Kaiji 2: Jinsei dakkai gêmu

 

הבעיה בכתיבת בלוג אנימה היא שמדי פעם יש בו ביקורות (באופן ממש זניח, בטח לא שמתם לב) היא שצריך להתמודד לפעמים עם תופעה של כתיבה על אותה העלילה במדיום שונה. כך למשל היה עם הלייב אקשן והאנימה של Usagi Drop, הסרט של BECK והסדרה, DMC, היגוראשי וכהנה וכהנה. לא תאמינו, אבל זה לא כזה כיף לכתוב את אותם תיאורי עלילה. אך לפחות יש יתרון בדבר: השוואה בין שתי הגרסאות.

ואז קאייג’י הגיע.

עזבו אתכם מהלייב אקשן הראשון, שכיסה בעלילה שלו את העונה הראשונה באנימה (שבעצמה כיסתה את חלקה הראשון של המנגה). אני מדבר אתכם על ביקורת המנגה שלי על החלק השני בסדרה, ולאחריה הביקורת על אותה העלילה באנימה, וכעת מגיע הלייב אקשן. אלוהים ישמור, כמה כבר אפשר לספר שוב ושוב שיש מכונת פאצ’ינקו אימתנית ושקאייג’י הוא לוזר? זה מתיש אני אומר לכם. מתיש!

מה אני יכול לחדש עבור מי שמסוגל לשנן את העלילה מתוך שינה? שום דבר. זו אותה עלילה, עם שינויים שמותאמים כמובן למסגרת של שעתיים במקום 8 שעות. וכשאני אומר ‘שינויים’ אני מתכוון גם לקיצוצים: כל הסיפור הראשון בו קאייג’י מהמר במשחק קוביות מול שרלטן מתומצת ב-3 דקות, זאת בסיפור שבמקור גוזל שליש מהעלילה. צופי הסרט הראשון זוכרים ודאי שקאייג’י שוחרר כבר מעבודות הפרך במנהרות, אז איך בדיוק הוא מוצא את עצמו בהן שוב? גם את זה מסבירים במשפט: הוא נכנס לחובות נוספים עבור תאגיד Teiai. אין לי תלונות על כך שסיפור הקוביות הצטמק, ממילא זה היה החלק הפחות מעניין בסיפור. אבל לפחות תשקיעו קצת בתירוצים.

מהרגע שיוצא קאייג’י לעולם החופשי, יש לו 14 ימים לגלות כיצד ניתן להפוך מיליון ין ל-200 מיליון ין כדי לכסות את החובות של עצמו ושל עמיתיו מתחת לאדמה. כולנו יודעים מה הצעד הבא: The Bog, מכונת פאצ’ינקו שבלתי ניתנת להבסה, ובמידה וכן – הזוכה המאושר ייצא עם קצת יותר ממיליארד ין. למרות שהסכום הוא ב-ין, עדיין מדובר בהמון כסף. בסרט, המכונה נראית משום מה כמו רובוטריק ו…יותר גרוע…היא מדברת. באנגלית. למה? כובע.

כמובן שסרט לייב אקשן לא יכול להתקיים ללא גיבורה נשית, ולעזאזל עם זה שבמקור לא הופיעה אפילו אישה אחת. את התפקיד המלכותי לוקחת הפעם דמות בשם יוּמי, בתו של אחת מנופלי הגשר בסרט הראשון. אין הרבה מה להגיד עליה, היא מעניינת בערך כמו פרינגלס שפג תוקפו ומשחקת בהתאם. דווקא חיכיתי יותר לראות כיצד יעבירו את דמותו של ליצן החצר של העלילה: סאקאזאקי, המאסטרמיינד המקורי שתכנן לכבוש את המכונה (ואדם עם שיניים עקומות). ובכן, תפקידו בסרט נדחק מעט הצידה, ובכל זאת הוא נותן תצורת משחק מוגזמת ומצחיקה – בדיוק כמו שהדמות אמורה להיות (ובדיוק כמו שיפנים נוהגים לשחק, רק שלרוב זו לא מחמאה). הסיבה להידחקותו הצידה היא בגלל כניסתו של טונגאווה. אם אתם מגרדים את ראשכם בתהייה, אזכיר לכם שמדובר ביד ימינו של היאֹודו מהסרט הראשון אותו קאייג’י הביס. המזל לא שיחק לטובתו של טונגאווה מאז, והוא מוצא את עצמו נהפך לעבד של התאגיד, אחד כזה שאפשר לדרוך עליו מבלי למצמץ…ואני מתכוון לזה מילולית. לא זכרתי שטונגאווה המקורי היה כזה מעניין, אבל בסרט הזה דמותו קצת יותר עגולה ממה שהייתה במקור. לרגע אפילו ריחמתי עליו.

אה כן, ויש משחק חדש ומקורי עבור הסרט בלבד. כיוון שאת עלילת הסרט כתב יוצר המנגה, ציפיתי למשחק מעניין שישאיר אותי ישוב על קצה הכורסה בציפייה לדעת את התוצאה.
זה לא קרה, בעיקר מפני שהמשחק מתרחש בשלב מאוד לא אידאלי בעלילה: בין 2 הניסיונות לכבוש את המכונה. כלומר, ברור גם למי שלא מכיר את העלילה שקאייג’י ייצא מהמשחק הזה עם היד על העליונה. אני לא אהרוס את אלמנט ההפתעה של מהו בדיוק המשחק למי שמתכנן לצפות בסרט, אבל ארמוז שהוא מכיל שתי אריות רעבים למדי.

החשש המקורי שלי, בו פחדתי שהסרט לא יצליח להעביר את כל הדרמה והמתח לאורך המשחק מול ה-Bog, כמו שרק אנימה בת 26 פרקים יכולה להעביר, התחלף במהלך הצפייה בתחושה מוכרת: מיאוס. כן, אפילו הסרט – שהצליח לדחוף באמצע משחק נוסף – גורם למערכה מול ה-Bog להימשך זמן רב מעבר למה שצריך. כן, כמו שרק אנימה בת 26 פרקים יכולה לעשות. נכון שזה נועד להעביר את תחושת התסכול מהמכונה ואת הרעיון שצריך יותר מזל משכל כדי להביס אותה, ונכון שזה מחזק קצת יותר את הניצחון/ההפסד הפוטנציאלי, ובכל זאת: רבאק. איפה זה ואיפה הימים בהם קראתי את העלילה הזו בשקיקה עד 5 לפנות בוקר וקפצתי כמו משוגע לקראת הקליימקס? מה גם שלסדרת האנימה יש יתרון נוסף שהופך את הצפייה המייגעת למהנה יותר על אף מריחת הזמן – קריין. חבר’ה, Kaiji ללא קריין על סטרואידים זה לא Kaiji. מה שכן יש לסרט להציע הוא פס קול מוצלח. למעשה כל המוזיקה בסרט נשמעת מאוד…הוליוודית, הרגשתי לפעמים שמישהו פה העתיק את ג’ון וויליאמס. אבל אני אוהב את ג’ון וויליאמס, אז לא אכפת לי. ללא ספק פס הקול של הסרט מוצלח יותר מזה של הסדרה (שאגב, המלחין שלה – שגם הלחין את האנימה של Death Note – נעצר השבוע על החזקת מריחואנה. אם זו איזושהי אינדיקציה למה שהלך שם בסטודיו כשיצרו את הסדרה, זה מסביר הרבה דברים).

אם אגיד שלא נהניתי מהסרט, אשקר. בכל זאת מדובר בעלילה שלא רואים בכל יום והסרט המדובר מושקע יותר מהרבה סרטי לייב אקשן אחרים. העלילה שלו מוגזמת יותר מהבעות הפנים של השחקנים, ומי שמכיר את הסיפור לא ימצא פה ערך מוסף, אך בכל זאת מדובר בחוויה שכדאי לא לפספס (ומומלץ לצפות כששיכורים).


הטוב: כל מה שטוב בקאייג’י, רק עם שחקנים אמתיים.
הרע: כל מה שרע בקאייג’י, רק עם שחקנים אמתיים.
והמכוער: השחקנים האמתיים.

ציון במדד OK – סביר פלוס

Kaiji 2: Jinsei dakkai gêmu | יפן, 2011 | הממ…דרמה? | 133 דקות | טטסוייה פוג’יווארה [לייט מסרטי “Death Note”, החבוב הראשי מ-“Battle Royale”], יוּסוּקה איסייה [מוריטה מהסרט של “Honey and Clover”], יוּריקו יוֹשיטאקה [טאְה קוג’ימה מסרטי “GANTZ”], קאטסוהישה נאמאסה [קנזו מ-“Trick”], קיוסאקו שימאגה [מאטסוזאקה מ-“The Avengers”] | במאי: טויה סאטו | יוצרי מקורי/תסריטאי: נובויוקי פוקומוטו

לקריאה נוספת

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם