Gyo

צפיתי בסוגים שונים של אפוקליפסות: זומבים, מכונות, עבמ”ים, קופים והיד עוד נטויה. אבל אם ישנה רשימה של אפוקליפסות שלא האמנתי שמישהו אי פעם ישעבד למסך – הדגים המהלכים לוקחים את המקום הראשון.

מדובר בסרט קצר-ארוך (קצר יותר מסרט רגיל, ארוך מספיק כדי להצדיק פופקורן) על נערה אחת בשם קאורי. לקאורי יש ארוס ולשניהם תכניות גדולות לעתיד. כמובן שכמו בכל סרט בו האפוקליפסה מעבר לדלת, התכניות הללו כבר לא יתגשמו בכזו קלות, מפני שדגים תוקפים את יפן. כן, דגים מכל הסוגים – כרישים, תמנונים, סלמונים – הצמיחו רגלי מתכת ומשתלטים על המדינה במיליארדים, ואם זה לא מספיק: הם ממש, אבל ממש, מסריחים.

הבעיה שלי עם Gyo היא שמדובר בסרט שלוקח את עצמו ברצינות. מהתחלה ועד הסוף המר, דגים שמשתלטים על יפן הם איום טבעי ממש כמו זומבים. מילא פרודיה, מילא הומור ציני, אבל לא – יצורי-ים מכל המינים תוקפים בני-אדם, יוצרים סירחון אימים והעולם כולו בפניקה. עד כה הצלחתי לעכל את התרבות היפנית ולהבין שרף המוּזרות שם גבוה למדי ואפילו עיכלתי בגאווה כל מה שנזרק משם לעברי. אך הנה, הגיע היום שלא האמנתי שאי פעם יגיע: אני מודה ומתוודה שהסרט הזה הוא יותר מדי יפני עבורי. כלומר, מוזר מדי (ומדבר אתכם אחד שיום לפני Gyo ראה את Iron Sky, סרט על השתלטות של נאצים מהירח).

הסרט לא מצליח להגדיר את עצמו, ולכן הוא פועל במספר תדרים. מצד אחד יש לנו אפוקליפסה רגילה (עוצר, חיילים במסכות גז, דיבורים על ניסוי מדעי שהשתבש), מצד שני הסיפור ברמה האנושית שהוא ללא ספק יוצא דופן מבחינת גועל; הגזים שפולטים היצורים המחרידים יוצאים מהמקום בו גזים אמורים לצאת גם במציאות, ועם כל הכבוד זה לא משהו שכיף לראות בצורה כה גרפית בסרט אנימה (או בכל סרט אחר). גם עירום לא חסר, עיוותי גוף מזעזעים ואפילו סצנה אחת של זרועות-דיונון-תופסות-בחורה. בקיצור, לא סרט לילדים, לפחות לא לכאלה שאתם אוהבים. 

אין ל-Gyo שום ייחוד בתור סרט אפוקליפסה. הוא עובר על כל חוקי הז’אנר של, נניח, אפוקליפסת זומבים, רק שבמקום זומבים יש דגים בהמונים. הסרט לא משתעשע יותר מדי בעובדה שהם דגים, לא לוקח את חוקי הז’אנר למקומות חדשים ולא מתאמץ ללכת רחוק. מה שאני אומר בעצם זה שאין שום הצדקה לכך שהדגים יהיו דגים, ובאותה מידה הם יכלו להיות גם מגירות תחתונים מהלכות. אני מוכן להודות שלמראית עין, לראות מטוס נוסעים נוחת על מסלול מלא דגים או כריש שנתקל במשאית, זה משעשע יותר מלראות את אותו הדבר רק עם זומבים.

דבר נוסף שאני מוכן לזקוף לזכות הסרט זו הגרפיקה. את הסרט יצר הסטודיו הטוב ביותר שנמצא כיום ביפן (ככל הנראה): Ufotable. הסרט אולי לא נראה כמו פרק של Fate/zero, אך הוא ללא ספק מדהים מבחינה ויזואלית. מתקפות ההמונים של הדגים על טוקיו רבתי נראות נהדר, עולם הסרט ראליסטי למדי ועיצוב הדמויות…טוב, קצת בנלי. נחליק לו את זה. פס-הקול תורם הרבה לאווירה (ואני מזכיר למי שהדחיק שזה סרט על דגים שמשתלטים על העולם, כך שאין פה אווירה נורמלית לעבוד איתה), ובאופן כללי הרגשתי רע בסיום הסרט על כך שאיכות ההפקה הגבוהה הזו בוזבזה על סרט מיותר שכזה. 

כן, מיותר. אפילו שאורכו הוא לא יותר מ-70 דקות, הרגשתי שהוא ארוך ב-20 דקות יותר מהרצוי. הרעיון המרכזי מיצה את עצמו אחרי חצי שעה, ואחריו מדובר בעיקר במרדף חסר תועלת אל עבר מטרה לא ברורה בעליל. התועלת היחידה שיש ל-Gyo להציע הוא נצחון קטן לצמחונים: אין לי חשק לאכול שום דג בתקופה הקרובה. חוץ מסושי. אני אוהב סושי.

אבל את הסרט הזה אני לא אוהב.


הטוב: בסיום הצפייה אתם יכולים לספר לחברים שראיתם סרט על דגים מהלכים שמשתלטים על העולם.
הרע: עצם העובדה שראיתם סרט על דגים מהלכים שמשתלטים על העולם.
והדורש: אם אי פעם Gyo יופץ בעולם המערבי, הוא חייב להיקרא “The Walking Fish”.

ציון במדד OK – סביר מינוס מינוס

Gyo | יפן, 2012 | 70 דקות | סטודיו Ufotable | דגים, דגים | אין מידע על מדבבים (אפילו הם מתפדחים) | במאי: טאקאיוקי היראו | יוצר מקורי: ג’ונג’י איטוֹ

לקריאה נוספת

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם