Gyakkyō Burai Kaiji: Hakairoku-hen

 

התלבטות רבה הייתה לי האם לפרסם ביקורת על עונתה השנייה של “Kaiji”, שכן על הפן העלילתי שלה כתבתי בביקורת על המנגה. ובכל זאת, במהלך חצי השנה האחרונה הפכה העונה למעין כדור בייסבול; היו מי שתפסו את הכדור ואימצו אותו לחיקו, והיו מי שחבטו בו חזק ובכך העדיפו להרחיק אותו מהם כמה שיותר. ויש את הצד השלישי, אלה שלא תפסו את הכדור, והחמיצו את הפואנטה של הסדרה כולה: “Kaiji” לא פה בשביל ההתפתחות של הדמויות, מפני שבסופו של יום גיבור הסדרה נשאר לוזר, אפילו אם הלוזר הזה יודע דבר או שניים על הימורים. הסדרה מנגנת על בלוטת האדרנלין (אני יודע שאין בלוטה כזו, תזרמו איתי). “איך הוא יחלץ מזה הפעם?” זו השאלה שמלווה כל רגע ורגע בסדרה, ולא “מה יקרה אחר-כך?”, ואם יש דבר אחד שסדרת האנימה מצטיינת בו יותר מהמאנגה – זה בהגברת את האדרנלין הזה.

קאייג’י בתחילת העונה מוצא את עצמו בתחתית, תרתי משמע; בסוף העונה שעברה הוא איבד אוזן ומספר אצבעות במשחק הימורים מול היאוֹדו, בעל ההון הגדול ביותר ביפן וראש תאגיד “טייאֵי”. בתחילת העונה מסתבר כי קאייג’י עדיין חייב כסף לאנשים הלא נכונים, והם שולחים אותו לעבודות פרך במכרות של התאגיד, שם הוא צפוי לעבוד עד קץ נשמתו. התחתית היחידה שיותר תחתית מזה נמצאת בגיהינום.

ההבדל מהמאנגה הוא שהפרק הראשון לא מתמקד בחייו של קאייג’י, מה שתחילה נראה כמו החלטה לקצץ היכן שאפשר על-מנת להספיק את כל העלילה. אבל בהמשך העונה, כאשר שמתי לב כי חלק מהפרקים נגררים יותר מהרצוי, הקיצוץ הזה נהיה תמוה. אם הדברים היו מתנהלים כמו שצריך, הסדרה הייתה נפתחת במסיבת עיתונאים בה היאודו מציג את מספר 2 החדש שלו (לאחר שזה הקודם הפסיד לקאייג’י בעונה שעברה). אבל לא, קאייג’י מושלך כמעט מיד לבור הענק, והדרך היחידה לצאת ממנו היא לעבוד. לעבוד לעבוד לעבוד.

אחד האלמנטים שאני הכי אוהב ב-“קאייג’י” זו המודעות לתכונות האופי החלשות של בני-האדם. כולנו חלשים מטבענו, כולנו לא יכולים לעמוד בפיתויים, ועד כמה שקל לדבר מנקודת מבט של צופה מבחוץ שיושב מול המסך עם בקבוק קולה וסנדביץ’, אני לא חושב שהייתי פועל אחרת מקאייג’י כאשר הוא נכנע בפני הפיתוי הגדול מכולם: ג’אנק פוד. במקרה לחלוטין ביום המשכורת, עגלה מלאה בכל טוב מגיעה אל מעמקי האדמה ומפתה את העובדים קשי היום לקנות בירות וחטיפים. זו ההנאה היחידה בחור הזה (למעט הטרדות מיניות שכמעט בטוח קורות שם) והדילמה היא האם להוציא חלק נכבד מהשכר על התענוגות הקטנות האלה ובכך להרחיק את חלום החופש?

תמים מי שחשב שקאייג’י באמת יעבוד עד שהוא יצא לחופשי, או לפחות ירוויח מספיק כדי כדי לקנות כרטיס לשהייה של יום אחד בחוץ, ובכך לפדות את חובו ב…כמובן…עוד הימורים. חסר כל, מיד הוא מוצא את עצמו בקרב אימתנים מול אוטסוקי – מנהל הצוות במכרות, והאיש שמפתה את כולם עם ממתקים בתמורה לכספם. במאנגה היה זה היה הסיפור המעניין פחות, שכן משחק ההימורים היה בסך-הכל צ’ימצ’ירו, משחק קוביות אם תרצו, רק בורסיה מעט שונה. חלקי גוף לא נגדעים במשחק הזה, אף אחד לא מתחשמל למוות או צונח אל מותו. הדבר הגרוע ביותר שקורה כאן הוא שאנשים מאבדים את כספם, וכנקודת מוצא אחרונה – נשאבים לעוד משחק, ונקלעים לחובות גדולים אף יותר. בשלב הזה ברור לכולם, כלומר לקאייג’י, כי אוטסוקי מרמה. הרי אין אחד בסדרה הזו שלא מרמה, ואם יש דבר אחד ש-“Kaiji” מלמדת אותנו, זה שזה בסדר לרמות כל עוד לא תופסים אותך. וקאייג’י מכין את הפייבּק שלו במה שאני מחשיב כאחד הקרבות האפיים בטלוויזיה. במהלך מעט פרקים התרחש קרב האימתנים שבמהלכו אין אנו שומעים את מחשבותיו של קאייג’י, ורואים הכל מנקודת מבטו של אוטסוקי, רק כדי לגלות בסוף מה מתכנן הלוזר החביב שלנו. And boy oh boy זה היה מרגש, לרגע הרגשתי גאה בחבוב הקטן, וקיבלתי ממנו ווייבּ שהזכיר את אביו הרוחני אקאגי.

אבל מהר מאוד זה נגמר לטובת החלק הבא והמשמעותי יותר בסאגה, “The Bog”. יותר מדי פרקים נותרו לסדרה כדי להספיק לכסות את כל הסאגה פעמיים, ואכן החשש שלי התממש; הסאגה נמרחה כמו חמאה רותחת (כולל פרק ריקאפ מיותר), והדרך היחידה באמת ליהנות היא לצפות בפרקים בזה אחר זה במקום להמתין בצורה מתסכלת כל שבוע ולאבד את המומנטום. ובכל זאת, לא רק שהסאגה לא רעה – היא גם די טובה. מוצלחת אפילו. מכונת הפאצ’ינקו האימתנית, ממנה אפשר לצאת עם 700 מיליון ין (שזה בערך 34 מיליון ש”ח, אבל יש לקחת בחשבון שעלילת הסדרה מתרחשת באמצע שנות ה-90. אינפלציה וכאלה) אוכלת את התקוות של כל מי שמנסה להביס אותה. מה שיפה בסאגה הזו הוא שהחבל נמתח עד הרגע האחרון, ובדיוק כשנדמה שיש תכנית גאונית לנצח את המכונה – מכשול בלתי-אפשרי נוסף ניצב בפני קאייג’י ומכריו, וכך חוזר חלילה. נובויוקי פוקומוטו, היוצר, מוודא שלקאייג’י לא תישאר פיסה בודדת של תקווה, עד כדי כך שבשלב מסוים אין גם לצופים מושג כיצד המשחק עתיד להסתיים.

Madhouse, כרגיל, עשו עבודה יוצאת דופן עם הסדרה, והצליחו להעביר את תחושת חוסר האונים במכרות והייאוש מה-Bog בצורה הכי טובה שאפשר. הגיבור האמתי של הסדרה הוא הדמות היחידה שאינה מופיעה במאנגה: הקריין. מדובר באינדיבידואל הכריזמתי ביותר שראיתי – כלומר שמעתי – בחיי, והוא יכול לשדרג פלאים כל סדרה לו הוא היה חלק ממנה (Dragon Ball Kai יכלה להיות הרבה יותר טובה אילו השינוי המשמעותי ביותר שהיו עושים בה זה להוסיף את הקריין של “Kaiji”). מושקע לא פחות מהגרפיקה הוא פס הקול, שלא רק תרם להגברת האדרנלין אלא ייצר אותו בעצמו. השילוב המנצח הזה בין מוזיקה דרמתית/קצבית טובה, קריין אפּי ואנימציה המתמקדת באדום של העיניים ובזיעה הניגרת מהגיבורים – הופכים את האנימה הזו לסוס מנצח.

לו היו רק מקצצים חלק מהפרקים, או לכל היותר לא מעגלים פינות וחותכים חלקים עלילתיים, יכלה הסדרה להיות מוצלחת כמו עונתה הראשונה. אבל היא לא. על כל פנים, לא מדובר בפעם האחרונה שנשמע מקאייג’י – בסתיו הקרוב הוא חוזר למסך הגדול עם סרט שני בסדרה, שיגולל אף הוא את הרפתקת הקוביות והפאצ’ינקו (ומשחק נוסף פרי מוחו של יוצר המאנגה, שכולל כלוב ואריה. כי בכל זאת, חייבים משחק שגם מסכן חיים). אני לא יודע אם תהיה עונה שלישית, מה גם שנכון לעכשיו הסדרה השלישית במאנגה היא לא הדבר המעניין ביותר שקראתי, אבל כל היכרות עם קאייג’י היא בגדר חובה. אם עוד לא צפיתם בעונה הראשונה, עשו זאת עכשיו.


הטוב: אנימציה טובה, פס-קול טוב, עלילה אפית, קריין אפי אף יותר.
הרע: הסאגה השנייה נמרחת; נחתכים מספר חלקים חשובים מהמאנגה.
והמכוער: רימייק ישראלי עם פוגים.

ציון במדד OK – סביר פלוס

(Gyakkyō Burai Kaiji: Hakairoku-hen (Kaiji 2 | יפן, 2011 | 26 פרקים | מותחן פסיכולוגי, שיניים מצוחצחות | מאסאטו האגיווארה (קאייג’י מהעונה הראשונה של “Kaiji”), מאסאנה טסוקאייאמה (היאודו מהעונה הראשונה של “Kaiji”), נאויה אוצ’ידה (אנדו מהעונה הראשונה של “Kaiji”), פומיהיקו טאצ’יקי (הקריין מהעונה הראשונה של “Kaiji”) | במאי: יוזו סאטו | יוצר מקורי: נובויוקי פוקומוטו (אקאגי)

לקריאה נוספת

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם