Ghost of Tsushima

ידעתי שיש לי בעיה כשראיתי לא מזמן ציפור בשכונה שלי ותהיתי אם היא תוביל אותי לסייד קווסט או למחנה מונגולים.

כפי שניחשתם (בגלל קולות הצרצרים בבלוג בשבועות האחרונים), עמיתכם הנאמן לא עשה דבר מלבד לסחוט תפוזים טעימים ולשחק ב-Ghost of Tsushima (ולא באמת סחטתי תפוזים), משחק הוידאו החדש מבית סוני וסטודיו Sucker Punch. אני מודה, לא תכננתי לשחק ב-Ghost of Tsushima באופן כזה פדנטי; למי הרי יש זמן לגלות כל פיסה במפה ולהרוג כל מונגולי? אבל העולם של Ghost of Tsushima משך אותי פנימה כל-כך עמוק עד שלא יכולתי לוותר על גביע הפלטינום אשר הודיע לי (אחרי 50 שעות משחק)  “אחי, אתה מכור. הנה הפרס שלך ולך חפש תחביב חדש”. גם היום, יומיים אחרי שהשלמתי כל דבר שאני יכול לעשות במסגרת המשחק, תסמיני הגמילה עדיין דומיננטיים, ועל כך יעידו כל חתולי הרחוב שאני רודף אחריהם בתקווה שיובילו אותי למקדש אינארי נסתר (וכמעט תמיד הם מובילים אותי לפח אשפה. מה הם מנסים לרמוז?).

בקיצור, אתם לא צריכים את הביקורת הזו כדי שאספר לכם עד כמה המשחק הזה טוב. אבל נעלמתי למספר שבועות, אז מניח שאני חייב לכם יותר מפיסקה אחת.

ג’ין סקאיי הוא סמוראי ביפן הפיאודלית, ואם לדייק, בחלק המוקדם-יותר של יפן הפידואלית (תקופת קאמאקורה. תראו אותי, פותח ווקיפדיה כמו ילד גדול). ג’ין אולי צעיר, אך כבר כיום הוא ראש שבט סקאיי המכובד, תפקיד שירש לאחר ששני הוריו הלכו לעולמם: האֵם ממחלה והאב מתסמונת  “מישהו תקע לי חרב בגב כי ככה לפעמים דברים עובדים ביפן הפיאודלית”. נוסף על כך, ג’ין הוא האחיין של לורד שימורה, הג’יטו של איי טסושימה (תפקיד דומה לְמה שנד סטארק היה ב-“משחקי הכס”). אין לג’ין זמן ליהנות מחייו כלורד וכיורש עצר פוטנציאלי של דוד שלו, כי אל האי טסושימה (שמעת, ויקיפדיה? טסושימה, לא צושימה!) מגיעים תכף מבקרים: מעל 20 אלף חיילי האימפריה המונגולית בתוך 800 ספינות מלחמה – והם לא פה כדי למכור מלח אמבטיה. לורד שימורה מאגד את כל הסמוראים של טסושימה על-מנת להדוף את המונגולים, עניין שלא עובד לו אחרת זה היה משחק  מאוד קצר. הקרב בין הסמוראים למונגולים מסתיים בפציעתו האנושה של ג’ין, לכידתו של לורד שימורה ומותם של כל יתר הסמוראים.

ג’ין מחלים בעזרתה של גנבת, יוּנה, שמצאה אותו בשדה הקרב מתנדנד בין חיים ומוות; ג’ין מתעורר אל אי רווי כאוס בגלל אותם מונגולים ארורים, אשר מתכננים לכבוש את יתר יפן אחרי שיסיימו עם האי טסושימה (וכדי לסבר את האוזן מדוע טסושימה קריטי מבחינה אסטרטגית, הכנתי עבורכם מפה מפורטת. מקווה שהיא לא מבלבלת מדי). קחו בחשבון כי המונגולים באותן שנים ניהלו, במקביל, חזית גם באירופה, שזה די פסיכי; האימפריה המונגולית היא בעלת הרצף היבשתי הגדול ביותר שידע העולם, כך שלא מדובר בחבורת ברברים שלא יודעים מה הם עושים. המונגולים מתכננים לכבוש את יפן באמצעות שכל וכוח, ולשם כך קובלאי חאן, ראש האימפריה, שלח למערכה ביפן את בן-דודו קוטון חאן – נכדו של ג’ינגיס, ובחור חינני שלמד את השפה והתרבות היפנית כדי להפוך את הכיבוש לקל יותר (בקטע של “דע את האויב”, או זה או שקוטון חאן הוא פשוט וויב). ג’ין, שכעת פועל לבדו, צריך להתמודד מול אויב ברברי אך אינטליגנטי.


Ghost of Tsushima הוא משחק עולם פתוח שמאפשר לשחקנים להתקדם באיזה אופן שהם רוצים – אך אם תבחרו לשחק רק בקמפיין הראשי, סביר להניח שתגיעו אל כתוביות הסיום בתוך פחות מעשרים שעות. איפה הכיף בזה?

ג’ין מתיידד עם מספר בעלי ברית (מלבד יונה) ובהם סמוראי זקן מומחה בחץ וקשת, ראש שבט שאיבדה זה עתה את משפחתה בטבח נוראי שאינו קשור למונגולים, סוחר אלכוהול שיכור ונזיר לוחם (שני אנשים שונים, כן? אם כי נזיר שיכור לוחם שמוכר אלכוהול נשמע נהדר). לכל אחד מהם יש “קווסט ליין” – סדרת משימות שהיא הכלאה בין משימות-צד ומשימות קמפיין ראשי, כשאת רוב המשימות האלה תעשו בצוותא עם אחת מאותן דמויות קרדינליות. הסיפורים הללו מעניינים לא פחות מהסיפור המרכזי, והם אף תורמים להבנת הקמפיין הראשי. אם תוותרו עליהם תאכזבו את יוצרי המשחק, את עצמכם ואת ההורים שלכם.

מעבר לכך, כמעט כל סייד קווסט בטסושימה הוא הכרחי לנרטיב. את חלקם תסיימו בתוך 120 שניות, אחרים יימשכו אולי עשרים דקות – אך כולם חלק ממסעו רחב ההיקף של ג’ין לעזור לתושבי האי להתמודד מול האיום המונגולי או פורעי חוק יפנים. סך-הכל ישנם 61 קווסטים במשחק, ורק בודדים ניתן להגדיר כחסרי משמעות. נוסף עליהם, שישה קווסטים הם “מיתיים”, כאלה שקשורים לחפץ או יכולת שנחשבים לאגדה; המשימות הנילוות לאותם קווסטים הן המגוונות והמאתגרות ביותר מבחינת משחקיות, ובסופן מקבל ג’ין שדרוג משמעותי – בין אם שריון יוצא דופן, חרב בוערת או מתקפה מיוחדת שאני מודה כי הצילה אותי יותר מפעמים מכפי שאני מוכן להודות.

בניגוד למשחקי עולם פתוח אחרים (אני מסתכל עליכם, Assassin’s Creed האחרונים), Ghost of Tsushima לא “יבלע” אתכם בתוך מפה מופרכת בגודלה רק בגלל סטודיו שאוהב לעשות שרירים. טסושימה מחולק ל-3 איזורים, וכל אחד מהם אולי טיפה מרתיע ברגעיו הראשונים (כי המונגולים בכל איזור חזקים מכם בהתחלה) אך די מהר תצליחו להשתלט על המצב ועל מחנות המונגולים.

מן הסתם המונגולים הקימו מחנות. חלק מהמחנות קטנים (בית וחצי באיזה כפר) וחלק גדולים (מחנה צבאי ענק עם עשרות חיילים) ועליכם – לא חובה, אבל מומלץ – להשתלט עליהם ולסלק את המונגולים. איך? ובכן, המשחק מציע שתי גישות שאפשר לתמרן ביניהן. האחת, תהיו נאמנים לסמוראי שבכם: אתם מוזמנים לדפוק בדלת הראשית ולהילחם במונגולים פנים אל פנים. הבעיה היא שגם אם אתם עם היד על הדופק בכל הנוגע לשדרוג הנשקים וסט היכולות של ג’ין – הגישה הזו מתישה. כשהיא עובדת, היא אכן הדרך המהירה ביותר להשתלט על מחנה, אך עליכם לבוא בסיטואציה הזו בריכוז מלא, כי צריך לדעת גם איך להתחמק מחרבות וכידונים בשניה הנכונה וגם לוודא כי הקשתים לא יפגעו בכם, ובו זמנית עליכם לחשב מה נותר בארסנל – ולהילחם בהתאם (עם קונאי, חץ וקשת או לרוץ במעגלים בתקווה שתמצאו משהו שיעזור לכם).

הגישה השנייה היא גישת ה-Ghost.
ג’ין, בלית ברירה, הופך ל-“רוח של טסושימה”. בניגוד לדרך בה התחנך, מבין ג’ין שכדי להביס את המונגולים אשר משחקים מלוכלך, הוא צריך לשחק מלוכלך בעצמו. על כן ג’ין יכול להרוג מונגולים מהצללים ולהשתמש בכלי נשק “לא אתיים” כמו פצצת עשן ורעל, ובכך הופך הלורד המכובד למתנקש מן המניין – כך שאתם מוזמנים להסתנן למחנה ולהרוג את המונגולים בשקט אחד אחרי השני, בתקווה שלא יגלו אתכם. אם זו הדרך העיקרית בה תבחרו לשחק, מזג האוויר במשחק יהפוך לפחות ידידותי ככל שתתקדמו.

אה, ויש קרבות בוס. מדובר למעשה בדו-קרב חרבות על כל המשתמע מכך, וזה אפי. לא מדובר במערכת שבה להקיש כמו שד טזמני על כפתורים אקראיים תעזור לכם לנצח, אלא צריך אשכרה לחשוב. לכל בוס תבנית משלו ועל-מנת לנצח, יש לקרוא לתוך התבנית ולשבור אותה. זו אולי לא מערכת הקרב הכי מתוחכמת בעולם הגיימינג, אבל היא בהחלט מערכת הקרב מבוססת-חרבות (וחרבות  בלבד) הכי טובה שראיתי מאז “הוגו”.

בין סייד קווסט לבין השתלטות על מחנות לבין התקדמות בקמפיין, “Ghost of Tsushima” רווי פעילויות נוספות. אם אתם רואים שועל, רדפו אחריו והוא יוביל אתכם למקדש קטן. סוג אחר של מקדשים תמצאו במקומות שקשה להגיע אליהם, וכאן למעשה המשחק הופך ל-Uncharted – פאזל טיפוס מורכב ומהנה להפליא. בין לבין תוכלו לחפש מעיינות חמים (וכך גם תעלו את מד החיים שלכם וגם תזכו לראות את הישבן של ג’ין) ולחבר שירי הייקו באיזורים בעלי נוף מהמם (מה שלא מסתדר כל-כך עם העובדה ששירי הייקו הגיעו 300 שנה אחרי פלישת המונגולים, אבל ג’ין שלנו הוא כל יכול).

לגלות מקומות נסתרים ומהממים זה חלק מהכיף של המשחק, ואמנם אין בו לצערי עיר גדולה לשוטט בה (רק כפרים, טירות, ספינות ומחנות של מונגולים) אך הטבע עשיר דיו כדי להעסיק אתכם שעות-על-גבי-שעות. על-מנת שנהנה מהנוף הזה כמה שיותר, במְקום חץ על המסך שמראה היכן נמצא היעד הבא שלכם – הרוח היא שתוביל אתכם למחוז חפצכם. כן, המשחק לוקח באופן מילולי את הביטוי “ללכת לאן שנושבת הרוח”. אם אתם סמוכים לאיזור שלא ביקרתם בו קודם, תופיע ציפור שכדאי לכם לעקוב אחריה.

Ghost of Tsushima מעודד אימרסיביות בתוך עולם המשחק והזו הסיבה שה-HUD (המידע הגרפי על המסך) הוא מינימלי. לכן זה לא מפתיע שדווקא כאן שיחקתי ב-Photo Mode יותר מבמשחקים אחרים. את כל התמונות בביקורת צילמתי בעצמי אחרי דקות ארוכות של התעסקות עם זוויות, עדשות, פילטרים, שעת יום, מזג אוויר וכהנה וכהנה. במציאות אני לא צלם מי-יודע-מה, אבל Ghost of Tsushima עושה עבודה טובה בלגרום לי להאמין שאני כן.

לכן הופתעתי לגלות, במשחק כה עשיר מבחינה גרפית, זמני טעינה בני שניות בודדות בלבד (וגם אותם Sucker Punch האריכו בכוונה כדי שנספיק לקרוא את הטיפים על המסך). שיחקתי ב-Ghost of Tsushima על קונסולת הפלייסטיישן 4 הרגילה שלי אותה רכשתי לפני 7 שנים, והמשחק רץ כמעט בלי תקלות לאורך 50 השעות שישבתי מולו. זה חתיכת הישג טכנולוגי, ואפשר רק לפנטז כיצד Ghost of Tsushima ירוץ על גבי ה-PS5 בעתיד.

אבל אין משחק מושלם.

אל Ghost of Tsushima ניגשתי זמן קצר אחרי שסיימתי את The Last of Us: Part 2, כנראה ההישג הטכנולוגי המרשים ביותר בעולם הגיימינג. על כן, די מהר הבנתי כי הבעות הפנים ב-Ghost of Tsushima טעונות שיפור וקיים חוסר סנכרון בין תנועות השפתיים ובין הדיבור עצמו. שיחקתי במשחק בגרסה האנגלית (ואני לא הולך להתנצל על כך) והעניין ניכר בכל סצנה וסצנה. אולם כשניסיתי את הגרסה היפנית למספר דקות גיליתי שהמצב בה גרוע אף יותר. אנגלית היא שפת המקור של המשחק, והדמויות בו הונפשו לפי התסריט האנגלי (אם כי לא בהצלחה, כפי שציינתי קודם). על כן הדיבוב היפני הוא, כשמו כן הוא, דיבוב בלבד ולא לכידת-תנועה. אני יודע שהמדבב האגדי של זורו מ-“One Piece” מדבב את ג’ין ביפנית ואתם כאלההההה נאמנים לתרבות היפנית שאתם מוכרחיייים לשחק ביפנית, ואין פה שאלהההה בכלל — אבל הדיבוב האנגלי, במקרה כאן, עדיף. חוץ מזה שהדיבוב האנגלי עצמו נהדר. שחקני הקול אמנם יחסית אנונימיים, אבל הם עושים עבודה נהדרת. במהלך הסצנות האמוציונליות לא התחרטתי שזה הדיבוב בו בחרתי.

אם אתם רוצים להרגיש כמו בתוך סרט, המשחק מציע את “מצב קורוסאווה” בו Ghost of Tsushima הופך לשחור-לבן עם אפקטים קוליים וחזותיים שיצאו (כאילו) מסרט סמוראים של אקירה קורוסאווה. זהההה…. גימיק נחמד להתנסות בו, אבל אחרי רבע שעה התגעגעתי לצבעים.


Ghost of Tsushima הוא משחק מדהים. אמנם בתור משחק עולם הפתוח הוא לא מחדש הרבה (מי ששיחק Assassin’s Creed בשנים האחרונות ירגיש כאן בבית) אבל מדובר במלאכת מחשבת. נדמה כי העשור האחרון של משחקי עולם פתוח הכינו את הקרקע לקראת בואו של Ghost of Tsushima, והתוצאה מפעימה; המשחקיות נהדרת והסיפור עצמו אודות פלישת המונגולים מרתק (בטח יותר משל Angolmois), הגם שאינו נאמן למציאות, כי כל הדמויות במשחק, כולל קוטון חאן, פיקטיביות. אם מתישהו ייצא משחק המשך (כי, ספויילר להיסטוריה, המונגולים ניסו שוב כעבור 7 שנים) הוא בהחלט יגיע לראש רשימת משחקי הוידאו שאני הכי מצפה להם.


Ghost of Tsushima | ארה”ב, 2020 | Sucker Punch Productions, Sony Interactive Entertainment | אקשן, הרפתקאות, התגנבות, RPG, עולם פתוח, סמוראים, סימולטור ליטוף שועלים | במאי: נייט פוקס

לקריאה נוספת
1 תגובה
  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) אומר/ת

    עכשיו אני רוצה לשחק במחשק |:
    ביקורת מצוינת^

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם