GOEMON

גואמוןגוֹאֵמוֹן היה אחד הסרטים להם ציפיתי יותר מכל, מהסיבה המטומטמת שכולנו נפלנו בה בעבר: הטריילר מגניב אחושלוקי.

הסיפור מבוסס על הפולקלור היפני ‘גואמון אישיקאווה’, אודות גנב הלוקח מהעשירים כדי לתת לעניים. נכון, רובין הוד היה שם קודם. אבל גם ליפנים מותר, וממש בעיתוי בו יצא לאקרנים הסרט “רובין הוד” של רידלי סקוט, נזכרתי גם בגואמון, והחלטתי לבדוק מה שלומו.

לצערו של גואמון, הוא נולד בתקופה בה לכרות למישהו את הראש היה שווה ערך ללהגיד שלום. לאחר שמשפחתו של גואמון קיבלה המון ברכות שלום, בורח גואמון וגדל להיות שינובי חזק בשירות המאסטר שלו אוֹדה נוֹבּוּנאקה. אלא לאחר שהמאסטר נבגד בידי מספר 2 שלו, בורח גואמון משירות הממלכה ויוצא לדרך סולו, בה הוא גונב כסף מאנשים עשירים ומחלק אותם לעניים. או לפחות זו גולת הכותרת שלו, אבל אחרי הדקות הראשונות של הסרט, הפוליטיקה נכנסת לתמונה ובמקום סרט מסע קסום לכל המשפחה, קיבלנו אפוס מלחמתי רווי פוליטיקה וילדים מתים. הרבה הרבה הרבה ילדים מתים.

שמעו, אני מקבל בברכה כל ניסיון של היפנים ליצור סרטי קיץ. הבעיה מתחילה כשהם מנסים לקחת את עצמם ברצינות תהומית: במשך שעתיים שלמות מצאתי את עצמי מנסה לקרוא את הסרט כמו מפה: מי נגד מי, מי הרעים והטובים ומה לכל השדים הולך פה. אבל כמו שאי אפשר לכעוס על יפנים שלא מבינים את העלילה של גבעת חלפון, אי אפשר לצפות ממערביים שכמונו לדעת את כל שמות הלורדים הפיאודלים והשבטים הגדולים. רובם ככולם היו קיימים במציאות, וקרוב לודאי שכל ילד יפני למד על זה כבר בחטיבה.

הבעיה היא שסרט מהסוג הזה לא אמורים לקרוא כמו מפה, הוא אמור להיות GPS ולעזור לצופה הממוצע לנווט בין נבכי העלילה. הפלאשבקים הרבים מהעבר מנסים להסביר את ההסטוריה של גואמון, ובכל זאת עד לדקה האחרונה תהיתי מה בדיוק מטרת חייו של גנב-העל, ומה המצב הדמגוגי בין כל האויבים שם. לא הכל עד-כדי-כך נורא, ואת קווי העלילה הבסיסיים (גואמון והסביבה הקרובה אליו) תבין גם סבתא שלכם. אלא שבדיוק כשנדמה כי הסרט נתפס על כיוון מסויים, הוא עושה פניית פרסה ומתחיל ז’אנר חדש.

האפקטים בסרט זולים עד-כדי-כך שנדמה היה שצחקו לנו בפרצוף. כלומר, לצד קטעי אקשן לא רעים בכלל וסצינות מכות אחד-על-אחד מהמשובחים שראיתי, התפאורה והפיצוצים נעשו בטכנולוגיית CGI זולה, משהו שהאמת אף פעם לא היה הצד החזק של היפנים. אבל דווקא כשחל שיפור בתחום בשנים האחרונות, עם סרטים כמו ילדי המאה ה-20 ו-גהגהגה נו קיטארו, אפשר היה לצפות ליותר.

גואמון

רוב דמויות הנינג’ות נראות כאילו נלקחו מתוך מורטל קומבט, וכל מי שלא…בסופו של דבר מוצא את עצמו מת. כן, דמויות מתות פה בקצב מסחרר, ולעיתים המוות הוא החלק הפחות נורא, שכן מסע עינויים מפרך צריכה דמות מסויימת לעבור בטרם היא פוגשת את הבורא. כדי שחס וחלילה זה לא ישמע כאילו אני מתלונן, מדובר בצעד אמיץ ומבורך ביותר. ובכל זאת: באמת יש סיבה לזרוק תינוק לתוך מים רותחים?

לי אישית היו הרבה ציפיות מגואמון, ובסופו של דבר מצאתי את עצמי נהנה רק מסצינות קרב מסויימות והעלילה הבסיסית. מעבר לזה מדובר בכאב ראש, שלא מתקרב לסרטים דגולים בסגנון כמו “דורורו” ודומיו. מבמאי כמו קאזוּיה קירייה, מי שביים את יצירת המופת “Casshern” שעדיין לא ראיתי, ציפיתי לקצת יותר. המלצה שלי? תראו כבר רובין הוד. אותו בולשיט, אבל דובר אנגלית. ובטח האפקטים טובים יותר.

הטוב: יש מכות
הרע: אפקטים זולים. עלילה סבוכה ומפותלת. ריבוי דמויות ופוליטיקה.
והמכוער: פדופיליה.

ציון OK – סביר מינוס

גואמון

Goemon | יפן, 2009 | אקשן, דרמה, הסטוריה, רובין הוד | 128 דקות | מרגיש כמו 400 | יוֹסוּקה אגוּצ’י, טאקאוֹ אוֹסאווה | במאי: קאזויה קירייה

לקריאה נוספת

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם