Fullmetal Alchemist: Brotherhood

הכל החל כאן (ובעוד מיליון ידיעות אינטרנטיות זהות, אבל נישאר נאמנים לי) – ידיעה אלמותית על כוונתם של אנשי סטודיו ‘בּוֹנְס’ להפיק את מה שאז הוגדר כ-“העונה השניה של פולמטאל אלכמיסט”. היום, בראיה לאחור, אנו מבינים שלא מדובר לא בעונה שניה והאמת גם לא בסדרה נוספת, אלא יותר כמו מה שפולמטאל הייתה אמורה להיות כבר מההתחלה. לצערי, כיום הדבר היחיד שאני זוכר מהסדרה הראשונה הוא רק נאצים, וזה בטח לא סימן טוב.

כדי לבדלה מאחותה הגדולה הוסיפו במערב לסדרה החדשה את המילה ‘Brotherhood’. האמת? יכלו לחשוב על משהו טוב יותר. הרי אם מדובר בסדרה שנאמנה למקור, שם כמו ‘Origins’ היה מתאים הרבה יותר. וככה, לא רק עם שם צולע אלא גם עם הבטחות שפוזרו באוויר יותר מקמפיין בחירות של מפלגה, החלה “Fullmetal Alchemist: Brotherhood” את שידוריה באפריל 2009. הלך הרוח הכללי שרווח בקרב הצופים היה שלילי, כל-כך שלילי שנדמה היה שיותר אנשים מעדיפים לצפות בעונה ה-58 של היפים והאמיצים מאשר ב(ואני מצטט)-“גוש הצואה הזה שלא יתקרב לקרסוליים של הסדרה המקורית”. אבל אני דווקא הייתי אופטימי, וזה מה שכתבתי כאן בזמנו על הפרק הראשון (זה הרגע שאתם אמורים לדמיין גלי פלאשבק הולכים ומתאדים):

“נהניתי מכל רגע של הסדרה החדשה. אולי זה בגלל שאני לא זוכר כל-כך את הסדרה המקורית, אך מה שנעשה הפעם הוא גאוני…” “…אמשיך לגמוע כל פרק בשקיקה, ואני באמת מאמין ששנת האנימה הקרובה תהיה מצויינת ולו בגלל הסדרה. קודם עוד היו ספקות, אך כעת זה ברור – Fullmetal Alchemist: Brotherhood לא מיותרת בכלל”.

כנראה משהו לא טוב עבר עלי באותו יום (הייתי אומר סמים לו נזכרתי שבחיים לא נגעתי בכאלה), מפני ש-12 הפרקים ששודרו אחרי הפרק הראשון הציגו לא יותר מקריקטורה מודרנית של סדרת המקור; העלילה נעה בקצב מסחרר, ומילא הקצב המהיר, אבל את הכל כבר ראינו ושמענו. התקוות לגבי סדרה טובה החלו להתבדות, אבל הצופים הנאמנים לא איבדו תקווה, כי הם ידעו שהקצב המהיר נועד לכסות את העלילה של הסדרה הראשונה.

אותה התחלה פושרת הציגה את הסיפור שכל אוטאקו ממוצע יכול לדקלם מתוך שינה ועמידה על הראש
(בו זמנית), הסיפור על האחים אדוארד ואלפונס אלריק שהתעסקו בצעירותם בסודות האלכימיה, ולאחר מות אימם מחליטים לעשות דבר מעשה: להחזירה לחיים. התוצאה הרת האסון מסתיימת באדוארד אלריק שמאבד את רגלו, ואלפונס אלריק שמאבד את גופו (חוסר שוויוניות אם תשאלו אותי, אני מעדיף לאבד רגל מאשר גוף). בניסיון נואש להחזיר את נשמתו של אלפונס, מקריב אדוארד את ידו ונשמת אחיו מוחדרת אל תוך שריון מתכת סטייל ימי הביניים. יחדיו יוצאים השניים למצוא את תקוותם האחרונה: אבן החכמים.

“Brotherhood” האמיתית החלה רק בפרק 14. מלבד יכולות הפקה בומבסטיות (הודות לצ’יומי טסוקאמוטו על כס בימוי האנימציה), הפרק הציג את לעולם את מה שהסדרה הייתה אמורה להיות לולא נולדה תחת צילה של אחותה הגדולה: גדושה באקשן ודמויות מצויינות השזורים כולם בכולם תחת כיפת אותה העלילה, כשאיום גדול מרחף באוויר. הסדרה החלה את המסע שלה עד לפינאלה הגדול, מסע שדרכו עברו הדמויות מכשולים ועוד מכשולים.

האיום בסדרה נעשה בשלב הזה הרבה יותר גדול, ומימדיו רק הלכו והתעצמו, מקום שני רק לקיבתו של גלוטוני. ככל שהתקדמו הפרקים, הוצג בפני הצופים חלק פאזל נוסף, עד שאי שם באופק הבנו מה מטרתם של ההומונקלוסים (כמו תמיד זה קשור איכשהו בלהשתלט על העולם). אך הדרך רצופה בקרבות מגניבים. אני חושב שהפרק הראשון שסיימתי את הצפייה בו כמו זומבי מהופנט היה פרק 19, בקרב בו רוי – דמות שנואה עלי מהסדרה הקודמת – נלחם כמו רמבו מול ההומונקלוסים, כשלבסוף הוא הביס את לאסט.

אחד החלקים המרכזיים בסדרת המאנגה שמעולם לא זכה לפני כן לעיבוד באנימה היא סאגת הצפון בבסיס דראכמה. היה שווה לחכות, כי נדמה שהיוצרים
פשוט המתינו כדי להגיע לחלק הזה, מפני שכל מה שנעשה מפה הייתה עליה מתמדת. דמותה של אוליביה, אחותו הסדיסטית של אלכס ארמסטרונג, נתנה את הטון בפרקים האלה, וזה היה בערך מפה שתפקידם של האחים אלריק דעך למשך מספר רב של פרקים. מהרגע שנפרדו דרכיהם של אדוארד ואלפונס, הרגשתי כאילו הסדרה צועדת במקום. עשרות דמויותיה של הסדרה היו תקועות במקומות שונים על פני אמסטריס, וקצוות העלילה הסתבכו בתוך עצמם.

מנגד, זה היה דווקא בחלקים האלה שהחבר’ה הרעים זרחו. אני לא מדבר רק על קימבלי, הנבל ההומוסקסואל-בארון המגניב בהסטוריה, אלא כל שאר דמויותיהם של ההומונקלוסים. לא זכור לי שהזדהיתי עם מישהו מההומונקלוסים בסדרה המקורית, ואילו פה הרגשתי צורך פנימי לעודד חלק מהם.
לראשונה, כל אחד מהם מצדיק את החטא מאחורי שמו, ותראו לי אחד שלא מחה דמעה בנאום המוות של אנבי או שמשהו בתוכו מת כשגלוטוני הפך לאוכל בעצמו. אף אחד מהם אבל לא מתקרב לקרסוליים של מי שבקלות יכול לקבל את התואר “הרשע המפחיד בהסטוריה”. קינג בראדלי, רבותי, הוא דמות שהתפללתי רבות שימות כבר, עד שכל הופעה שלו על המסך לוותה אצלי בעור ברווז. הבראדלי הזה אוכל את צ’אק נוריס לארוחת בוקר, מחרבן אותו ואוכל אותו שוב (ואז מקיא, כי זה דוחה).

נוסף על קימבלי וההומונקלוסים, הוצגה בפנינו דמותו של ה-“אבא”, יוצר ההומונקלוסים והמאסטרמיינד מאחורי התכנית לשלוט על העולם. הוא נעשה מעט מעצבן לפרקים, אבל בפרקי יום הדין הוא מראה את
כוחו האמיתי – וזה אכבר כוח חבר’ה. בזכותו הסדרה נהפכה מאנימה פסיכודלית לאנימה פסיכודלית יותר.

כמו שאין סיר בלי מכסה, כך אין פולמטאל אלכימיסט בלי סקאר. סקאר של הסדרה החדשה הוא לא סתם פורע חוק מתבודד שרוצה לנקום בכולם, כעת הוא דמות טראגית שעוברת מהפך ונהפך למישהו שכיף להזדהות איתו (…ושעדיין רוצה לנקום בכולם). ובכלל, רבות מהדמויות עברו שינוי משמעותי וסימבולי. אפילו ווינרי כבר לא סתם בלונדה בכיינית, אלא בלונדה אקטיבית ובכיינית. הסדרה אפילו העזה לראשונה להציג (לא לרמוז, להציג!) את הרומן המתפתח בינה לבין אדוארד.

את השואו הטוב ביותר סיפקה כמובן מיי. סליחה, מיי ודוב הפנדה שלה. הילדה הכביכול-סינית הזו, שהגיעה מהארץ השכנה ללמוד את סודות האלמוות, יודעת להילחם יותר טוב ממרבית דמויות הסדרה. כל סצינה בכיכובה הייתה תענוג אחד גדול, והפריק-שואו שכולל אותה ואת סקאר זו כנראה הקומדיה הטובה בעיר. עמיתה לארץ הוא כמובן הנסיך לין (כן, כן OMG זה מאמורו מייאנו. וואטבר). מי שתחילה נראה כמו העוף המוזר בביצה הפך להיות כנראה דמות משנית חשובה לא פחות מרוי מוסטנג וחבריו.

על אף יתרונותיה הרבים, סבלה הסדרה מעליות ומורדות בתחום האנימציה. לסדרה היו עשרות אנימטורים שהתחלפו במהלך הפרקים, עובדה ידועה לסדרות מתמשכות כמו פולמטאל. וזה לגיטימי ונכון להשתמש באנימטורים, איך להגיד…”פחות מוכשרים” בפרקים בהם לא קורים דברים חשובים. אבל לעיתים הבחירות של מספר אנימטורים היו תמוהות, וקרבות חשובים רבים לא רק שלא נראו טוב, היו רגעים שהם נראו כמעט מזעזע. המזל הוא שמדובר במיעוט, ועל החלקים החשובים בסדרה עבדו מיטב המוחות היצירתיים, כשהשיא הוא ללא ספק פרק 60. על פרק האפוקליפסה הזה עבדו במרץ לא פחות מ-3 במאי אנימציה! שיא שחזר על עצמו בפרקים 62 ו-63, ונשבר בפרק הסיום עליו עבדו כל ששת במאי האנימציה החשובים. מי שצפה בפרק הסיום תוהה ודאי איך זה הגיוני, הרי האנימציה בפרק נראתה תמוהה ולא גירדה את הקרסוליים של הפרק שקדם לו. התשובה כנראה טמונה בכך שהם לא עבדו יחדיו, אלא לאות פרידה מהסדרה כל אחד יצר שישית מהפרק.

במהלך הפרקים הראשונים נעשה אפילו שימוש מוגזם בהומור סופר-דפורמד (המצב הזה בו הדמויות הופכות לצ’יבי צעקניות עם ניבים), שזה נחמד כשזה נעשה במינון הנכון. אבל נדמה שהחבר’ה בסטודיו עישנו משהו לא טוב, מפני שזה חזר על עצמו כל-כך הרבה עד שזה נעשה מעיק כמו וובוזלה. לקראת אמצע הסדרה העניין הזה התמתן, עד לכדי כך שבפרקים האחרונים כמעט אף אחד לא נהפך לצ’יבי מעצבן.

אחד היתרונות המובהקים של הסדרה הראשונה היה כמובן פס-הקול, שכלל מלבד רצועות שובות לב כמו “Brothers”, גם שירי פתיחה זכורים במיוחד. פס הקול של הסדרה החדשה הוא ללא ספק מצויין, ואכן יש בו מספיק מנגינות להאזין להם בנגן ולהעמיד פנים בציבור שאתם בכלל מאזינים לאמינם. בתחום הפתיחים והסיומות, ובכן…באסה. מלבד הפתיח הראשון (“Again” של יוּאִי), שירי הפתיחה הבאים לא היו מהסוג שזוכרים אותם. הם היו נחמדים, לא יותר, וחוץ ממספר תמונות שתקועות לי בראש אני לא מצליח להיזכר במשהו מיוחד מתוכם. שיר סיום שאני דווקא כן זוכר ואוהב הוא “שוּנְקָאן סֵנְטִימֵנְטָל” (הסיומת השלישית), שהמנגינה שלו החלה להתנגן שניות לפני שכל פרק הסתיים, וזה לכשעצמו תרם רבות כשפרקים רבים הסתיימו בקליף האנגר. אפילו שוקו נאקאגאווה בכבודה ובעצמה לא הצליחה להביא את הבשורה בתחום המוזיקה, ואני בקושי זוכר את “Ray of Light” שלה.


בסופו של דבר, ההימור לגבי הפקת סדרה נוספת – נאמנה למקור – של פולמטאל אלכימיסט, התברר כהימור הטוב ביותר שמישהו יכול היה לקחת. לראשונה מזה הרבה זמן, סדרה מסתיימת באותו החודש בו הסתיימה המאנגה עליה היא מבוססת. ברור כשמש שהדבר תוכנן בקפידה מראש, אבל על הדרך זה יצר בלאגן בהפקה. תחילה לא ידעו איך לעכל 63 פרקים, אז הגדילו את הסדרה בפרק. חוסר הזמן הראה לפעמים את אותותיו, כפי שבא לידי ביטוי באנימטורים לא מתאימים לפרקים חשובים. אבל מהסדרה הזו אני לוקח עימי רק את הרגעים הטובים, אלה שהתעלו מעל לכל דמיון בקרבות הרבים, כשדמויות מתו, או התגברו על מכשול נפשי והגיעו להארה. לא סתם מדובר בסדרה עם מיתולוגיה עשירה ועולם שבקלות אפשר להמשיך לחקור, ואולי בעתיד אפילו נזכה לראות סדרת המשך (סרט קולנועי בכל אופן כבר נמצא בתכנון).

“Fullmetal Alchemist: Brotherhood” הייתה ועודנה הסדרה היחידה שמשלבת אלמנטים של דת, פילוסופיה, הסטוריה, מדע, טבע האדם, אלכימאות וכיו”ב במסגרת עולם פנטזי בעל דמויות רב-גוניות רבות. בסדר נו, אז גם הארי פוטר (ורבים אחרים) עונים להגדרה הזו. אבל להארי פוטר לא היה אוטומייל, חה!


הטוב: עולם עשיר המכיל בתוכו מספר רב של עלילות המתחברות יחדיו בצורה מושלמת.
הרע: הפרקים ראשונים בינוניים להחריד, ומספר מסויים של פרקים באמצע איטיים להחריד.
והמכוער: קינג בראדלי מקיא את צ’אק נוריס.

ציון במדד OK – סביר פלוס פלוס

Fullmetal Alchemist: Brotherhood | אקשן, דרמה, קומדיה, פנטזיה, הרפתקאות, גמד | 2009-2010 | 64 פרקים | סטודיו BONES | רומי פאקו, ריאֵה קוגומיה, מאמורו מיאנו | במאי: יאסוהירו אירייה | יוצרת מקורית: הירומו ארקאווה

לקריאה נוספת

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם