Harmony

תסריט טוב. ביצוע רע. 
ביקורת על אחד הסרטים המפוספסים של השנה. 

The Empire of Corpses“, סרט האנימה הראשון בטרילוגיית Project Itoh — פרויקט המעבד שלושה מספריו של סופר המד”ב סאטושי איטו — סובל מעלילה בעייתית ומשעממת, אך לזכותו יאמר כי הביצועים הוויזואליים שלו מרשימים: החל באנימציה וכלה בסצנות האקשן. “Harmony”, סרט הקולנוע השני בפרויקט (אך אין קשר עלילתי), סובל דווקא מבעיה הפוכה: הבימוי ואיכות ההפקה מסתירים תסריט שראוי ליחס חם יותר. 

עולם הסטימפאנק הוויקטוריאני של ‘Corpses’ מוחלף במקרה דנן באוטופיה פוסט-אפוקליפטית; תושבי המדינות המפותחות מחוברים לרשת סייבר המנתבת את אורח חייהם, בריאותם ומצבם הפסיכולוגי. בעיקרון, אנשים ויתרו על חופש הפרט בתמורה לחיים נטולי מכאוב. מאחורי המיזם הגלובלי השאפתני עומד קונגלומרט בעל אינטרסים סמויים. טוּאן [מיוקי סאוושירו] היא סוכנת ארגון הבריאות העולמי [WHO], ארגון שקיבל סמכויות מיליטנטיות בעקבות ההיררכיה החדשה. את שנותיה האחרונות בילתה טוּאן במדבר סהרה שם היא נהנתה מחופש פעולה, מה שהתבטא בצריכה (שאינה חוקית יותר) של אלכוהול. כאשר מעשיה מתגלים על-ידי בכירה בארגון, נשלחת טוּאן בניגוד לרצונה ליפן, ארץ מולדתה.

טואן לא אוהבת את יפן, או לפחות לא מה שהפכה להיות: מדינה זו נהייתה חוד החנית ב-“מהפכת הבריאות” המעוותת, מהפכה שהותירה אותה מצולקת; בעת היותה נערה, טוּאן ושתי חברותיה החליטו למרוד במוסכמות ולהתאבד, ניסיון שצלח רק עבור אחת מהן. אכולת אשמה, העדיפה טואן להתרחק מחייה הישנים. אל חיים אלה היא נשאבת חזרה בעל כורחה עקב ארגון טרור המשתלט על מערכת הסייבר וגורם לחפים מפשע לבצע התאבדות שאינה וולונטרית. ברוטלי, אולם זה רק הצעד הראשון: הקיצוניים מותירים בשידור חי אולטימטום בפני האזרחים – על כל אחד להרוג מישהו, בל יהרג בעצמו. רק אנשים עם דם על הידיים יישארו בחיים. טואן יוצאת במרוץ נגד השעון למצוא את ראש ארגון הטרור שמחזיק את העולם כבן-ערובה, ונראה כי עברה של טוּאן הוא המפתח למסע.

מעניין. מאוד מעניין. התקציר שלי ודאי לא עושה חסד עם הסרט, כיוון ש-“Harmony” מורכב הרבה יותר: זה לא סרט אקשן עתידני, זה סרט פסיכולוגי שמותח את גבולות המד”ב של עצמו. אל תטעו, הסיפור אכן נהדר וטוּאן היא אחת הגיבורות המורכבות שיצא לי לראות: היא לא גיבורת אקשן הוליוודית שפועלת מתוך תחושת שליחות משיחית. המניעים שלה אישיים, מעט אגואיסטיים, וחיי אדם חשובים מבחינתה – אבל לא הכי חשובים.  מיאך [ריינה אוּאְדה] היא החשובה ביותר. חברתה המנוחה משכבר הימים הותירה במותה שובל סודות שצף רק עכשיו על פני השטח. טואן אולי הדמות הראשית, אך מיאך היא עמוד התווך של העלילה. ככל שלומדת טואן יותר על עברה של מיאך והמניעים שלה, מתגלה בפניה דמות עם אידאלים מפוקפקים והיסטוריה טרגית. שתי הגיבורות מייצגות ערכים הפוכים, וכפי שידוע לכולם: הפכים נמשכים אחד לשני. 

אין שמח ממני על שגיריתי את יצר הסקרנות שלכם. כעת הזמן לנפץ אותו.
מה שיכול היה להיות “דו”ח מיוחד” של סרטי האנימה הוא לצערי סרט שתוך שנה ייקבר בזיכרון הקולקטיבי, זאת מהסיבה הפשוטה שהוא לא נראה או מתנהג כמו סרט טוב. ראיתי מספיק סרטים של סטודיו 4°C כדי לדעת שהם מסוגלים ליותר, אך האנימציה ב-“Harmony”, עיצוב הדמויות והאפקטים הוויזואליים הם בסטנדרט של סדרת אנימה בינונית. יתרה מזאת, אין ליוצריו כל דמיון: העולם העתידני אוּיר כאילו האנימטורים עבדו תחת איומי אקדח. טוקיו בפרט ורודה להחריד ונראית כמו עיר שנפל עליה מטאור עשוי מסטיק.

ערכי הפקה ירודים אינם סיבה מספקת להוריד את טיב הסרט. “למזלו” הוא סובל מבעיות נוספות, למשל עריכה וקצב. לרוב אני קולט איכות של סרט בתוך כדקה, דקה בה קופצים לעין אלמנטים כגון זוויות צילום, תזמון של קאטים ובאופן כללי הסגנון שלו. אך “Harmony” ב-20 הדקות הראשונות שלו כמעט וגרם לי לאבד עניין – הצילום הוא סטטי ומשמים, ומשום מה הרעיון של סטודיו 4°C לבימוי מלהיב הוא סיבוב פנורמי של המצלמה בקצב מהיר. 2 סצנות כאלה גרמו לי בחילה קלה. לכל אלו מתווספת אקספוזיציה מורחבת ודחיסת מידע ומונחים-פנימיים בכמות אנציקלופדית, כך שמי מכם שיאבד ריכוז לרגע קט, עתיד ללכת לאיבוד בסיפור (וכאמור, הקצב של הסרט יתגרה בכם להתעטף בשמיכה וללכת לישון). לוּ הייתי שופט את “Harmony” על סמך הדקה הראשונה, או 19 הדקות שהגיעו אחריה, הייתם קוראים עכשיו שורות מחמירות יותר.

מי מכם שיש לו אופי איתן ויגיע אל הסרט בריכוז מלא, יגלה פה נרטיב מותח שרוצה להגיד משהו חשוב, פשוט יש לו דרך נוראית לעשות זאת. מייקל אריאס הוא במאי אמריקאי שיצר את הממתק הקולנועי Tekkonkinkreet – סרט עטור שבחים, ובצדק. “Harmony” הוא פרויקט האנימה הקולנועי הראשון שלו מזה כמעט עשור, ואני חייב להודות שהציפיות שלי היו מעט גבוהות. לצערי, אין ב-“Harmony” זכר לסטייל האורבני והסגנון הוויזואלי המיוחד שאפיינו את סרט הביכורים שלו. היחיד שהציל את הסרט הנוכחי הוא סאטושי איטו; סופר המד”ב המנוח תווה סיפור עמוק שראוי היה לקבל עיבוד שהולם את מעמדו. אני יכול רק להזיל ריר ודמעה בעודי מדמיין מה יכול היה לצאת מ-“Harmony” תחת סטודיו עם נשמה (או ספילברג. הייתי משלם כסף טוב לראות את זה קורה). 

נגזר עלינו לחיות עם התוצר הסופי המדובר, ועלי להפציר בכם בכל לשון של בקשה: אל תוותרו עליו. בואו בראש פתוח, עקבו אחר העלילה ואני מבטיח שתצאו עם ערך מוסף (ומעט כאב בעיניים). נותר כעת רק עוד סרט אחד בקנה של הפרויקט: הסרט עפ”י “Genocidal Organ” עתיד לצאת בתאריך לא ידוע, אך בואו נקווה שתהיה בו… הרמוניה… בין איכות ההפקה לסיפור.


הטוב: אחד התסריטים המעניינים שתיתקלו בהם.
הרע: הפקה בינונית וחסרת מעוף שיוצאת ידי חובה.
והמכוער: משחק המילים בסוף הביקורת. סליחה על זה. 

ציון במדד OK – סביר פלוס

 Harmony | יפן, 2015 | 119 דקות | סטודיו 4°C | מד”ב, פסיכולוגי, דרמה, אקשן, מצלמה על קרוסלה | מיוקי סוואשירו [קורפיקה מ-“Hunter x Hunter”], ריינה אוּאְדה [נארוּ מ-“Hanayamata”], איה סוּזוּקי [קיָאנוֹ מ-“Assassination Classroom”], יוֹשיקוֹ סאקאקיבּארָה [קייט ולנטיין מ-“Chrono Crusade”], שיניצ’ירו מיקי [דינגוֹ מ-“Expelled from Paradise”], צ’וֹ [המנהל מ-“Hidamari Sketch”] | במאי: מייקל אריאס [Tekkonkinkreet] | יוצר מקורי: סאטושי איטו


· לקריאה נוספת: The Empire of Corpses [ביקורת]

לקריאה נוספת

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם