From Up on Poppy Hill

“הדברים הטובים ביותר בחיים הינם בלתי צפויים – כיוון שאין כלפיהם שום ציפיות”. ציטוט זה של הסופר אלי חמרוב מתאר במדויק מדוע כל-כך אהבתי את הסרט “From Up on Poppy Hill” מבית סטודיו ג’יבלי (ובכך הרסתי לרבים מכם את הסיכוי להנות ממנו כמוני, שכן הרגע העליתי לכם את הציפיות).

קודם כל עלי לתת דין וחשבון: מדוע שאני אגש לסרט של סטודיו ג’יבלי ללא שום ציפיות מלכתחילה?
התשובה היא אחת: גורו. לא השד בעל ארבע הזרועות ממורטל קומבט, אלא הבן של הייאו מיאזאקי, ומי שביים את “סיפורי ארץ-ים” – הסרט המשמים ביותר שהוליד האולפן הידוע. המוניטין של ג’יבלי לא עוזר, לא כל עוד אחראי המשמרת הוא הבחור ההוא שפישל. לכן באותו ערב חמים לפני כשלושה ימים, התיישבתי בנוחיות על הספה – כוס בירה ביד שמאל (עוד כשהמחיר היה שפוי) ושלט טלוויזיה ביד ימין – ואמרתי לעצמי ‘בוא נגמור עם זה כבר’.

במחצית הסרט כבר לא רציתי שזה יגמר. בדיעבד, אני מקווה מאוד שזו לא הייתה השפעה של הבירה שגרמה לסרט להיראות טוב (ואני מפחד לצפות בו פעם שניה כדי לגלות שזה נכון). אבל בינתיים, כבן אדם סחי, אני יכול להעיד שמדובר בסרט שאסור לכם לפספס.

הטוב: …

אה, רגע. שכחתי לספר על מה הסרט.
אוּמי, נערה בת 16, פועלת בתור אם המשפחה באחוזה מרובת ילדים. כל בוקר היא מניפה בתורן שבחצר הבית את
דגלי הקוד הבינלאומי (שמתפקדים כתקשורת בין ספינות). לעובדה שאביה הנעדר היה ספן יש ודאי קשר מזערי למנהג. בבית הספר מתחברת אומי עם שוּן, נער אמביציוזי וחבר ב-“הרובע הלטיני”: כינוי לבניין המועדונים של בית הספר. התקופה היא יפן של שנות ה-60, ותלמידי התיכון, שמסמלים את הדור החדש ושוחר השלום ביפן אחרי המלחמה, נאלצים להתמודד כעת דווקא עם גזירה של התחדשות כאשר הנהלת בית הספר מאיימת לפרק את הבניין הישן לטובת מיזם חדש. אומי, שוּן ויתר התלמידים לא מתכננים ליפול בלי מאבק.

לא זכור לי מתי בשנים האחרונות ראיתי פוליטיקה כה ישירה בסרט של ג’יבלי, סטודיו שאת האמירות שלו נוהג להעביר דרך סאבטקסט. המנגה המקורית עליה מבוסס הסרט מתרחשת בשנות ה-70, עשור מעט פחות אינטנסיבי עבור המדינה, לכן לא פלא שיוצרי הסרט בחרו להתמקד דווקא בשנות ה-60 (בית ליצירות מודרניות כדוגמת “יער נורווגי“, ואפילו “Sakamichi no Apollon“, בהן תנועות מחאה הן רקע בעלילה). באותן שנים, פעילי שמאל ותלמידי אוניברסיטאות כבלו את עצמם בשלשלאות, חסמו כניסות למוסדות החינוך ומחו במה שהיה אז הגרסה שלהם ל-“צדק חברתי”, ובעיקר נגד הסכם ה-Anpo שחתמה ממשלת יפן עם ארה”ב ב-1960, הסכם שלא מצא חן בעיני המשכילים הצעירים.

From Up on Poppy Hill לא עוסק בגל המחאה הגדול (שבשנה הספציפית בה מתרחש הסרט כלל לא היה פעיל), אלא באחד קטן יותר; המועדון הוא סמל להיסטוריה, אחווה ומורשת. ביקורה הראשון של אוּמי בבית הרובע הלטיני היה קסום מבחינתי כמו הפעם הראשונה בה עולם הרוחות נגלה בפני צ’יהירו ב-“המסע המופלא”; המקום לא דומה לשום דבר שאי פעם ראיתם, וכל פריים שלו מספר סיפור אחר: בחצר, מנסים חברי מועדון האסטרונומיה ללמוד על כתמי השמש. מועדון הפילוסופיה מורכב רק מחבר אחד תמהוני אך משעשע, ומעליו שוכנים חברי מועדון האלכימיה שמבצעים ניסויים בתחיית המתים. סתם, לא באמת… אני מקווה. המקום אולי ישן, מתפרק ומלא אבק, אך מלא באנרגיה מתפרצת בחכמה ובכמיהה לידע: מועדון הפילוסופיה, האלכימאים, הספרות או הארכאולוגיה. אם יש מינימום תלמיד אחד בעניין, יש שם עבורו מקום. קסום כמו הטירה הנעה, מרתק לא פחות מהיער של מונונוקי: הסרט מוכיח שמקומות קסומים עשויים להתקיים בעולם שלנו.

אבל מה אני מקשקש לכם את השכל על פוליטיקה והשכלה?
עיקר הסרט הוא הצ’ארם הג’יבלאי שלו. מערכת היחסים בין שוּן לאוּמי היא לא שגרתית במונחי הסטודיו, ולרגעים אחדים זה אף נהיה מטריד. הדמויות הרבות האחרות שמאכלסות את עולם הסרט מעניינות לא פחות, ובהן שוסוקה – חברו של שוּן ואקטיביסט פורה לא פחות ממנו, תלמידי בית הספר הרבים ובנות משפחתה של אומי, אם כי בנוגע אליהן: צריך יכולת ריכוז מיוחדת כדי להבדיל בין כולן ולהבין מה התפקיד של כל אחת (או שפשוט אל תשתו בירה כמוני ותבינו הכל בקלות).

האנימציה היא, כמצופה, לא פחות ממדהימה. אין סצנה אחת חסרת חיים ב-Poppy Hill, והרקעים דינמיים להפליא: בין אם זה עשן מתיימר באופק או גלי הים בנוף הפנורמי. עיצוב הדמויות נשאר זהה למה שניתן לצפות מסטודיו ג’יבלי, כלומר מיושן (לטוב ולרע). אני דווקא אוהב את זה, יש קסם נוסטלגי באיך שג’יבלי אוהבים לעצב את דמויותיהם ואת הבעות פניהן הלעתים-מוגזמות (בפרט בסרט שמתרחש בשנות ה-60). מדהימה לא פחות היא המוזיקה. לסרט שירים רבים נוגים ויפים, אך העיקר הן הנעימות בסגנון הג’אז שמעניקות משב רוח עליז לסרט שהאווירה שלו יכלה להיתפס כדכאית לולא המוזיקה המתאימה (אני מזכיר לכם שזה סרט על נערה חצי-יתומת-מלחמה שיוצאת למאבק פוליטי בבית הספר…רק התקציר מכניס אותי לדכאון).


אם לא בשביל המסר, לפחות בשביל העלילה. מדובר בסרט לא פחות מנהדר מבית סטודיו ג’יבלי. מיאזאקי ג’וניור הרוויח את המוניטין שלו בחזרה (גם אם זה הודות לאב המפורסם שהיה מעורב בהפקה). לראשונה מזה הרבה זמן, יוצא סרט של ג’יבלי ללא דרקונים, טירות נעות, גמדים ודגים מדברים, ובכל זאת מוכיח הסטודיו שהוא מסוגל ליצור קסמים ללא הפנטזיה.


[From Up on Poppy Hill [Kokurikozaka kara | יפן, 2011 | 91 דקות | סטודיו ג’יבלי | דרמה תקופתית, ספינות | מאסאמי נאגאסאווה [יוּרי מ-“Detroit Metal City”, שחקנית], ג’וניצ’י אוֹקאדה [הנסיך ארן, “סיפורי ארץ-ים”, זמר] | תסריט: הייאו מיאזאקי, קייקו ניווה | במאי: גוֹרוֹ מיאזאקי | יוצרים מקוריים: צ’יזוּרוּ טאקאהאשי [איור], טטסורוֹאוּ סאייאמה [כתיבה]

לקריאה נוספת

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם