Hello World

תלמיד התיכון נאומי לא מסתדר חברתית. גם אם תיגשו אליו עם חיוך ותציעו לו משולש פיצה, הוא יסמיק וימלמל. זה לא שהוא סוציומט, נאומי פשוט ביישן.

נאומי שלנו חי בקיוטו של שנת 2027. לרוב, סרטים לא ממקמים את עצמם בעתיד בלי שתהיה להם סיבה – וכאן הסיבה היא שקיוטו הפכה בית לפרויקט ממשלתי רחב היקף “לשימור הארכיטקטורה ותרבות העיר”. בעיקרון, אלה מילים יפות להצדיק מזל”טים בכל פינה כדי לתעד כל. פאקינג. פיפס. שאתם. עושים. אומרים. נושמים. משתינים. המידע מנוטר בזמן אמת במחשב-על (תחשבו על רחבעם מ-“ווסטוורלד”, למי מכם שצופה) ונראה כי לתושבים סבבה עם זה סך-הכל, כי הם זוכים לראות ברחוב הולוגרמות של בתים ישנים (מה שבעצם הופך את העיר כולה למוזיאון). מודה, גם אני הייתי סבבה אם הייתי זוכה לראות הולוגרמות ברחוב.

חזרה לנאומי. חייו של הביישן הצעיר משתנים כשהוא פוגש את עצמו מהעתיד. טוב, “מהעתיד” זה לא המונח הנכון – מדובר באווטאר (הולוגרמי) של עצמו  האמיתי, מה שאומר כי “Hello World” אינו מתרחש בעולם ובו תוכנת מחשב שעוקבת אחריכם – אלא הוא מתרחש בתוך סימולציה דיגיטלית שתוכנת המחשב בנתה מהמידע שאספה (ועדיין אוספת).

אוקי, יודעים מה? פתאום אני לא סבבה עם הקטע הזה של ניטור מזל”טים.

בכל אופן, לא נראה שלנאומי הצעיר מפריעה העובדה שהוא מורכב מאחדות ואפסים (“זה כמו ספר של גרג אגן הוא אומר. אין לי מושג איך זה עוזר לו להתמודד). הסיבה שנאומי האמיתי נכנס באופן לא חוקי לתוך הסימולציה, וספציפית לנקודה בה הוא פוגש את עצמו 10 שנים צעיר יותר, זה בגלל (איך לא) אהבה: נאומי הצעיר, מסתבר, עתיד להתאהב בבת כיתתו רוּרי. אם נאומי הצעיר מתבודד כי הוא ביישן, רורי מתבודדת כי אין לה זין לבני-אדם אחרים. נאומי הצעיר משוכנע כי אין מצב שזה נכון, אין בינו לבין רורי שום קשר, אך המבוגר מתעקש אחרת, ומספר כי דקה וחצי אחרי שהם נהיו זוג (במציאות) – אהבתם נגדעה בגלל ברק שפגע ברוּרי. אאוץ’. נאומי המבוגר, כפרה עליו, רק רוצה לראות את החיוך של רורי, חיוך שהוא לא זכה לראות בעולם האמיתי (כי גם כשמאוהבים, למי יש כוח לחייך), אך כדי לזכות בחיוך הזה, כלומר – לוודא שרורי  הדיגיטלית  לא תחטוף זפטה חשמלית מהשמיים, צריך לשנות את הסימולציה. פשוט, לא? כמה כבר מסובך לא לעמוד ליד מקום בו עתיד לפגוע ברק? אך תוכנת המחשב היא לא בקטע של אנטרופיה: יש לה מידע מדויק איך הדברים צריכים להתנהל – ובכל סטייה, בדומה לתכנית של שני הנָאוֹמים, צריך לטפל כמו וירוס.

כן, הפתעה. “Hello World” הוא פרק ממש ארוך של מראה שחורה… משפט שהיה נכון אם ל-“מראה שחורה” היה פטנט רשום על סוג כזה של עלילה. אולם סרטי אנימה ומחשבים הלכו יד ביד מאז שליאונרדו דה וינצ’י יצר את סדרת האנימה הראשונה בשנת 1468 (קדימה, תוכיחו שזה לא נכון). חשבו על “Summer Wars” או “Serial Experiments Lain” (בעצם אל תחשבו על “Serial Experiments Lain”, חבל להרוס יום יפה). “Hello World” הוא סרט עם רעיון אמביציוזי עם מקורות השראה ממגוון סרטים (כולל “התחלה” של כריסטופר נולאן, “פפריקה” של סטושי קון וסרטי “יעד סופי”). הסרט לוקח את רעיון הסייבר ותזה של זהות עצמית ומשתעשע איתם, לא כמו לגו – כי הוא לא יוצר פה משהו שלא ראינו קודם, אלא יותר כמו פלסטלינה; הוא בוחן דרכים שונות לשחק עם חומר קיים. לא הייתי אומר על “Hello World” שהוא סרט מהפכני, אבל הוא כן מעלה מספר שאלות קיומיות (אם כי אותי מעניין לדעת, אם קיימת מערכת ניטור  בתוך הסימולציה… זה אומר שיש לופ אינסופי של סימולציות?).

בניגוד לסרטים אחרים, “Hello World” לא משנה את חוקי המשחק תוך-כדי-תנועה. כן, דברים יוצאים משליטה. כן, כל העסק מתנקז לכדי מיינד פאק שמתעצם. כן, אני אוהב לומר כן. אבל “Hello World” נשאר נאמן למדע שמאחוריו, וגם אם תצאו ממנו עם יותר שאלות מתשובות – אלה לא שאלות שאי אפשר לפתור עם קצת (קצת הרבה) מחשבה, או לפחות כך חשבתי עד שניגשתי לאינטרנט; אני טיפוס שאוהב לקרוא תיאוריות, וקריאת ספקולציות בפורומים אודות “Hello World” הייתה עבורי חוויה משעשעת (ומאתגרת) לא פחות מהצפייה בסרט עצמו.

רק חבל שיש ל-“Hello World” מגרעה ויזואלית. זה לא שהסרט לא נראה טוב (תראו בעצמכם, הרי בשביל מה אני מצרף תמונות לביקורות?). הרקעים מפורטים להפליא וסצנות האקשן מדהימות: הן דינמיות, חלקות וסוראליסטיות, כיאה למציאות דיגיטלית. הבעיה שלי מצויה באלמנט שלרוב לא אכפת לי ממנו: עיצוב הדמויות. גיבורי “Hello World” נעשו ב-CGI, ולא מהסוג הטוב אלא בסגנון בנאלי, עם הבעות פנים נוקשות ורובוטיות. אם זה ככה בכוונה (כי נאומי ורורי חיים במטריקס) אז שאפו, אבל הייתי מעדיף דמויות שלא נראות כאילו הם מודלים מעידן הפלייסטיישן 2. חבל, כי כמו שאמרתי – האלמנטים הטכניים  האחרים פה נהדרים. צפו בטריילר בעצמכם ותחליטו אם זה משהו שמפריע לכם או לא.


מהרגע שמתרגלים לעיצוב הדמויות (ואכן מתרגלים, כן?), מגלים כי מדובר בסרט מד”ב לא רע שיש בו הכל מהכל: רומן נעורים, מסע בזמן (סוג-של), מציאות וירטואלית ואקשן מהשורה הראשונה. זו הפעם השנייה שסטודיו Graphinica יוצרים סרט מד”ב מקורי טוב אחרי שהפיקו את “Expelled from Paradise” הנהדר. לא שציפיתי למשהו אחר מהבמאי של “Sword Art Online”, טיפוס שיודע דבר או שניים על עולמות וירטואליים, אם כי הכוכב האמיתי של “Hello World” הוא מאדו נוזאקי, אחד התסריטאים האינטליגנטים בתעשיית האנימה; ברזומה הקטן שלו, מלבד הסרט החדש הזה, תמצאו גם את “Babylon” (ביקורת בקרוב, מבטיח) ו-“KADO – The Right Answer”. מסתמן כי קם מתחרה ראוי לגן אורובוצ’י (שכתב אגב את “Expelled from Paradise”) על נישת התסריטאי שאולפנים שוכרים כשהם מעוניינים בפרויקט שיגרום לאנשים להרגיש חכמים – מה שהצליח, כן? כי הרגשתי חכם אחרי הצפייה ב-“Hello World” (וטיפש אחרי שקראתי את התיאוריות ברשת). הסרט מהנה, הגם שלוקח לו כמה דקות להתניע, והוא מספק רגעים קולנועיים יוצאי דופן לצד סיפור אהבה גדול מהחיים. מלבד עיצוב דמויות טוב, מה עוד אפשר לבקש?


Hello World | יפן, 2019 | 100 דקות | סטודיו Graphinica | מד”ב, רומנטיקה, אקשן, אנימטריקס | טאקוּמי קיטאמוּרה [שחקן], טוֹרי מאטְסוּזאקה [שחקן], מינאמי האמאבּה [שחקנית… מה יש לסרט הזה נגד מדבבים?], ריאה קוגומייה [הופה, סוף סוף. אה, כלומר… אלפונס מ-“Fullmetal Alchemist”] | תסריט: מאדו נוזאקי [“Babylon”] | במאי: טוֹמוֹהיקוֹ איטוֹ [“Sword Art Online”, “Erased”, “Silver Spoon]. 

לקריאה נוספת
2 תגובות
  1. ברתון אומר/ת

    ועדיין, הדבר הכי לא מציאותי בסרט הוא שזאת 2027 ויש לו מגזינים של פורנו.

  2. אראגון אומר/ת

    עכשיו אני צריך שתגיד לי מה הן אותן תיאוריות.

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם