשהוא רעב. לוקח קצת זמן להבין אם קאנאדה חורשת זימה עם כוונות רעות, או מישהי שההיסטוריה הבעייתית שלה פיתחה אצלה מִטען שלילי. בדומה לדמויות אחרות שלא אהבתי בסדרה ובהמשך הן נהיו פייבוריטיות שלי (*אהמ* יוּקוּ *אהמ*), גם את קאנדה למדתי לחבב למרות האופי שלה – אופי הפוך ב-180° מוייב הבודהה הסמכותי של קומיקו (מה שגרם לי להבין עד כמה קומיקו עצמה השתנתה מאז שהכרנו אותה לראשונה).

את תלמידי השנה הראשונה החדשים האחרים  לא לומדים להכיר לעומק. אחת מהן, מיריי, היא טיפוס אנטי-חברתי שככל הנראה מסתתר בה סיפור מרתק שראוי היה לחקור. אחד אחר, מוֹטוֹמוּ, מגדף כמו ערס ונראה כמו גיבור של קומדיית שונן — ואני אוהב את זה, הוא ממש לא דמות אופיינית לריאליזם של “Hibike! Euphonium”. שני אלה לא זוכים לזמן מסך ראוי, וניכר היה שאם היינו מקבלים עונה שלישית במְקום סרט, החבר’ה האלה היו זוכים להתפתח מולנו כדמויות עגולות.

זו למעשה עיקר הבעיה של “Oath’s Finale”: השנה הראשונה של קומיקו נפרסת על פני 26 פרקים שהם, בערך, 9 שעות של תוכן. לעומת זאת, כל שנת הלימודים השנייה של קומיקו מתנקזת לכדי 100 דקות; הסרט מדלג על דמויות ואירועים משל היה סרט ריקאפ, ועל הדרך נדחקים לשוליים דמויות מוכרות ואהובות שהפכו פה לניצבים. ריינה אמנם בסביבה כל הזמן אך לא קורה עמה שום דבר ראוי לציון, ושואיצ’י – חרף העובדה שהבחור התוודה על אהבתו – הוא רוב הסרט קישוט. סליחה, קישוט זה יפה. שואיצ’י הוא טפט: נוכח, תורם לאווירה, אך לא הייתם מרגישים בחסרונו.

מערכת היחסים בין קומיקו לשואיצ’י היא אלמנט שסדרת האנימה פשפשה בה עוד מהפרק הראשון אך מעולם לא נכנסה למים העמוקים. “Oath’s Finale” אמנם טובל (סוף סוף) רגל פנימה, אך באותה קלות הוא גם מוציא אותה. ציפיתי שהפעם נזכה לראות את השניים במרכז הבמה, בעיקר כי שואיצ’י מככב על הפוסטר של הסרט וחשבתי לתומי כי יש לכך משמעות.

קשה לתת ביקורת פחות מנהדרת לסרט של “Hibike! Euphonium”. העונה הראשונה מושלמת והעונה השנייה יותר ממושלמת, אך “Oath’s Finale” לצערי לא כזה. בדיעבד הבנתי שהסרט החדש הוא למעשה גשר בין שנה א’ רוויית האמוציות, התככים והקתרזיס, לבין פרויקט האנימה אודות שנה ג’ שעתיד לצאת מתישהו, ואשר יהיה רווי אמוציות, תככים וקתרזיס. אולם כרגע, בתור הסיום הנוכחי של הפרנצ’ייז, “Oath’s Finale” הוא נקודה מאכזבת לעצור בה – על אחת כמה וכמה כשכבר קיבלנו בעבר סיום יוצא מגדר הרגיל.

מנקודת מבט של הנרטיב הכולל, אפשר להבין את היוצרים: הרי אי אפשר  שכל שנת לימודים של קומיקו תהיה כל-כך דרמתית, ולכן “Oath’s Finale” פה כדי להרגיע את האווירה בתום סערת הרוחות של שנה א’, ועל הדרך הוא מכין את הקרקע לקראת פרויקט שנה ג’ (ובעניין הזה, אל תדלגו על הסצנה אחרי הכתוביות). זה עדיין לא אומר שסרט עדיף מסדרה, כי 100 דקות זה כלום כשיש אנסמבל של עשרות דמויות.

סרט בינוני של “Hibike! Euphonium” הוא עדיין רמה אחת מעל רוב הפקות האנימה בסביבה. אין צורך לציין שהאנימציה מנקרת עיניים, וטורניר התזמורת בסוף הסרט (כי תמיד יש אחד) הוא למעשה 10 דקות נטולות דיבורים של מסאג’ מתמשך לאפרכסת. המופע לבדו שווה את זמנכם, ומבחינתי הוא מהווה סיום נהדר… אם כי לא עבור הסרט  הזה, אלא עבור “ליז והציפור הכחולה“.

לא אגיד באיזה אופן זה קורה, אך “Oath’s Finale” מתכתב באופן פיוטי עם הסרט עתור הפרסים שיצא לפני שנתיים. ‘ליז’ אמנם מתעלם מהעובדה שהוא שייך לפרנצ’ייז של “Hibike! Euphonium” כדי שיוכל, בצדק, לעמוד בזכות עצמו – אך “Oath’s Finale” זורק קריצות (לא כאלה מרומזות) כלפי ‘ליז’, ואני מודה שהתרגשתי. אין חובה לצפות ב-‘ליז’ כדי להבין את “Oath’s Finale”, כן? אך זה בוודאי ישפר את חווית הצפייה (ובלי קשר, ‘ליז’ סרט שאתם מוכרחים לראות. ויזואלית, הוא עדיין השיא של הפרנצ’ייז).


חובבי “Hibike! Euphonium” יכולים ומוזמנים לצפות ב-“Oath’s Finale” (למעשה, רק אם אתם חובבי “Hibike! Euphonium” אפשר לצפות בו. הסרט לא עומד בזכות עצמו) אבל אם תבחרו לוותר עליו, לא אפציר בכם שאתם מחמיצים חוויה יוצאת דופן; מעט ההישגים בו שראויים לציון הם העתק-הדבק מהסדרה עצמה, וזה כולל את מופע הסיום המרהיב והדילמות בהן הסרט עוסק (ובראשן שאלת ההגשמה העצמית לעומת הישגים חברתיים, נושא שהסדרה טחנה דק). אני לא מאוכזב מ-“Oath’s Finale” אך אשקר אם אגיד שיצאתי ממנו שבע.


הטוב: עדיין רמה אחת מעל רוב סדרות וסרטי האנימה מבחינת דיאלוגים, אנימציה ופס קול.
הרע: מרגיש כמו שומן עודף של הפרנצ’ייז.
והמכוער: ריינה וקומיקו כבר לא יקרה, הא?

ציון במדד OK – סביר פלוס


[Hibike! Euphonium: Chikai no Fināre [Sound! Euphonium the Movie: Oath’s Finale | יפן, 2019 | 101 דקות | סטודיו Kyoto Animation | מוזיקה, דרמה, Slice of Life, בטח קשה היום לנגן עם מסיכות | טוֹמוֹיוֹ קוּרוֹסָאוָוה [טינה מ-“!Black Bullet”], צ’יקה אנזאי [טוֹקוֹ מ-“Taboo Tattoo”], איָקה אסָאי [לאורה מ-“!Aikatsu Stars”], מוֹאְה טוֹיוֹטָה [ויוי מ-“Idol Memories”], טאקאהירוֹ סאקוּראי [שוֹגוֹ מָאקִישִימַה מ-“Psycho-Pass”], מינאקו קוטובּוּקי [צ’יהירו מ-“Tamayura”], סורה אמאמייה [אקאמה מ-“!Akame ga Kill”] | במאי: טאטסויה אישיהארה | יוצרת מקורית: אייָנוֹ טאקדה


לקריאה נוספת:
 Hibike! Euphonium [ביקורת על העונה הראשונה]
 Hibike! Euphonium [ביקורת על העונה השנייה]
ליז והציפור הכחולה [ביקורת סרט]

לקריאה נוספת
1 תגובה
  1. Vesil אומר/ת

    Took you long enough,

    Komiko and Rina for life!

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם