Gintama

לא ממש ביקורת (כיוון שהייתה אחת כזו בעבר) אלא סקירה קצרה לצורכי רענון לקראת צאת הסרט בסוף החודש.

עוד לא נולדה הסדרה הקומית שתגרום לי לגחך פרק אחר פרק, אך Gintama היחידה שהתקרבה לכך. 

לקראת סוף תקופת טוקוגאווה ביפן מותקפת האנושות על-ידי צבא חייזרים בשם אמאנטוֹ. כמצופה מהם, יוצאים הסמוראים להילחם בפולשים מלחמת חורמה, אך כאשר מבין השוּגוּן את כוחם של האמאנטו הוא מורה על הפסקת הלחימה ועל כניעתה של יפן. הסמוראים נשללים מכוחם ונשקם ואילו לאמאנטו ניתנת הזכות להיכנס למדינה.

זה התקציר המדכא.

התקציר הפחות מדכא: גינטוקי סאקטה – סמוראי עצלן וחסר הליכות – פותח חברת שירותים יחד עם שני לא-יוצלחים נוספים, שינפאצ'י וקאגורה. שינפאצ'י הוא המתלמד של גינטוקי בעוד שקאגורה שייכת לשבט יאטו, גזע רצחני בתוך האמאנטו. השלושה לוקחים על עצמם כל משימה אפשרית, מה שרוב הפעמים לא מסתיים בשלום. 

כיצד זה מחזיק 265 פרקים? בזכות הצוות. ה-יוֹרוֹזוּיָה ["אנחנו עושים הכל"] של גינטוקי הם לא גיבורי הסדרה היחידים, והיעלמותם למספר פרקים הוא עניין שכיח. עמוד התווך המרכזי האחר של הסדרה הוא צוות השינסנגומי, כוח המשטרה המיוחד שפועל בשירות הממשלה. בראש הכוח עומד האדם-גורילה איסהוֹ קונדו, ומתחתיו היג'יקטה, הגיבור האלטרנטיבי של הסדרה וחובב גדול של מיונז. וגם פה זה לא נגמר: קאטסוּרה 'זורה' קוטארו הוא ידיד ותיק של גינטוקי וראש המחתרת שפועלת נגד האמאנטו, וכיוצא בזה האויב הגדול של השינסנגומי. לצערי קצרה היריעה מלהכיל את כל גיבורי הסדרה בפסקה בודדת. 

לכן כשחושבים על זה, 265 פרקים זה בהחלט לא כזה הרבה.
אז מה מיוחד כל-כך ב-Gintama, סדרה שעברה לעידן ה-HD רק ב-2011, סדרה עם סגנון האנימציה הכי לא עקבי שיש, סדרה שמודה בלי בושה שלא תמיד יש לה משהו מיוחד לשדר, סדרה עם הומור שירותים, בננות שנדחפות לתחת ובולבולים חשופים?

זה המגוון. מה לעשות, יש לסדרה כמה מהפרקים המצחיקים ביותר שראיתי מעודי, ובכללם: פרק הפרודיה על דרגון בול Z, גינטוקי והיג'יקאטה במרפאת שיניים, גינטוקי מנסה להרדים את קאגורה, שני פרקי הפרודיה על סרטי "המסור", כל פרק בו מתעללים בשוגון ו-כל פרק בכיכובו של טאיזוֹ 'מאדאוֹ' האסגאווה, האדם הלא-יוצלח הגדול ביקום. 

הסדרה נבנתה על תשתית שונן בסיסית, ובקלות היא יכלה להיות דרמה שקרובה לסגנון של Naruto, Hunter x Hunter ודומיה. במקום זאת Gintama בחרה להיות מעט מכל דבר: לעתים היא סוג של סיינפלד, רק בעולם פסיכי. לעתים היא הרפתקה חוצה עולמות וממדים. ולעתים היא גם סדרת שונן רצינית, ואפילו אז מוכיחה Gintama את עליונותה.

יש לסדרה מספר רב של סגות רציניות וגדולות, אך הארבע המרכזיות הן ללא ספק הבאות:
"בניזקורה" [89-97], הסגה בה נחשפנו לראשונה לעברו האפל של גינטוקי וליריב הגדול של הסדרה; "יושיווארה" [139-146], הסגה האלימה ביותר בה נחשפנו לכך שיש יריב אפילו יותר מסוכן; ארבע הדיוות של קאבּוּקיצ'ו" [210-214], בה למדנו מה קורה לגינטוקי כשהוא באמת כועס; ו-איקוֹקוּ קייסיי [257-261], הסגה הדחוסה ביותר מבחינה פוליטית והמשתלמת ביותר בכל הנוגע לאקשן (פה מתרחש האיחוד בין טומוקאזו סוגיטה ואיה היראנו מאז ימי Haruhi). אם ארבע נשמע לכם כמו מספר מזערי, זה רק כי לא הכללתי סגות ארוכות לא פחות ורציניות יותר (מהסיבה הפשוטה שהן לא קשורות לקו העלילה הראשי, אך הן בכל זאת מרתקות).

ויש את הפילרים, אותם רגעים בהן הסדרה מושכת זמן בכוונה תחילה. בניגוד לסדרות אחרות – Gintama עושה זאת בסטייל. במקום ליצור תוכן מקורי-לאנימה, מודים גיבורי הסדרה ש-"צופים יקרים, אין לנו ברירה: קבלו את מצעד הדמויות האהובות". פרקים מהסוג הזה חוזרים על עצמם פעמים ספורות ומשום מה הם לא נמאסים עלי אף פעם. 

ברור לכולם כי Gintama היא לא סדרה שמסתיימת, היא פשוט נמצאת בפגרות. לנו המעריצים נותר לחכות לשחרור הסרט ולקוות כי האנימה תשוב במהרה לכסות כמה מהסגות המשעשעות יותר מהמנגה שעוד לא זכינו לראות (ובראשן, "HDZ48". נחשו על מה זה?).