קבר הגחליליות / Grave of the Fireflies

ידעתם שלבכות זה בריא? באמת, בכי טוב משחרר מהגוף מַנְגַּן, יסוד כימי שמשפיע על אגרסיות וחרדות. עם הדמעות נשטף גם קורטיזול, שזה הורמון שמצטבר כשאתם מתוחים. עדיין לא שוכנעתם להפוך לממטרה אנושית? אז דעו כי לבכות מוריד גם לחץ דם. קיצר, יש סיבה למה אנחנו מרגישים רעננים אחרי סשן איכותי של בכי.

בכל אופן, אמש צפיתי ב-“קבר הגחליליות” ושמעו – הרגשתי רענן כמו שלא הרגשתי זמן רב. אני… באמת ממלי… אני ממ… כדאי לכ… אתם חייבי… שנייהרגעחייבממחטה.

תשאלו מישהו מה הסרט הכי עצוב שאי פעם נוצר והוא כנראה יגיד “קבר הגחליליות”. אם התשובה  לא תהיה “קבר הגחליליות” זה כי אותו אחד לא צפה ב-“קבר הגחליליות” ולכן זה תפקידכם להראות לו את “קבר הגחליליות”. סרטו עתור השבחים של איסאו טאקאהאטה (שהלך שנה שעברה לעולמו) כבר בן 3 עשורים והוא, מבחינתי, אחד הסרטים האנטי-מלחמתיים הטובים שנעשו (על אף שקיים דיבייט האם הוא באמת סרט אנטי-מלחמתי. אגע בזה בהמשך).

חלפו לא מעט שנים מאז צפיתי לאחרונה ב-“קבר הגחליליות” כי, אתם יודעים, זה לא בדיוק סרט-מסיבות. אולם אתמול הרגשתי צורך לשחרר קורטיזול ולא רציתי לדפוק את הראש בקיר כי השכנים היו מזמינים משטרה… שוב. אי אז בִצבץ לעברי הבלו-ריי של “קבר הגחליליות” מהמדף אשר לחש לי  ‘פססט, גבר, רוצה לבכות? קח אותי. מה ‘כפת לך. אני כולה 89 דקות’. יאללה נו, מה יש להפסיד?

עכשיו, זה שהסרט הוא מסחטת דמעות  כולנו יודעים. אך הצפייה הנוספת אמש לימדה אותי משהו חדש: הסרט ממש אבל ממש מעצבן.

“קבר הגחליליות”, למי שלא מכיר, עוסק בשני אחים: סייטה בן ה-14 ואחותו סטסוּקוֹ בת ה-4. אביהם נמצא על ספינת קרב במלחמת העולם השנייה ולכן נעדר מהבית – ואילו פצצות שמטילים האמריקאים על עיר מגוריהם מפרידות את האחים מאִמם. מעבר לכך אין הרבה מה לספר; הנרטיב עוסק בנִסיונות הישרדותם של השניים ביפן שסועת המלחמה, היכן שמזון הוא מצרך נדיר ואדם לאדם זאב.

בפרק זמן די קצר (כאמור, 89 דקות) מעביר “קבר הגחליליות” את זוועות המלחמה מהפן האזרחי כפי שמעט סרטים לפניו ואחריו הצליחו – הרבה מכך באמצעות שימוש בנונשלנטיות. אני זוכר כיצד בלבנון השנייה האזעקות והדי הפיצוצים נהיו חלק משגרת היומיום, עד שהמשפחה שלי ואני הפסקנו להתרגש מכל בום. בעוד סרטי מלחמה רבים נוטים לפאר את הכאב באמצעות מלודרמה ושברי זעקות ברקע, הזוועות ב-“קבר הגחליליות” מועברות כמעין מטרד חולף:  “אוי, מטוס הגיח במפתיע וירה עלי צרור כדורים? באסה, אבל תראו איזה מטע אפרסקים טעים מצאתי כשהתחבאתי” זאת בעוד אזרחים ברקע מגיבים לאובדן ביתם כאל משהו צפוי. הרי זו מלחמה, אין טעם לבזבז כוחות על רחמים עצמיים. הסרט אף  נפתח עם מוות של ילד ולמעשה שכול ומחלות מלוות את הסיפור לכל אורכו – לא ככלי לקידום העלילה, גם לא כדי לומר “תראו מה מלחמה עושה לאנשים” – אלא לרמוז (ולא בעדינות) כי בעת משברים חריפים זו, אויה, המציאות. קל לצקצק בלשון ולהיות על הסוס הלבן כשהחיים טובים ואין כאוס. נראה אתכם מישירים מבט לטייס קרב ששועט לעבר ביתכם ואז שומרים על האלטרואיזם והערכים שלכם.

לכן סייטה מעצבן אותי. הסרט נהדר, שלא תטעו. כאשר צפיתי בו קודם הייתי צעיר וגאוותן, בדומה לסייטה. לכן יכולתי להזדהות עם כל בחירה שהוא עושה במהלך הסרט. כעת, בתור צופה עם תובנות (לפחות כך אני אוהב לחשוב) הבנתי כי סייטה דביל.

תארו לכם אם ב-“רשימת שינדלר” היו מופיעים בפני אוסקר שינדלר חייזרים ולהם הצעה: ‘שמע, אנחנו יכולים לקחת אותך ועוד עשרות אלפי יהודים לכוכב לכת בטוח עד שהכל ייגמר – אבל בחייאת תשתדלו לנקות מדי פעם ולעזור’ ואוסקר היה אומר ‘חוצפנים! לא צריך את העזרה שלכם’.

זה סייטה.

רק שסייטה לא אוסקר שינדלר, סייטה הוא נער בן 14 ולמען ההגינות, אני לא מכיר הרבה בני 14 שאינם דבילים. אולם הדביליות של סייטה מסכנת לא רק אותו אלא את אחותו. למעשה אלה בחירותיו של סייטה שמובילות לשרשרת האסונות שפוקדת את השניים מהמערכה השלישית ואילך – והכל יכול היה להימנע אם סייטה לא היה גאוותן.

יש שאומרים כי סייטה מייצג את יפן של אותה תקופה במלחמה, אימפריה שלא הייתה מוכנה להניף דגל לבן ובשל כך שילמה מחיר כבד. ההבדל הוא שיפן בסוף כן הניפה דגל לבן (הגם אם באיחור ניכר) ואילו סייטה לא, לכן קשה לי להכיר בהקבלה הזו כרציונלית. טאקאהאטה אמר לא פעם כי הסרט אינו אנטי-מלחמתי (על אף שצפייה בו אכן גורמת לי לא לרצות מלחמה) אלא סיפור על שני אחים צעירים בבידוד מהחברה. סייטה לא גיבור הירואי אלא נער שעושה החלטות שגויות, כולן מכוונה טובה. סייטה הוא נער מודרני אשר תרומה למאמץ המלחמתי לא בראש מעייניו. הוא דואג לאחותו ולאחותו בלבד. להתיישר לפי הנורמות לא בא אצלו בחשבון, על אף שזה הדבר הנכון שהוא יכול היה לעשות למען סטסוקו. מלחמה זו לא בדיוק העת לשמור על גאווה ילדותית – יצר הישרדותי צריך להיות ערך עליון. תחושת הכעס שנלווית למעשיו של סייטה מתסכלת, בעיקר משום שהוא בחור טוב. טאקאהאטה למעשה מציג את הצד הרציונלי-פחות של אנשים טובים באמצע כאוס.

“קבר הגחליליות” הוא כאמור הסרט הכי עצוב שאני מכיר – ועצוב יותר לגלות שהוא מבוסס (פלוס מינוס) על סיפור אמיתי, כאשר הסיפור האמיתי אגב מחריד אף יותר (אם אתם רוצים סופ”ש רגוע אני לא ממליץ לכם לקרוא מה קרה באמת).

קצת חבל שסטודיו ג’יבלי לא שבו מאז “קבר הגחליליות” לעשות סרטים קשים יותר לעיכול, כי הצפייה הנוספת הזכירה לי את עוצמתה של תעשיית האנימה; יש דברים שלא פשוט לראות באף מדיום – אך זוועות מלחמה, גופות חרוכות, מחלות ודם הם כולם אלמנטים שמשרים אי-נוחות כשזה מגיע באנימציה – ותחושת אי-נוחות זה מה שסרטים כאלה צריכים להעביר. סרטי אנימה נהדרים יוצאים כל שנה, אך סרטים דוגמת “קבר הגחליליות” ו-“בפינה זו של העולם” – כאלה שמציבים מראה מול מציאות היסטורית עגומה – אין הרבה, וחבל. לכן אם יש לכם זמן ואתם רוצים קולנוע איכותי ולהעריך לטובה את חייכם (ולשחרר רעלנים מהגוף, מה רע) – אין צורך לחשוש. צפו ב-“קבר הגחליליות”.


קבר הגחליליות [Grave of the Fireflies] | יפן, 1988 | 89 דקות | סטודיו ג’יבלי | דרמה, מערה | טסוּטוֹמוּ טָטְסוּמי, איינו שיראישי | תסריט ובימוי: איסאו טאקאהאטה | מבוסס על סיפור סמי-אוטוביוגרפי מאת אקיוּקי נוֹסאקה


לקריאה נוספת [ג’יבלי]:
• The Wind Rises [ביקורת]
• From Up on Poppy Hill [ביקורת]
 The Secret World of Arrietty [ביקורת]
• When Marnie Was There [ביקורת]
• Spirited Away [ביקורת]
• Ponyo on the Cliff [ביקורת]
• The Tale of The Princess Kaguya [ביקורת]
• The Castle of Cagliostro [ביקורת]
 Kiki’s Delivery Service [ביקורת]
• Princess Mononoke [ביקורת]
 Sanzoku no Musume Ronja [ביקורת]
 The Red Turtle [ביקורת]
• Mary and the Witch’s Flower [ביקורת]
Modest Heroes [ביקורת]

לקריאה נוספת
2 תגובות
  1. Vicious plum אומר/ת

    עכשיו סיקרנת אותי! תוכל לכתוב תחת הזהרת ספויילר מה קרה במציאות, שעלייה מבוסס הסרט?

    1. רם קיץ אומר/ת

      בעיקרון…
      [ספויילר, כן?]

      אחותו במקור הייתה בת שנה ו-4 חודשים והאח (ששרד את המלחמה, נפטר ב-2015) סיפר שלא תמיד הוא נתן לה ממעט האוכל שמצא – אלא אכל את המנה שלה. כשבכתה מרעב הוא גם הכה אותה.

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם