Hibike! Euphonium 2

 

ספוילר לעונה הראשונה.


אם יש דבר אחד שאני מתחרט עליו בביקורת העונה הראשונה של Hibike! Euphonium הוא הציון: “סביר פלוס פלוס פלוס”, או – בשפת אנימה אוקי – 10 עגול. הסיבה לכך ברורה: אני רוצה לתת לעונה השנייה ציון גבוה יותר, אבל איך נותנים ציון גבוה ממושלם? טוב, זו כבר בעיה עבור רם של סוף הביקורת.

סדרת האנימה הפנומנלית מבית KyoAni עוסקת באנסמבל כלי נשיפה בתיכון קיטָאוּג’י; קומיקו, גיבורת הסדרה, הצטרפה לתזמורת אשר בסוף העונה שעברה (אה… אה… אפצ’ספוילר. לבריאות) העפילה לשלב הבא בתחרות הארצית. מעתה קיטאוג’י בליגה של הגדולים, וקומיקו וחברותיה צריכות לקחת ברצינות כל חזרה. המורה והמנצח הנערץ טאקי סנסיי מביא את שני חבריו המקצועיים כדי שיעזרו באימונים, ונדמה כי חלום הזהב ממשי מתמיד.

אולם זה בית-ספר תיכון ולכן והדרמה, אויה, תופסת את קדמת הבמה.

בעודי מרפרף על אותה ביקורת העונה הראשונה – כי אני נהנה לסבול מדברים שכתבתי – שועשעתי מההתייחסות שלי כלפיה כסדרה אטית, משום שהמצב לחלוטין לא כזה בעונה החדשה: בתור סדרת אנימה של KyoAni, מפתיע לגלות שהיא מבוססת על טרילוגיית ספרים (לא לייט נובל. אשכרה ספרים, בלי תמונות וכאלה), והעונה הראשונה עיבדה במלואה את החלק הראשון בטרילוגיה, מה שמותיר את הנוכחית עם החלקים האחרים. תחילה חששתי מקצב מהיר שאינו אופייני לסדרה הרגועה שאני אוהב, אולם החששות שלי התבדו כשגיליתי עונה מאוזנת – חמשת הפרקים הראשונים מעבדים את הספר השני, ועד כמה שהפרקים הללו טובים, קשה לי לדמיין אותם נמרחים על פני עונה שלמה; עיקר הדרמה בפרקים הללו נסובה סביב שאלת חזרתה של דמות שפרשה. סיפור מעניין, אך עד גבול מסוים.

בזכות “דחיסת” הספרים זכינו לקליימקס מוקדם בדמות פרק 5, פרק פנטסטי בכל פרמטר אפשרי. פרק לפנתאון. פרק להכיר להורים. פרק לבנות לו בית ולהוליד עבורו ילדים. ומה יש בו אתם שואלים? שום דבר. כלומר, שום דבר חוץ מקונצרט, קונצרט רציף וללא הפרעות על פני מרבית זמן השידור. כן, ללא דיאלוגים, מונולוגים ומחשבות – רק אנחנו והמוזיקה (על פרקים כאלה ודאי חולמים מתרגמים).

לאחר ששבים מהחוויה הפסטורלית-אך-אמוציונלית הזו, נכנסת Hibike! Euphonium לספר השלישי ולהילוך חמישי. ‘הסוף באופק. זמן לסגור חשבונות’ אומרת הסדרה, ולכן כל (ואני מדגיש: כל) פיסת עלילה מהעונה הראשונה זוכה לסגירת מעגל באמצעות מיני-ארקים; ריינה ויחסה לטאקי, עברו של טאקי, משפחתה של קומיקו, והכי חשוב (מבחינתי) – מה הסיפור עם אסוקה? – כל תיבות הפנדורה הללו נפתחות בשבעת הפרקים האחרונים, מה שבדיעבד מתברר כהישג מדהים. ועוד אחרי כל זה, מפנקת הסדרה את צופיה בפרק אפילוג לסגירת קצוות.

אפילו פעם אחת לא הרגשתי שהסיפור מתקדם מהר מדי לטעמי. חלוקת המשמרות לדמויות נעשית באופן שוויוני לחשיבותן, וכל סיפור מתחיל בזמן שאור הזרקורים עדיין בסיפור הקודם, מה שהופך את ‘Hibike’ לבינג’-פרנדלי (וזה בדיוק האופן בו צפיתי בפרקים 6 עד 12. כזו רכבת הרים של אמוציות לא חוויתי זמן רב).

בעונה הזו למדתי עד כמה אני אוהב את הדמות של קומיקו. אם בעונה הקודמת שומרת קומיקו על פסיביות וגישה פסימית לחיים, הפעם היא הופכת לחברה מובילה בקרב התזמורת; תלמידים ומורים מתייחסים אליה בכבוד, ואני בהחלט מבין מדוע: האופי שלה משדר כנות ויש בה חן שאין לאחרים. על אף שהיא לא מוכשרת מהשאר או מיוחדת ביופייה או ניחנה בכריזמה, קומיקו הופכת מאדם רגיל כמונו למישהו שהיינו רוצים להיות.

אם תכריחו אותי להצביע על חיסרון, אספר לכם על אחד (הוא למעשה החיסרון היחיד באנימה), וזו הנטייה של קומיקו להימצא במקום הנכון בזמן הנכון; היא מאזינה לשיחות מסדרון שהיא לא אמורה לשמוע, אנשים פולטים בפניה סודות חשובים, וריבים אישיים שאינם קשורים אליה מתרחשים רק מול הפרצוף שלה. העלילה מסרבת לנוע אם קומיקו לא נוכחת, מה שמרגיש טיפה מאולץ. יש כמובן סצנות בלעדיה, אך כולן אזוטריות (למעט אחת. עם שואיצ’י. אתם יודעים על מה אני מדבר).

ריינה אף היא עברה טרנספרומציה, אם כי זו התרחשה במלואה בעונה שעברה. אני חייב להודות שיש משהו מקסים בריינה החדשה, עכשיו כשיודעים שהיא לא קרת-רוח אלא סתם לא-מובנת. היא וקומיקו הן כעת צמד ה-BFF האהוב עלי בתולדות עולם האנימה (ואני חייב לבדוק את סדר העדיפויות שלי בחיים אם יש לי צמד BFF אהוב).

על הפן הטכני אין מה לחדש: KyoAni עשו זאת שוב. אני לא מצליח לחשוב על סדרה מהשנה האחרונה שנראית טוב לפחות כמו ‘Hibike’: הצבעים העשירים, עיצוב הדמויות, האנימציה החלקה והפירוט הסביבתי דרסו כל מתחרה מסכן שקרא עליה תיגר, והיא עשתה זאת ללא שימוש אפילפטי ב-CGI (לתשומת לבכם, Ufotable).


כעת משהושלמה, אפשר לקרוא לסדרה בכללותה ‘מאסטרפיס’. שתי העונות הן מופת טלוויזיונית עם איכות קולנועית, סיפור עשיר בדיאלוגים חכמים ודמויות שלומדות ומתפתחות. יש בה אלגנטיות והנרטיב מגיע עד קו הסיום – יתרון מובהק בימינו. אני יכול להבין מדוע היא לא לכולם, על פניו היא נראית כמו תוצר גנרי מבית הסטודיו בו נולדה, אך למן הדקה הראשונה ועד זו האחרונה, מראה Hibike! Euphonium שהיא לא כמו אחרות. היא טובה יותר.


הטוב: יצירת מופת.
הרע: נוח-מדי שקומיקו נמצאת בסביבה בכל פעם שקורה משהו חשוב.
והמכוער: אבל חייבים להעריך את היכולת שלה לשמור סודות; במקומה הייתי מפטפט.

ציון במדד OK – סביר פלוס פלוס פלוס
(פלוס…ח”ח? לעזאזל איתך רם של תחילת הביקורת)

 [Hibike! Euphonium 2 [Sound! Euphonium 2 | יפן, 2016 | 13 פרקים | סטודיו Kyoto Animation | מוזיקה, דרמה, Slice of Life, אנטי !K-ON | טוֹמוֹיוֹ קוּרוֹסָאוָוה [טינה מ-“!Black Bullet”], צ’יקה אנזאי [טוֹקוֹ מ-“Taboo Tattoo”], איָקה אסָאי [לאורה מ-“!Aikatsu Stars”], מוֹאְה טוֹיוֹטָה [ויוי מ-“Idol Memories”], טאקאהירוֹ סאקוּראי [שוֹגוֹ מָאקִישִימַה מ-“Psycho-Pass”], מינאקו קוטובּוּקי [צ’יהירו מ-“Tamayura”] | במאי: טאטסויה אישיהארה | יוצרת מקורית: אייָנוֹ טאקדה


• לקריאה נוספת: Hibike! Euphonium [ביקורת על העונה הראשונה]

לקריאה נוספת

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם