FLCL Progressive


ביקורת אורח של הקורא Ashifu Sama על ההמשך לאחת הסדרות האהובות עליו.


בשנת אלפיים הנפיקה תעשיית האנימה נכס מהידועים שלה, FLCL. נראה היה בזמנו כי ששת פרקי ה-OVA לנצח יהיו היחידים מפאת חרדת קודש, אולם ב-2016 הוכרז לא רק על המשך אחד אם כי שניים. כעת הסתיים ההמשכון הראשון, FLCL Progressive, וניתן לבחון היכן הוא עומד ביחס למקור.

הידומי היבג’ירי היא מתבגרת עם בעיות תדמית ומשפחה, והיא מרגישה כי חייה לא מתקדמים לשום מקום. בדומה לסדרה המקורית, פרוגרסיב מספרת על אישיות נורמטיבית שחייה הופכים למעניינים כשמגיעה הארוקו על הווספה שלה. כאשר נכנסת הארוקו (והאלטר-אגו שלה, ג’יניו) לתמונה, חייה של הידומי משתנים ב-180; קשרים חדשים נוצרים בעוד ישנים מתאחים, הן עם חבריה של הידומי והן עם אמה, זאת בעת מנסה הארוקו ללכוד את אטומוסק, ציפור אינטרגלקטית עליה עד כה לא ידענו הרבה.

זה רק הבסיס, מן הסתם. אין לי דרך להסביר סדרה כה קצרה (אך בעלת תוכן רב) בלי לתת ספוילרים. במהלך הסדרה מתפתחת הידומי והופכת מדמות לא סימפתטית לילדה סוכר, אולם הידומי לא הממתק היחיד (הבנתם? כי היא ילדה סוכר!); חברהּ לכיתה אִידֵה הוא חלק בלתי נפרד מהפיתוח שהיא עוברת, והוא דמות שצופים רבים יתחברו אליו (לפחות חלקית). אידה משקף עבורי, באיזשהו מקום, את גיל ההתבגרות. הארוקו עצמה זוכה לפיתוח רב משזכתה לו בסדרה שעברה, הרבה מכך הודות לג’יניו והפעולות שביצעה. אמנם אני שמח שיצא לי להכיר את הארוקו – דמות אהובה על רבים – באופן “fleshed out” מה שנקרא, אולם מאידך האופי שלה בפרוגרסיב אנטגוניסטי עד לכדי כך שהיא מרגישה כמו נבל לאורך הפרקים, ולא נבל מהסוג המהנה. בעיה נוספת שאני מוכרח לציין היא פיתוח הדמויות שאמנם מעניין, אך הוא מתרחש בקפיצות ולא לאורך זמן (לא בעייה שהייתה קיימת בסדרה המקורית, חרף מספר הפרקים הזהה).

לא מעט דמויות משנה יש בפרוגרסיב, כיאה ל-FLCL, רק שהפעם הן, ובכן, לא מוצלחות במיוחד. חודש מהיום לא אזכור ולוּ שם של דמות משנה אחת (סיימתי את הסדרה ביום בו אני כותב שורות אלו, וכבר שכחתי כמה), וסביר כי גם לא את האופי או העיצוב שלהן. אותן דמויות הן גנריות בהשוואה לסטנדרט אליו הורגלנו, סטנדרט בו כל דמות עשויה להיות גיבורה בסדרה משלה.

אתגר קשה ניצב בפני העונה הנוכחית; 18 שנים מפרידות בינה לבין המקור, מקור אשר לא הותיר קצה של פתח להמשך. לכן, מעבר לכתיבת המשך לסדרה עם סיום אופטימלי ושמירה על הרמה הגבוהה, על FLCL Progressive להתמודד גם עם השינוי בצופים; הקהל שהיה אז בן 14 או 16 חצה את גיל 30, ועל כן הסדרה צריכה לעמוד בציפיות המעריצים הוותיקים וגם להתאים עצמה לדור חדש של בני נוער (אשר להם ציפיות שונות מעמיתיהם הבוגרים). אין זה פשוט להעביר הליך של מודרניזציה לסדרה בת 18 שנה, כאשר ברור כי יהיו השוואות, אולם אני מרגיש כי Production I.G עמדו במשימה ולוּ במקצת. מהיבט אסתטי עברה הסדרה התאמה לאנימציה ועיצוב הדמויות של ימינו, ולמרות אובדן האסתטיקה של הניינטיז יש לפרוגרסיב וייב פולי קולי למהדרין. ניכר כי נעשה מאמץ לחקות את הביזאריות של הסדרה המקורית, אך אישית הרגשתי כי המוזרוּת פה רק לשם המוזרוּת, וכי בניגוד לפעם – במקרה דנן היא לא קשורה, כפויה וללא מעוף.

אלמנט נוסף שמרגיש לי כמו צל חיוור מצוי באווירה: כאשר FLCL (זו המקורית) רוצה להיות מצחיקה, היא הכי הזויה ומהנה שיש; כשהיא רוצה להיות בוגרת ולומר משהו בעל תוכן, היא עושה זאת באמצעות רגעים יוצאי דופן ביופיים אשר אליהם נלווית תחושת אופוריה. אך לא בפרוגרסיב. אמנם יש לסדרה fair share של סצנות אמוציונליות, אך הסיפור כובל אותן ולא מאפשר להן לעמוד בזכות עצמן. 

אי אפשר לדבר ארוכות על FLCL בלי לדבר על המוזיקה, ולשמחתי ושמחת רבים – פסקול הסדרה מולחן ומבוצע, גם הפעם, על ידי הטובים ביותר – הַכָּרִיּוֹת [The Pillows]. לא תופתעו לשמוע כי פסקול הסדרה החדשה לא מאכזב, והוא לבדו הופך את הסדרה לטובה בהרבה ממה שהייתה לולא המוזיקה הנהדרת. מדי יום אני שומע נעימות חדשות מהסדרה על מצב Repeat. מוזיקה היא עניין סובייקטיבי, ולדעתי הפסקול לא מושלם כמו קודמו, אך הוא מודרני ומרענן. הכריות לא ניסו ללכת על בטוח ולשחזר את מה שהם כבר עשו, ועל כך אני מעריך אותם.

האנימציה מתיישבת עם סגנון האיור של ימינו, אולם יש לה את הוייב של FLCL מודל שנת 2000. שימוש אינטנסיבי באנימציה דיגיטלית הוא החיסרון והיתרון של פרוגרסיב, כי היא מאפשרת אנימציה קינטית שמתאימה לרגעי ה-LSD שצופי פולי קולי מכירים היטב. אציין לטובה את פרק 5 שמתנסה בסגנון ייחודי ושונה משאר הסדרה, והוא כנראה מהפרקים הכי יפים שעולם האנימה ראה בשנים האחרונות. אולם כמו הפרקים האחרים, גם הפרק המדובר סובל מרקעים משמימים שלא מצליחים להפיח חיים בעולם הסדרה.

איש לא ביקש או צריך את הסיקוול, אך אי אפשר לומר כי זו לא סדרה טובה. אם לא תשוו בינה לבין המקור, ייתכן ותסברו כי מדובר באחת הסדרות הטובות של הדור הנוכחי, ולהיות מוצלחת בפני עצמה – ולא כחלק מ-FLCL – זה דבר מתבקש. הנרטיב בה מעניין ומצחיק לכל אורך הדרך, והסיום הותיר אותי עם חיוך. אז אמנם לא ביקשתי את הסדרה, אבל שמחתי לקבל אותה.

FLCL Progressive | יפן, 2018 | 6 פרקים | קומדיה, סמי הזיה | Production I.G | אינורי מיראסה [מיראי מ-“Locodol”], מגומי הייאשיבארה [פיי ולנטיין מ-“Cowboy Bebop”] | במאי: קטסויוקי מוטוהירו [“Psycho Pass”]

לקריאה נוספת

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם