Fullmetal Alchemist: The Sacred Star of Milos
הנה לכם רעיון ליום משעמם: קחו חבר שאינו מכיר את Fullmetal Alchemist והציגו לו את הסרט הראשון בסדרה. אחרי זה הציגו לו את הסרט השני החדש. צלמו את הבעת הפנים שלו ב-10 הדקות הראשונות. העלו ליוטיוב. תיהנו.
אנחנו חיים בעולם בו גיבורים עוברים גלגולים רבים; הם ויכולים להופיע בגיליונות קומיקס עם טון קודר ולככב בו בזמן בסדרת טלוויזיה קומית יותר (אני מביט עליך, באטמן). האמריקאים וגיבורי-העל שלהם לקחו את הפטנט הזה רחוק, אבל בטח שלא משם הכל התחיל; שרלוק הולמס, אליס בארץ הפלאות, דרקולה – לכולם ולרבים אחרים אין חזות אחידה, ולרוב הבבואה שמשתקפת כשחושבים עליהם היא האחרונה בה צפיתם, בין אם בסרט, סדרה או פרסומת. אך באנימה זה לא קורה הרבה: נארוטו תמיד יהיה אותו נארוטו, פיקאצ'ו אותו פיקאצ'ו, מרקו אותו מרקו.
אז מה הבעיה עם האחים אלריק? למה שהסיפור עימם יראה לפתע שונה? אותו חבר מסכן שתראו לו את שני הסרטים עתיד לחשוב שמדובר כנראה ב-2 סרטים המבוססים על מקורות שונים של אותו סיפור, מה ש-כמעט נכון. הרי לא הגיוני שסרט אחד יהיה ראליסטי (נו, יחסית) ויתרחש בחלקו הרב בגרמניה העוד-מעט נאצית, בעוד זה המאוחר יותר יהיה הרפתקה סוראליסטית בעיר מיתולוגית. הסרט הראשון הוא המשך ישיר לסדרה א', והטון הקודר שלו שונה אפילו מהסדרה אותה הוא ממשיך. אך הסרט השני, על אף שטכנית הוא משויך להפקה של סדרה ב', אין בו שום אספקט עלילתי שכובל אותו רק אליה, לכן מי שצפה בסדרה הראשונה בלבד יבין ממנו הכל. וזה חלק ממה שמיוחד בו: "The Sacred Star of Milos" לא נוצר כסרט משלים לסדרת האנימה, אלא כאנטיתזה לסרט הראשון.
הסרט הקודם הוא המשך לעלילה? אז הסרט הזה הוא סיפור צדדי.
הסרט הקודם קודר ואפל? הסרט הזה קומי.
הסרט הקודם ראליסטי? הסרט הזה סוראליסטי.
הסרט הקודם אוהב שווארמה? הסרט הזה אוהב פלאפל.
הייתי ממשיך לעמוד על ההבדלים בין הסרטים לו היה לי זמן, אבל הבנתם את הנקודה. נדמה שדינם של סרטי FMA יהיה לנצח להיראות כמו כל דבר חוץ מסדרות המקור. האם זה דבר רע? ודאי שלא, זה הופך את חווית הצפייה ללא-משעממת, והאינטרפרטציה הקולנועית החדשה להרפתקאות האחים אלריק לא יכלה ליפול על סגנון מתאים יותר.
הסיפור קצת מסובך – ומסתבך אפילו יותר בהמשך – אך בבסיסו עומדת מלחמת שחרור בין אזרחים משועבדים של אדמה שהיסטורית שייכת להם, לבין ה…נו, אלה שמשעבדים אותם. מה לזה ולאלכימיה? הכל. האחים אלריק נמצאים במצוד אחר אסיר-אלכימאי שברח מהכלא חודשיים לפני תום השחרור הרשמי שלו ושנס לעיר הדרום-מערבית Table City, שם לא חווים השניים ולו רגע אחד של מנוחה: החל מהתקפות של טרוריסטים ועד קונספירציות אלכימאיות ודרך כל מיני שטויות בשם זכויות האדם. הם (ובעיקר אלפונס) מתיידדים עם "לוחמת החופש" ג'וליה, שאחיה הוא הפסיכופת ההוא שברח מהכלא. ויש כימרות. אה, ולַבה תת-קרקעית. ואבן החכמים עושה קאמבק. קיצר, בלגן.
ללא ספק מדובר באחד הסרטים הצבעוניים שראיתי בתקופה האחרונה: אמסטריס מעולם לא נראתה חיה יותר. הצבעים עזים, הרקע מפורט להפליא וגרפיקת CGI מעטרת את הנופים. זה בהחלט לא יוצא דופן לסרט בסדר גודל שכזה, אך מה שכן יוצא דופן הוא עיצוב הדמויות: גיבורי הסרט, על רקע אותה גרפיקה עוצרת נשימה, מונפשים בסגנון חופשי. מאוד חופשי. בסצנות מרדף פרצופי הגיבורים "נמרחים" על המסך והבעות הפנים שלהם לפעמים נראות כאילו אוירו בידי ילד בן 5. על אף שלוקח מספר דקות להתרגל לזה, מדובר בסגנון מושלם עבור הסרט הזה. הרי למען השם – באחת הסצנות בסרט קבוצה של לוחמים עם חליפות-טיסה מפציצים כל חלקה בעוד מגלשת קרח ענקית שנוצרה על-ידי האלכימאי מקיפה את כל העיר, זאת בזמן שג'וליה נתלית על מגדל פעמונים שקורס ואלפונס מזנק להציל אותה רק כדי ששניהם יפלו לתוך תהום בגובה 100 מטרים, כאשר 5 דקות קודם לכן התנהל קרב על גג רכבת מול כימרה…וכל זה כשבקושי חלפו 20 דקות מתחילת הסרט! אני אפילו לא רוצה להתחיל לתאר את מחול השדים שמתחולל בסצנות השיא שבסופו. לכן כן, טוב שהסרט שומר על סביבה מושקעת ביותר אך נותן לדמויות מרחב פעולה בכך שעיצוב הדמויות החופשי שלהם אינו מגביל את חופש התנועה. הסגנון של הסרט הקודם (שכבודו במקומו מונח) לא היה מתאים כלל וכלל לסצנות האקשן של "Milos".
לא הרבה דמויות קבועות מעולם הסדרה מפציעות בסרט. מלבד האחים אלריק – רק רוי, ווינרי וריזה הם הגיבורים מהסדרה שמככבים בסרט, אם כי ארמסטרונג מופיע לחצי סצנה, ויש איזה מישהו שדומה לסקאר בצורה מטרידה. חובבי רוי יצטערו לשמוע שלמרות שהוא דמות קבועה, את מרבית הזמן הוא מבלה בישיבה בפרצוף מודאג. נוכחותה של ווינרי מוטלת בספק; אפשר היה להסתדר גם בלעדיה, והתירוץ העלילתי להיותה היכן שהיא מצוץ מהאצבע. אך ממש כמו רוי – ווינרי היא דמות אייקונית בקאנון של FMA, אי אפשר באמת לעשות סרט בלעדיה.
הדמויות החדשות אינן בדיוק הברקת המאה – ג'וליה היא למעשה הדמות הסבילה היחידה, בעוד שכל השאר, בין אם אלה חברי המחתרת או הרעים האחרים, אינם מהווים איום ממשי (בעיקר אם משווים אותם לחבר'ה הרעים והמורכבים יותר מהסדרה). חלק מהרעים בכלל נראים כמו קריקטורה של הרשע הקולנועי הקלישאתי. אם חזרתי על המילה 'רעים' יותר מדי, זה כי אכן יש יותר מדי רעים בסרט הזה, וצריך קצת סבלנות כדי להצליח לעקוב אחר פיתולי העלילה; היסטוריה של 2 ערים מתוקצרת בסרט תוך מספר דקות ומשתנה לנגד העיניים, והפוליטיקה אינה בדיוק החומר הכי מעניין שנתקלתי בו.
את העלילה בסופו של דבר הצלחתי לחזות ברובה מראש, אך הסרט מצליח להפתיע במספר טוויסטים מעניינים, כמו גם במרחק של המלחמה הכוללת שהוא מנהל. לא האמנתי שהסרט אכן יממש כמה מהתכניות המופרכות שהועלו בתחילתו, ובסופו של דבר הכל קורה בקנה מידה גדול יותר מכפי ששיערתי. בכל זאת חסר לסרט העומק שמאפיין את Fullmetal Alchemist, כאשר אפילו הלקח שהוא כן רוצה להעביר הוא אותו אחד שכבר ראינו בסדרה עצמה.
למרות שמדובר ללא ספק בסרט מהנה יותר מהסרט הקודם (ומושקע ממנו פי כמה מונים), עד שבוע הבא אני צפוי לשכוח ממנו כמעט הכל. כל זה לא באמת משנה, הסרט לא נוצר על מנת להעמיק יותר את התמה של FMA, אלא להרחיב את עולם הסדרה ולהעניק לאחים אלריק הזדמנות נוספת להפגין את כישוריהם בזירה. "Milos" לא מתעכב לרגע על רגעים משמימים או מיותרים, והעלילה נעה קדימה מהר, אז השתדלו לא למצמץ. כל מי שחובב אמיתי של הסדרה ושרוי בהתקף געגועים מאז שהסתיימה – הפיצ'ר הזה מתפקד כמו מתאדון. הוא אולי לא הדבר האמתי, אבל בהיעדרו הוא תחליף מצוין.
הטוב: פאן טהור.
הרע: לא יותר מזה.
והמכוער: השוויתי הרגע את FMA לצריכת סמים?
ציון במדד OK – סביר פלוס פלוס
Fullmetal Alchemist: The Sacred Star of Milos | יפן, 2011 | סטודיו Bones | אקשן, פנטזיה, מד"ב, שמות מוזרים | 110 דקות | רומי פאקו, ריאה קוגומייה, מאיה סאקאמוטו | במאי: קאזויה מוראטה | יוצרת מקורית: הירומו ארקאווה
התגובות נעלות