Gingitsune

גִינְגִיטְסוּנֶה [Gingitsune] היא לא הסדרה הכי טובה שתראו השנה. היא גם לא הסדרה הכי מצחיקה וגם לא הסדרה הכי מותחת. אבל היא כן הסדרה הרגועה ביותר שפירטים אוכלי חינם כמונו יכולים להרשות.

מָאקוֹטוֹ מתגוררת במקדש אינארי צנוע בלב עיר יחד עם הכהן המקומי – שהוא במקרה גם אביה (אחרת זה היה מטריד). אין לגינגיטסונה עלילה, לא במובן שאתם מכירים. במקום זאת עוסקים 12 פרקי הסדרה במערכות היחסים שמפתחת מאקוטו עם ידידות מבית-הספר, בקשיים כהיותה נערה מתבגרת בסביבה לא רגילה, וכמובן – איך לא – באהבות. אף אחת מהעלילות לא הולכת רחוק; לא תראו בני זוג מתנשקים (אולי מחזיקים ידיים. כופרים), לא תראו את מאקוטו מתפרצת על אף אחד ואפילו לילדים המקומיים בני השש יש גינונים של לורד בריטי.

כזו היא הסדרה, Slice of Life מהפתיח ועד הקדימון. ולא תעזור גם העובדה שהחבר הטוב ביותר של מאקוטו הוא שועל מדבר בשם גינטארו.

מאקוטו היא נצר לשושלת ארוכת שנים של כוהנים, מה שמקנה לה את היכולת לראות את כרוז האלים של המקדש. ליתר דיוק, היא יכולה לראות גם את כרוזי האלים של כל שאר המקדשים. כרוז האלים הוא ישות חייתית מדברת שנועדה לקשר בין בני-האדם לבין האל של המקדש עליו היא אחראית. כזה הוא גינטארו, אלא שבפועל הוא מבלה את שגרת יומו בשינה וצפיה בטלוויזיה. או בקיצור: גינטארו הוא נער מתבגר בחופש הגדול, רק שהוא בן אלף שנה. ושועל.

בכל מקדש יש שני כרוזים, אך שותפו של גינטארו עזב מסיבות לא ידועות. לא לדאוג: גינטארו אוהב להיות לבד. לצערו זה לא קורה הרבה, מאקוטו מביאה למקדש חברות ובקרוב הוא יחלוק את גג המקדש (שם הוא ישן) עם אישיות מעצבנת בשם הארו, אך על זה בהמשך.

הייתי תמים כאשר חשבתי בתחילת הדרך שהדרמה עוד תגיע. לא אשמתי, הסדרה עצמה הפילה אותי בפח: בפרקיה הראשונים נרמז כיצד הפך גינטארו לכרוז, הוזכרה מערכת היחסים המיוחדת שהייתה לו עם אימהּ המנוחה של מאקוטו ואף זכינו לחצי שניה של פלשבק הקשור לעזיבת שותפו הוותיק. באף אחד מהנושאים הללו לא חוזרת הסדרה לעסוק בהמשך.

למזלי, הרגע בו חדלתי לקוות היה גם הרגע בו התחלתי ליהנות. 

מוטיב שחוזר על עצמו פעמים רבות הוא קבלה עצמית; היוָואקוֹ היא תלמידה מצטיינת ובתו של פוליטיקאי, לכן היא פועלת בתור מה שהיא חושבת שמצופה ממנה; סאטוֹרוּ הוא נצר לשושלת כוהנים שיכול לראות את כרוזי האלים, אלא שבעקבות ילדוּת לא פשוטה בחר סאטורו לא להיפתח כלפי אף אחד. הם ורבּים אחרים לומדים (בזכות מאקוטו) להשלים עם עצמם, להפסיק להסתובב עם פרצוף קודר ולהצטרף לשאר חייכני הסדרה.

גינגיטסונה משרה רוגע. אל תבלבלו 'משרה רוגע' עם 'משעממת', זו פשוט סדרה טובה לראות כדבר האחרון לפני שהולכים לישון. הסדרה כל-כך תמימה שעל אף מספר הבנות הרב שמככבות בה – לא מצאתי לה ולוּ תמונת הנטאי בודדת במרחבי הרשת (לא אחת שקשורה לבני-האדם בכל-אופן. אנשים חולים יש בעולם). הסדרה כן מנפיקה מספר רגעי דרמה, בעיקר בכל הקשור ליחסים בין סאטורו להארו – הישות עִמה הוא נתקע בשל דם הכוהנים שזורם בו. הארו בעולם הזה שמונה עשורים, שזה כמו נוב במונחי הכרוזים. על אף זאת הייתי מצפה שדמות בת 80 תתנהג כמו בת ה-80 הקרובה לביתכם, אך רבות מדי הפעמים בהן רציתי להכין מ-הארו מרק שועלים. 

איפה הייתי? אה כן, יש דרמה. מעט דרמה, אבל יש. היא לא העיקר, למרות שהייתי שמח לדעת יותר דברים על הפן המיתולוגי של הכרוזים (ולהבין מדוע אף אחד לא נבהל כשהוא רואה את מאקוטו דואה באוויר כאשר היא מזנקת על גינטארו). לא הרגשתי לרגע תחושת בזבוז עם הסדרה הזו, וכך גם אף אחד מהאחרים שאני מכיר שצפו בה עד הסוף. אם את הפרק הראשון תכבו בתחושה של אכזבה, גינגיטסונה כנראה לא כוס התה שלכם. וזה בסדר גמור, זה סך-הכל אומר שאין לכם טעם טוב בסדרות. 

הטוב: כמו אינויאשה…
הרע:  …רק בלי הדרמה, האקשן והמסע בזמן.
והמכוער: ריח הבגדים הלא-מכובסים בני האלף שנה של גינטארו.

ציון במדד OK – סביר פלוס פלוס

 [Gingitsune [Silver Fox | יפן, 2013 | 12 פרקים | פנטזיה (?), קומדיה (?), דרמה (?) Slice of Life, פרופגנדה בעד דת | סטודיו Diomedea | היסאקוֹ קאנמוֹטוֹ [אְמי מ-"Gargantia"], שיניצ'ירוֹ מיקי [רוי מ-"Fullmetal Alchemist" כלשהי], טוֹשיהיקוֹ סֵקי [ראוֹ לה קרוסנט מ-"Mobile Suit Gundam SEED"], קנְשוֹ אוֹנוֹ [קוּרוֹקוֹ מ-"Kuroko's Basketball"], איוּמי פוּג'ימוּרה [מינה מ-"Porphy no Nagai Tabi"], טוֹמוֹקאזוּ סוּגִיטָה [גינטוֹקי מ-"Gintama"] | במאי: שין מיסאווה ["Capeta"] | יוצרת מקורית: סאיוֹרי אוֹצ'י'אָיי