Giant Killing

על ידי רם קיץ פורסם ב אוק 27, 2010

האהבה שלי לסדרות ספורט התבטאה בבלוג יותר מפעם אחת, ועד היום לא נולדה הסדרה שתערער ל-"Hajime no Ippo" את תואר האנימה האהובה עלי. הרי בניגוד לספורט בחיים האמיתיים, בסדרות אנימה על ספורט מביאים רק את מה שמעניין. אין דקות מתות, יש עריכה ובין לבין גם עלילה טובה. דבר נוסף שיחודי לסדרות הללו הוא הטיפוס מלמטה: בין אם זה המתאגרף שמעולם לא החזיק כפפה ביד ואנו רואים אותו נעשה אלוף העולם, קבוצת הפוטבול שמוקמת מאפס וכובשת נון-סטופ, נהג מירוצי קארטינג חובב שהופך להיות נהג פורמולה 1, וכן הלאה וכן הלאה. רק תבחרו נושא כלשהו עם כדור או מוטוריקה, ותהיו בטוחים שיש יותר מאנימה ומאנגה אחת העוסקת בו.

לכן הופתעתי שעוד לא יצא לי לשמוע על סדרה נורמלית על כדורגל. אני יודע שיש כמה, אבל רובן נראות ככה (אני לא מבין אם הם שחקני כדורגל או הפאוור ריינג'רס). ואז הגיעה "Giant Killing", שהמאנגה עליה היא מתבססת עודנה זוכה לפופולריות רבה. הסיפור הוא אותו סיפור ידוע: מועדון כדורגל כושל מחזיר לשורותיו שחקן עבר, הפעם כמאמן הקבוצה. מבחוץ הוא נראה פסיכי, אבל המאמן החדש – טאטסומי – יודע טוב מאוד מה הוא עושה.

מועדון הכדורגל ETU (ראשי תיבות של East Tokyo United) ידע כבר ימים יפים יותר, ואחרי רצף כשלונות חוזר טאטסומי כמוצא אחרון. אך אפילו נקודת הפתיחה נראית רע, שכן לשחקנים קשה לקבל ברוח טובה את המאמן-ליצן שנפל עליהם ללא התרעה. בראשם עומד מוראקושי, קפטן הקבוצה שלא מוחל לטאטסומי על הנטישה שלו לאירופה לפני מספר שנים.

הדמויות תופסות את החלק העלילתי הנכבד בסיפור, ולא תמצאו פה הרבה טוויסטים, אלא כדורגל נטו. כלומר לא מדובר פה ב-"האלופה": מלבד האינטגרציות בין הדמויות ובין הקבוצות השונות, אין בגידות, רומנים סוערים, פוליטיקה וגילויים מרעישים. גם כשהצופים לא ממש יודעים מה טאטסומי מחביא בשרוול, תהיו בטוחים שהוא לפחות מחביא משהו. אני אישית למדתי הרבה מהלכים וטקטיקות, ולפתע כדורגל נראה כמו עסק רציני למדי (ואתם יכולים להאשים אותי שבאתי עם דעות קדומות? ראיתם את הליגה בארץ?).

אם בתחילת הסדרה כל אחד משחקני ETU היה בשבילי חולצה ממוספרת, כעת יש לי דעה מוצקה על מרביתם. האהוב ביותר הוא ללא ספק טסובּאקי; ילדון שעבר לקבוצה המרכזית לאחר שטאטסומי שם לב לדברים שהילד מסוגל לעשות עם זוג הרגליים שלו. הוא אולי צעיר, אבל תופס אט אט את דגל כוכב הקבוצה. חוסר הביטחון שלו והצניעות בה הוא ניחן מזכירים לי מאוד את איפוֹ (מהאג'ימה נו איפו), אולי זו הסיבה להיותו הדמות האהובה עלי. לא הרחק מאחוריו נמצא סְרָה, חלוץ של הקבוצה (ראיתם? אני יודע מה זה חלוץ!) שמספק תוצאות בינוניות, ורוצה בעיקר להצליח כדי שישימו אליו לב. אפילו לבנות יש סיבה לצפות בסדרה, ולסיבה הזו קוראים לואיג'י, או "הנסיך" בפי כל. הוא שחקן חצי-יפני חצי-איטלקי, מלך השערים של הקבוצה, ואחד שנדמה כאילו נלקח מתוך בברלי הילס.

על אף שהסדרה שוקקת חיים ונמרצת, היו מספר פרקים שגרמו לי לתהות אם עוד יש טעם בכלל להמשיך. גם לאחר שהצטרף טאטסומי כמאמן, נחלו החבר'ה ב-ETU מספר כשלונות שסותר את משוואת האנימה הידועה של 'אחרי הפסד צורם מגיע ניצחון מוחץ'. אך נראה שההפסדים הללו חושבו היטב מראש, ובהחלט הפכו את הניצחונות שבאו לאחר מכן למתוקים יותר. עניין מעצבן נוסף בסדרה הוא סיפור הצד שהיא מביאה: האוהדים. במקום להתמקד במספר אוהדים חביבים (כמו שלושת הילדים) דרכם אנחנו יודעים איך נראית הקבוצה בעיני המעריצים שלה, לקחה "Giant Killing" את האוהדים שלב אחד רחוק מדי; יש את קבוצת האוהדים הגדולה והאלימה, ואני בהחלט לא מבין את התרומה שלהם לעלילה (מילא היו מביאים אוהדי בית"ר, אבל אז הסדרה הייתה לא הייתה מתאימה לשידור בטלוויזיה), ויש קבוצת אוהדים קטנה יותר שחזרה לאהוד את הקבוצה אחרי שטאטסומי חזר. גם כן אוהדים. אם היו נפטרים מהם ומשאירים יותר מקום לכדורגל, אולי העונה הייתה מספיקה להתקדם רחוק יותר.

הסגנון של "Giant Killing" לא מזכיר שום אנימה רגילה. לדמויות יש אפים מחודדים וארוכים ותווי פנים קריקטוריסטיים. אבל מהר מאוד הסגנון הייחודי הזה התחבב עלי, ואף נראה מתאים מאוד למשחקי הכדורגל האינטנסיביים. והו הו, אילו משחקים הסדרה הזו מספקת. לאורך העונה היו מספר משחקים מרכזיים, כאלה שנמשכו יותר מפרק אחד. היה זה סיוט לחכות שבוע בין פרק לפרק כאשר התקיימו משחקים כאלה. תארו לכם שבאליפות העולם הייתם צריכים לחכות מספר ימים כדי לראות את המשך המשחק בין גרמניה לאנגליה (ולסדרה הזו לא היה שום תמנון ז"ל שיכול היה לנבא עבור הצופים את התוצאה).

פס הקול של הסדרה מורכב ממספר שירים קליטים במיוחד, כאלה שמתאימים מאוד לכדורגל. אין הרבה מה להגיד על האנימציה – היא מצויינת, ואולי לא ראיתי הרבה כדורגל בחיים שלי כדי להשוות, אבל תנועות המשחק של השחקנים נראות מציאותיות למדי. הגרפיקה יוצאת מגדר הרגיל – היא חלקה, נעימה לעין, והפרטים במגרש מכילים פחות או יותר הכל: את האורות המסנוורים, השלטים והפאייטים. אפשר לשמוע במהלך המשחקים את מיטב מנגינות האוהדים הידועות מלבד "הפועל זונה". הציון של הסדרה מבחינת אמינות ללא ספק עומד על 9.5 (חצי נקודה ירדה על כך שאף אחד מהשחקנים לא יורק).

חבל לי שמראש לא תוכננה "Giant Killing" לטווח הארוך, ומי שמתכנן לצפות בה שיבוא מוכן לכך שפרק 26 האחרון מסתיים באמצע העונה. מתי ואם תצא עונה שניה? רק הזמן יגיד. בינתיים יש לנו אחל'ה סדרת כדורגל להתפאר בה. לא לאוהדי כדורגל בלבד.

הטוב: כדורגל מעולם לא נראה טוב יותר.
הרע: הסדרה מסתיימת באמצע העלילה.
והמכוער: לראות משחק של הליגה הישראלית מיד אחרי פרק בסדרה.

ציון במדד OK – סביר פלוס