Final Fantasy XV (ביקורת משחק)

[ביקורת נטולת ספוילרים, תירגעו]

אין ב-Final Fantasy XV אפילו פגם אחד… הוא משפט שהייתי שמח להצהיר, אך זה לא נכון. כמובן שמשפט כזה תקף לגבי כל משחק שהוא לא Tony Hawk’s Pro Skater 2, אבל לצערו נחשב Final Fantasy XV לא רק למשחק… הוא גם מכסחת דשא. סתם. למרות שהמשחק אכן מייצג הרבה, כמצופה אחרי עשור של הבטחות, הוא לא רק הפנים החדשות של אחד הפרנצ’ייזים המוכרים בעולם – עבור קהל הגיימרים, ‘XV‘ הוא השיא (וההתרה) של מסע שהחל לפני שנלחץ ה-X הראשון.

לכן מצאתי לנכון לבחון את המשחק מכל היבט אפשרי, ובסוף התברר לי שכתבתי לא פחות מ-4000 מילים, מה שהופך את הביקורת שתכף תקראו לארוכה בתולדות הבלוג, יותר מכל 400 הביקורות שפרסמתי עד היום. מיד אחרי כן התברר לי שהשיא כולל גם את הכתבות. ואז התברר לי שאני חסר חיי חברה. ואז הבטתי מהחלון ותהיתי מה משמעות קיומי. ואז השמש סנוורה אותי, סגרתי את התריס וחזרתי למסך המחשב. בשביל מה לצאת החוצה כשיש סדרות ומשחקים? 

כל אנשי המלך

בדומה לכל משחק פיינל פנטזי ממוספר, עלילתו של XV אינה קשורה למשחקי הסדרה הקודמים; הסיפור מתרחש בעולם חדש עם חוקים ודמויות משלו, וחברת Square Enix רוצה שכולם ידעו זאת: “A Final Fantasy for Fans and First-Timers” הוא המשפט השני שתקראו אחרי שתכניסו את הדיסק (הראשון הוא “פאץ’ במשקל 8 ג’יגה נמצא כעת בהורדה”). העולם החדש נקרא אְאוֹס [Eos] ובו קיימות חמש אומות, ארבע מתוכן החזיקו פעם קריסטל עׂצמתי קסום, כי זה פיינל פנטזי וחייב להיות בו קריסטל. אך כל זה היה לפני עידנים, וכיום רק ללוסיס [Lucis] יש קריסטל כזה הנמצא בעיר הבירה אינסומניה [Insomnia]. לדמיין את אינסומניה זה לא עסק מסובך: דמיינו את טוקיו המודרנית רק מוקפת חומה, עם מבצר ענק באמצע העיר ובלי Maid Cafe וחובבי אנימה משוגעים.

מדוע החומה? בגלל ניפלהיים [Niflheim]. ניפלהיים, או ‘האימפריה’, היא… לא תאמינו… אימפריה, וכאימפריה עם שם גרמני היא חפצה בהשתלטות על העולם, חזון שקרוב למימוש: כל האומות האחרות נמצאות כבר תחת שליטת ניפלהיים, ורק לוסיס הצליחה להדוף אותה (כי יש לה קריסטל). אך לניפלהיים ולוסיס נמאס מהמלחמה, לכן שתי המעצמות מסכימות על הסכם שלום שייחתם באינסומניה, וכחלק מהסכם השלום המדובר — על יורש העצר של לוסיס, הנסיך נוקטיס [Noctis], להינשא ללונהפרייה [Lunafreya], או ‘לונה’ בקיצור; אורקל צעירה ממחוז טנבְּרָאֵה [Tenebrae], מחוז קדוש תחת שליטת ניפלהיים השומר על אוטונומיה משלו. כן, בדיוק כמו הוותיקן, רק שבלונדינית צעירה עומדת בראשו ולא קשיש בשמלה. טקס החתונה צפוי להיערך במחוז שאת שמו אזכיר אחר-כך (משום שיש מספיק שמות מבלבלים בפיסקה הזו), ונוקטיס יוצא לדרכו כשהוא מלווה בשלושה חברים. אולם הסכם השלום, יוזמת ניפלהיים כמובן, היה למעשה חלק מתכניתה של ניפלהיים להשתלטות על אינסומניה. קרב אפי יוצא לדרך, המלך (אביו של נוקטיס) נהרג, אינסומניה נהרסת וניפלהיים שולטת בכל סנטימטר בגלובוס.

את כל זה לא תבינו מהמשחק. ממש ממש לא. מה שצריך היה להיות הפרולוג של המשחק, הפך לסרט CGI בן שעתיים עליו כתבתי ביקורת. את הסרט שפטתי בפני עצמו, משום שהוא מתרחש לפני המשחק ובמובן מסוים יש לו סוף (סוף עצוב, אבל סוף). ניתן לצפות בסרט מבלי לשחק אחר-כך ב-FFXV, אך על ההפך קשה להעיד: מי שידלג על הצפייה ב-“Kingsglaive: Final Fantasy XV” יאבד חלקים משמעותיים מהעלילה. וזה… מעצבן. אני לא אומר שהסרט לא צריך להתקיים, אולם המשחק יוצא מנקודת הנחה שכולם צפו בו, מה שלחלוטין לא נכון – למשל כשעמדתי בתור בסופר השכונתי, כל מי ששאלתי אמר שהוא לא צפה ב-Kingsglaive. אחד מהם אף איים להרביץ לי. כנראה נגעתי בנקודה רגישה.

לא צריך הרבה כדי לתקן את המצב: הסבר פשוט עם קריינות הוא כל מה שדרוש, משהו בסגנון שר הטבעות (“היה היו ככה וככה טבעות…”). אך נכון לכתיבת שורות אלו, שחקני המשחק שלא צפו ב-Kingsglaive צפויים להרים גבה או שתיים (או שלוש. לא שופט); הם יהיו מבולבלים מטיב הקשר בין נוקטיס ללונה, מבולבלים מהפוליטיקה והגאוגרפיה, מבולבלים מדמויות חסרות אקספוזיציה, וייקח זמן עד שיתברר היחס בין נוקטיס לפמליה שמלווה אותו לחתונה, אך לשם זה האחרון אין צורך לצפות בסרט…

יש צורך לצפות באנימה.

אני והחבר’ה

“רגע רגע רגע, עכשיו יש גם אנימה?”. כן, קורא אלמוני וסקרן, יש גם אנימה. “Brotherhood: Final Fantasy XV” היא בת חמישה פרקים בלבד בני עשר דקות, ומציגה בפלשבקים את איגניס [Ignis], אסטרטג בשירות הממלכה והיועץ של נוקטיס; את גלדיאולוס [Gladiolus], שומר הראש ומאמנו של נוקטיס; ואת פרומפטו [Prompto], סתם איזה חבר שנוקטיס הכיר בלימודים. למען האמת, הצפייה באנימה היא לא חובה מהיבט עלילתי, אך בזכותה תוכלו על דקת המשחק הראשונה – דקה בה ארבעתם דוחפים את המכונית שהתקלקלה, כשברקע מתנגן השיר “Stand by Me בביצוע Florence + The Machine — לדעת את ההיסטוריה של כל אחד מהצעירים הללו עמם תבלו עשרות שעות.

מעצבן שצריך להכין שיעורים רק כדי ליהנות ממשחק, ואם אתם מחפשים קיצורי דרך אז מבחינתי צפו רק באנימה, משום שאת אירועי הסרט אפשר להשלים דרך וויקיפדיה (אל תתבלבלו: אמרתי ‘אפשר’, לא ‘רצוי’), אולם את הערך המוסף של האנימה לא ניתן לדעת באמצעות תקצירים; הקושי שעבר פרומפטו כילד שמן ומנין הגיע האמון שרוכש גלדיאולוס לנוקטיס, את אלה (ועוד) תוכלו להבין רק אם תשקיעו מעט זמן בצפייה בסדרה (אשר הועלתה באופן חוקי ליוטיוב). ממילא יש לכם פאץ’ של 8 ג’יגה, מה עוד יש לכם לעשות בזמן שהוא יורד?

Final Fantasy XV הוא סיפור מסע, מסע של ארבעה חבר’ה נגד העולם. והחלק של “נגד העולם” הוא שגוזל הכי מעט זמן: רוב המסע מריצים הארבעה דחקות, מבקרים במקומות כתיירים, מצטלמים בפוזות מצחיקות, דגים, משחקים בארקייד, אוכלים, מתחרים במרוצי צ’וקובו, צדים שדים בשביל כסף, עושים משימות-צד בשביל כסף, שודדים קברים (לפעמים) בשביל כסף, מאכילים חתולים ועושים הרבה קאמפינג. אם אתם רוצים דינמיקה להשוואה, האינטרנט מצא דמיון בינם לבין צבי הנינג’ה: פרומפטו הוא מיכאלנג’לו, גלדיאולוס הוא רפאל, איגניס הוא דונטלו ונוקטיס לאונרדו. ומי מאתנו לא אוהב את צבי הנינג’ה?

אם זה היה תלוי בי, הייתי קורא ל-FFXV ‘סימולטור חברים’ – ולמרות ששולטים רק בנוקטיס במהלך המשחק, חבריו מעירים לו על כל מהלך. אני חוזר: כל מהלך, ולא רק בקטעים עלילתיים. הלכתם לאיבוד במבוך? פרומפטו יגיד “אני חושב שהלכנו לאיבוד”. ראיתם נוף יפה בזמן הנהיגה? פרומפטו יקדים את מחשבותיכם ויציע להצטלם עם הנוף ברקע (מקבלים על זה נקודות בונוס. אני לא צוחק). עבר הרבה זמן מאז שאכלתם? פרומפטו יגיד ש… עכשיו כשאני חושב על זה, פרומפטו לא סותם את הפה. עם זאת כל החברים בפָרטיה (גם החיצוניים שמצטרפים זמנית) רספונסיביים למהלכים בסביבה ובסיפור, ומעטים המשפטים שחוזרים על עצמם פעמיים, ומעטים המשפטים שחוזרים על עצמם פעמיים.

בכל זאת, אפילו שזה משחק עם קריסטלים קסומים ושדים בכל מקום, בואו נדבר על החלק הכי לא מציאותי בסיפור: ארבעה גברים צעירים נמצאים בטיול – ואין בדיחות מין או גסויות. פפף, לא אמין בעליל. יתרה מזאת, באחת הערים שומעים הארבעה דיבור ברחוב על שמלת כלה יוקרתית שמוצגת באיזה חלון ראווה, והתגובה המיָדית של גיבורינו המצ’ואים היא “וואו, זה נשמע מעניין. בואו נלך לראות!”. אני יודע שיש דירוג PG-13 לשמור עליו, אבל זה כבר מגוחך.

ארץ קשוחה

בבואכם אל המשחק תמצאו עולם רחב ידיים: מדבריות, הרים, ג’ונגלים ועיירות. לא תמצאו שני יערות דומים, ולכל עיר אופי משלה. לסטָלוּם [Lestallum] למשל היא עיירה מתועשת עם טוויסט שאתם תחליטו אם הוא מעניין – הנשים מרכיבות את עיקר כח העבודה. לעומת זאת אָלְטִיסיה [Altissia] היא עיירת נופש ותיירות, כיאה לעיר שעיקר ההשראה לעיצובהּ היא ונציה. למעשה, מבין כל ערי המשחק, אלטיסיה היחידה שגרמה לי לרצות ולחקור בה כל פינה. לא שיש מגוון רחב של אפשרויות, אלטיסיה ולסטלום הן הערים הפתוחות היחידות במשחק. כן כן. מה עם ניפלהיים? טנבראה? אלפמייר? אינסומניה? אז קודם כל, אין שום אלפמייר ב-FFXV. בדקתי את הערנות שלכם ונכשלתם (לכו להכין קפה, בקושי חלפה רבע ביקורת). שנית, הערים האחרות פותחות בפני השחקנים אזורים מסוימים בלבד, בעיקר לצורכי עלילה, כך שחווית ה-GTA שלכם מוגבלת למדי.

עיקר ההתניידות נעשית במכונית, או בשמה החביב: הרגליאה [Regalia], והיא דמות בפני עצמה. היא אולי לא מדברת, אבל אתם צריכים לדאוג לה כמו שאתם דואגים לחברי הצוות האחרים – תִדלוק הוא חובה, לפעמים היא מתקלקלת ומוכרחים לתקן אותה, אפשר לבצע בה קסטומיזציה ואף לשדרג דברים שהיא יכולה לעשות, וברמזורים יבוא איזה נודניק שיתחיל לנקות לה את השמשה הקדמית (לא, לא באמת. זה כנראה יקרה בעדכון הבא). לא הייתי ציני אגב, היא באמת דמות חשובה לעלילה ועוזרת לנוקטיס וחבריו. לכן חבל, הו כמה חבל, שהשליטה בה כה מינימלית.

כאשר תיכנסו למכונית יוצבו בפניכם שתי אפשרויות: נהיגה אוטומטית ונהיגה ידנית. בנהיגה הידנית נוקטיס מאחורי ההגה, וכל מה שיש לעשות במצב זה הוא ללחוץ על R2. וזהו. אם יש פניה, לחיצה קצרה על ימין או שמאל תסובב את המכונית, וזה עיקר האקשן. אי אפשר לשלוט על המהירות, לעשות דריפטינג או להסיט אותה לצדדים.

“רגע, אם זו הנהיגה הידנית, אני מפחד לדעת כיצד נראית הנהיגה האוטומטית”. אל חשש, קורא יקר. היכן שהעלילה לא הכריחה אותי, תמיד בחרתי בנהיגה אוטומטית; במצב הנהדר הזה איגניס הוא ששולט בהגה, והשחקן יכול ליהנות מהנוף, להחליף שירים ולקנות שיקויים בתפריט. אולם החלק החשוב ביותר: אפשר… לאכול… צ’יפס! לא בתור נוקטיס, אלא אנחנו, השחקנים, יכולים סוף סוף להניח את הג’ויסטיק בצד ולזלול חטיפים, לענות להודעות וואצאפ או אפילו ללכת לשירותים – ועדיין להתקדם במשחק! פיינל פנטזי, גבירותיי ורבותיי, הוא המשחק הידידותי ביותר לגיימר-בטטה הממוצע.

רק אחרי שתבקרו בערים, תחנות דלק או נקודות חניה, תוכלו לבצע ‘Fast Travel‘, אך הביקור הראשון לכל אזור מותנה בנהיגה אליו, מה שהופך את חווית המשחק לאימרסיבית. לא אשקר, מישהו מכם עשוי להתעצבן מהנהיגה משום שהיא חלק נכבד מהמשחקיות, אבל מי שמגיע ל-Final Fantasy XV במטרה לסיים אותו כמה שיותר מהר ויאללה יאללה יאללה, אולי זה לא הכותר בשבילו. למרות שהוא נראה כמו משחק אקשן בעולם פתוח, ‘XV‘ הוא JRPG בדומה לקודמיו, ומי שלא אהב את הז’אנר עד כה – לא זה המשחק שישנה את דעתו.

בתור התחלה אני ממליץ לא לדלג על ה-Tutorial (הוא לא ארוך, באמת). מנגנון הקרבות דורש למידה והסתגלות, וגיימרים מנוסים יותר ופחות עשויים ללכת בו לאיבוד. לנוקטיס יש יכולת להשתגר, בין אם למקומות מרוחקים או הישר לאויביו, ושיגור נכון שכזה דורש אימון. כמו כן, ההגנה וההתקפה עובדות באופן שמצריך סבלנות: במקום להספים את הכפתורים בלחיצות מרובות, המשחק ידרוש מכם לחיצה ארוכה. לחיצה על כפתור התקפה והכוונת הג’ויסטיק יפעילו קומבואים נהדרים וסינמטיים. על אף שלחיצות קצרות ומרובות יעבדו נגד אויבים, הן הרבה פחות אפקטיביות, בעיקר בקרבות בוס. בהגנה לעומת זאת, לחיצה ארוכה זו האופציה היחידה, ועל השחקן להגן על עצמו לא פחות מאשר לתקוף. הגנה מוצלחת תפעיל קאונטר נגד היריב, קאונטר אליו יכול אוטומטית להצטרף אחד מחברי הצוות עבור מתקפה שנראית נהדר.

תפריטי הניהול נוחים ומובנים גם לשחקנים חדשים (כמצופה ממשחק שמבטיח להיות ידידותי לכולם); מערכת הקסמים אינה מסובכת, וכל עוד תשלבו אלמנטים של ברק / אש / קרח / חשמל עם אוצרות שמצאתם, אתם צפויים ליצור מופעי קסם מרהיבים שכנראה יסיימו את הקרב. FFXV אף מרחיק לכת מקודמיו, ואם החברים שלכם עמדו בדרככם באמצע מתקפת קרח שיצרתם (או שאתם סתם חלאות), הם יקפאו מקור. מתקפת אש יוצרת השלכות הרסניות אף יותר, אז תיזהרו. כמו כן, בניגוד למשחקים דומים, הקסם מוגבל ונוטה להיגמר, לכן חִשבו היטב במה וכמה להשתמש.

מחשבה נוספת בה כדאי להשקיע היא ב-Ascension Menu: לאורך המשחק תצברו AP, או “Ascension Points“, באמצעותם אפשר לפתוח ולחזק יכולות במגוון תחומים (הבראה, קרבות, צוות, קסמים ועוד). ניהול וחלוקה נכונים של ה-AP יבטיחו לכם חווית משחק נהדרת. כמו כן, את הברור מאליו אין צורך להסביר: שדרגו נשקים וחפצי חיזוק, לא רק לכם אלא גם לפארטיה שלכם. אין במקרה הזה שום דבר שחובבי JRPG יכולים להגדיר כ-‘חדשני’. מי שמגיע ל-FFXV הישר מ-I Am Setsuna שיצא לא מזמן, צפוי לגחך לנוכח שילוב ארסנל הקסמים והנשקים ש-FFXV מציע.

חבל שגיליתי זאת רק ארבע שעות לתוך המשחק, אך בתפריט הטכני קיימות שתי אופציות שיכולות לשפר את החוויה. הראשונה היא שינוי סְכֶמָת הכפתורים. יש לא פחות משלוש סכמות לבחור ביניהן, ומדריכים רבים באינטרנט יגידו לכם שסכמה #1 – זו שמופעלת כברירת מחדל – לא טובה ביחס לסכמה #2 ו-#3. לכן אם אתם מיואשים מכך שכפתור הקפיצה וכפתור הרמת החפצים הוא אותו אחד (וזה פאקינג מעצבן) או רוצים להעביר את ההגנה וההתקפה ל-2L ו-R2 במקום הריבוע והעיגול, נסו בהתחלה סכמה שונה ותראו מי הנוחה עבורכם. עם זאת אין סכמה ‘רעה’, מדובר בעניין של העדפה אישית. אני למשל נותרתי עם ברירת המחדל (כאמור, גיליתי את אופציית ההחלפה מאוחר מדי, אחרי שהתרגלתי) ובאזור השעה השישית הבסתי שדים בעיניים עצומות.

האופציה השנייה בתפריט בה כדאי לעיין היא מצב-קרב [Combat Mode]. כברירת מחדל, הקרבות מול השדים והרובוטים של האימפריה הם רציפים. הקרב נפסק רק כאשר אתם לוקחים שיקוי. אולם ניתן לשנות את ההגדרה למצב ‘Wait‘, מה שגורם לזמן ‘לקפוא’ כאשר אינכם זזים או מכוונים את עצמכם לעבר האויב. מצב זה מאפשר לשחק חכם; לבחור טקטיקה מועדפת, לגלות לאיזה אלמנט-קסם חלש האויב שמולכם ובאופן עקרוני לנשום קצת. מי שמתגעגע לפיינל פנטזי בימיו היפים, היכן שהקרבות היו מבוססי תורות, מצב ה-Wait הוא הקרוב ביותר למהות הקלסית של הסדרה. ואם השחקן שומר על הג’ויסטיק האנלוגי לחוץ, גם במצב Wait הקרב יכול להיות קצבי מבלי לעצור פעם אחת (בתנאי שאתם יודעים מה אתם עושים). לי יצא להפעיל את המצב הזה בקרבות בוס מסוימים, ופעם אחת גם במבוך שהמשחק הכניס אותי אליו ללא אזהרה מוקדמת ובלי חנות שיקויים קרובה, אחרי שכבר עברתי שעה מאתגרת נגד נחיל אויבים חזקים שהגיעו בלי הפסקה (לך לעזאזל פרק 5!).

שדים רבים מאכלסים את אאוס, והמשחק מבצע הבדלה בין השדים ביום לשדים בלילה – בלילה הם חזקים יותר, ואם אתם ברמה נמוכה עדיף לחזור למחנה ולהמתין לאור יום. מערכת היום והלילה ב-XV חשובה הן לעלילה והן עבור הגיוון: על אותו שטח במפה יכולים להופיע שני סוגים שונים של שדים, תלוי אם יש שמש בשמיים או ירח. עם זאת יש למערכת הזו יש חיסרון שהוציא ממני רצף קללות: קווסטים שאפשר לעשות רק בלילה. אין לי בעיה עם קווסטים שאפשר לעשות רק ביום, כאמור יש לחזור למחנה ותוך דקה מגיע הבוקר. אך בשביל הלילה צריך להמתין, ולהמתין הרבה אם אתם נמצאים בשעות הבוקר: 24 שעות בעולם של FFXV הן 48 דקות בעולם שלנו. עד שהגיעה השעה במשחק בה יכולתי להיכנס לקווסט לילה, הייתי עמוק במשימה אחרת.

אין גיוון אצל האויבים הרובוטיים של ניפלהיים, לא ביכולות ובטח לא במראה. את השוני תמצאו ברמות ולעתים במתנקשים חזקים מהרגיל שיבואו לדכא לכם את היום. במחנות-צבאיים של ניפלהיים (ולפעמים גם בחוץ) תיתקלו במכונות הרג בגובה 10 מטר. לכן את עיקר הכיף מספקים השדים: ה-BBC יכול בכיף לצלם סדרה דוקומנטרית באזורים הפראיים של אאוס. נסיעה שגרתית ברגליאה עשויה להפוך לקרב בן רבע שעה מול עשרה קרנפי-ענק ברמות שונות, הכל תלוי אם תחליטו לעצור או לא. ואם אתם לא אוכלים צ’יפס ואתם ברמה גבוהה מספיק (נניח, מעל עשרים) – כדאי בהחלט לעצור. הקרבות דינמיים ויש הרבה סוגים של שדים ובוסים, ואני בספק אם תספיקו לראות את כולם. לפעמים אחרי שתסיימו קרב מסובך שיזמתם מול עדר ג’ירפות או משהו כזה, תצוץ יש מאין פלוגת חיילי ניפלהיים בהפתעה גמורה, וההבדל בין “הפתעה טובה” ל-“הפתעה נהדרת כמו קולונוסקופיה” היא כמות השיקויים ברשותכם.

נוסף על כך, ישנם קרבות בוס מיוחדים המסתמכים על Quick Time Events במקום על יכולתכם להביסם לבד. אין הרבה כאלה, בערך שלושה או ארבעה, אבל הייתי שמח להביס בעצמי ענק בגובה 100 מטר, ולא רק כי לחצתי על עיגול בטיימינג נכון. למתוסכלים, אחרי סיום הקמפיין נפתח קרב אופציונלי שיעמיד אתכם והיכולות שלכם אל מול ענק שכזה, וייקח לכם בערך שעה להביס אותו – או דקה להפסיד לו.

מבוכים יש הרבה, ובדומה לשדים המאכלסים אותם, גם המבוכים מגוונים ומסָפקים רמות קושי משתנות. את המבוכים שהעלילה מכריחה להיכנס לתוכם ניתן לספור על יד אחת, וכדי לקבל חוויה שלמה מההרפתקה של נוקטיס רצוי לחפש מבוכים נוספים שיאתגרו אתכם. האוצר וה-EXP בסוף כל מבוך שווים (כמעט) תמיד את המאמץ. ואני אומר זאת על אף שברגעים אלו אני נזכר בדמעות שזלגו ובשָלט שהוּטח אל הקיר בגלל מבוך ארוך ובסופו בוס אותו הצלחתי לעבור בעמל רב, רק כדי לגלות שהבוס הרג אותי באותה עשירית השנייה בה אני הרגתי אותו, והוכרחתי להתחיל מחדש (ברצינות, לך לעזאזל פרק 5!).

פעילויות צד רבות יש במשחק, ועם זאת אין מספיק מהן. בדיינרים למיניהם תוכלו לשחק ב-Justice Monster Five, משחק-בתוך-משחק בסגנון פינבול עם סיפור רקע משלו. אולם המשחקון המדובר, מהנה ככל שיהיה, ארוך במידה לא הגיונית, ובשלב מסוים התחננתי להפסד, כי אני לא פרשן (רק מפסידן). ההפסד המיוחל הגיע אחרי 50 דקות של ייאוש (זאת אומרת שבעולם של FFXV עברה יממה שלמה. נוקטיס הזה הוא חתיכת גיימר). אל סיבוב שני במשחקון המדובר כבר לא שבתי, אבל אם משעמם לכם: המשחק זמין להורדה חינם בחנויות האפליקציות.

נוקטיס מסוגל לדוג, ויכולות הדיג והציוד ניתנים לשִדרוג, כמו גם סוגי הדגים שאפשר ללכוד. הדיִג במשחק מהנה ומאתגר, אך הוא זקוק לתגמולים טובים עבור דגים קשים ללכידה; כפתור הג’ויסטיק השמאלי כמעט ונשבר בגלל דג ארור שבסוף לא נתן לי כלום. מערכת הדיג ב-Persona 4 Golden מוצלחת יותר מהבחינה הזו. אם דיג זה לא הקטע שלכם, נסו מרוצי צ’וקובו, או צלמו נופים – יש אפילו סייד קווסט בו תוכלו להרוויח כסף מכישורי הצילום של פרומפטו. עם זאת, יחסית לגודלו של אאוס, כמות הפעילויות שניתן לעשות בעולם הזה (פעילויות שאינן קשורות לשדים ומבוכים) מועטה. כל סייד קווסט זהה לאחר, וניתן לתמצת את כולם בקצרה: לך לשם, תמצא את זה, תביא או תצוד את זה, קבל כסף. אין שום סייד קווסט שיוציא אתכם למסע עם נרטיב עמוק משלו, כזה שיגרום לכם לתהות ‘איך זה לא חלק מהקמפיין הראשי?’. לולא The Witcher 3 לא הייתי מייחס לכך חשיבות, הרי כל RPG אחר הוא כזה. אך מה לעשות: הפכנו מאז למפונקים, והנרטיבים הצדדיים של Final Fantasy XV נכתבו מתוך עצלוּת.

והאמת… לא רק הצדדיים.

6 ימים 7 לילות

את הביקורת שאתם קוראים עכשיו תכננתי (ורציתי) לכתוב בסוף דצמבר, אם לא בכלל בינואר; הגעתי אל Final Fantasy XV כשאני מוכן להשקיע בו מינימום של חודש. קמפיין ממוצע בסדרה אורך כארבעים שעות, והמשחק החדש היה בפיתוח עשר שנים – לכן הציפיות שלי כיוונו לאזור שמונים שעות משחק. והנה, תוך פחות משבוע מהרגע בו יצאתי מהחנות עם האריזה והדיסק בפנים, זכיתי לראות את כתוביות הסיום, עם זמן משחק של 26 שעות, 33 דקות ו-14 שניות. Square… אתם רציניים איתי? יש משחקי Assassin’s Creed שלקח לי 30 שעות לסיים, וזו סדרה שעד לאחרונה הקריצה משחק כל שנה. 

בואו ננתח את המצב, ונתחיל מהאמת המרה: המשחק לא באמת היה בפיתוח עשר שנים. הוא הוכרז ב-2006 (תחת שם אחר), אך העבודה על מה שאתם מכירים כ-Final Fantasy XV החלה רק ב-2012, לאחר דחיות רבות ובעיות בהפקה. התוצר הסופי יצא אחרי 4 שנים של פיתוח, מה שעדיין נחשב לפרק זמן ארוך בתעשייה. למרות זאת, הקמפיין הראשי סובל מפגמים נראים לעין: בשלב מסוים הופך המשחק ללינארי, והוא לא מאפשר לעשות כלום חוץ מלהתקדם בסיפור. הוא לא מכריח אותנו או מסובב את ידינו, אבל לחזור לעולם הפתוח כשמתחיל הקמפיין הלינארי הוא כאב ראש. הלינאריות הזו ממשיכה עד הסוף, והיא הגיעה — עבורי, בכל אופן — כמעט בהפתעה; לאחר תפניות דרמטיות וקרבות אפיים באמצע המשחק, הייתי משוכנע כי תכף יתנו לי לחזור למרוצי צ’וקובו. אך המשחק משנה את פניו והופך לתוצר אהבה ממזרי של Resident Evil ו-Uncharted. למרות שאפשר בחלקים מסוימים לחזור לעולם הפתוח — לעשות כן יאבד מהאימרסיביות והאמינות.

ניכר היטב שגם 26 השעות בהן שיחקתי הוּארכו בצורה מלאכותית: אחד הפרקים המאוחרים מתרחש באזור יחסית קטן אך עם כמות לא חוקית של דלתות נעולות ומסדרונות, ורגע לאחר שחוויתי קתרזיס עליי לחפש מפתחות ארורים. מה שצריך להיות משימה בת רבע שעה הפך לתִסכול הנמשך שעתיים. להסתובב שעתיים כמו אידיוט בקמפיין שהוא ממילא קצר, זה… כן, אתם יכולים לראות את הבעייתיות בעניין.

סיפור נהדר יש למשחק, אל תטעו: אנשים חכמים השקיעו בבניית עולם עם חוקיות פנימית משלו, דמויות מקסימות ואפילו נבל שלדעתי הוא אחד המוצלחים שפגשתי. ולסיפור הזה יש סוף שלא יותיר אתכם אדישים. עם זאת ישנם תפרים, הרבה מהם למעשה: התפרים הללו פותרים צירי עלילה מרכזיים במחי משפט, נפטרים מדמויות סתם ככה והופכים סיפור מלחמה אפי בין שתי מעצמות למשהו אחר לגמרי. תהום גדולה מפרידה בין מה ש-Final Fantasy XV מבטיח להיות לבין מה שהוא בפועל. לי יש את הלב לסלוח משום שנהניתי מהשלם, אך רבים מכם יתאכזבו מסך חלקיו. ראו הוזהרתם.

משחק הדמעות

בכל הנוגע להיבטים טכניים, Final Fantasy XV הוא מצטיין דיקן. היה לי חשש שעל קונסולת הפלייסטיישן 4 הרגילה שלי ירוץ המשחק פחות טוב מאשר על PS4 Pro החדש, ולמזלי לא כך הדבר: לא נתקלתי ולוּ בבאג אחד, ואין פריים שקִרטע. העולם עשיר ומפורט להפליא ונותן חשק לצאת לטיולים (במשחק, לא במציאות. פיכסה טיולים במציאות). הייתי שמח לשיוף בתחום ה-Anti Aliasing, בעיקר בכל הנוגע לעצמים מרוחקים כמו הרים, אך מבחינה גרפית זהו אחד המשחקים היפים בהם תיתקלו.

זמני הטעינה שלו, לעומת זאת, מצטיינים קצת פחות. זמני הטעינה בתתי-משימות וב-Fast Travel עומדים על ממוצע סביר. הבעיה מתחילה כאשר מדליקים את המשחק, או מתים במשחק, או עוברים לפרק חדש במשחק – במקרים הללו אתם יכולים להכין טוסט או משהו, כי פס הטעינה זז כמו התור בדואר. מבדיקה שערכתי שגיגלתי הבנתי כי המצב ב-PS4 Pro טוב יותר, אם כי לא בהרבה.

סיוט נוסף טמון במצלמה. היא בסדר בהתנהלות היומיומית, אך בקרבות היא עשויה להחליט שקלוז-אפ על התחת של פרומפטו זו דרך הפעולה האופטימלית. לא יצא לי להפסיד בגלל המצלמה (תמיד אפשר לסובב אותה ידנית) אך פעמים רבות קרה שבמקום להתרכז בקרב הייתי צריך להתעסק בזוויות צילום. FFXV מכיל קרבות מהירים עם מינימום חמישה משתתפים, ורוב הזמן ממילא קשה לעקוב אחר המתרחש על המסך, לכן בעיית המצלמה מתָסכלת כפליים.

באפשרותכם לבחור בין דיבוב יפני לאנגלי (לא קשור למצלמה, עברתי לנושא הבא). בתור אחד שמנהל בלוג אנימה כבר עשר שנים, אתם עשויים לסקול אותי באבנים על האמירה הבאה, ובכל זאת, הנה זה מגיע: שיחקתי בדיבוב האנגלי.

*אאוץ’*

אוקי מי זרק את זה?
הייתה לי סיבה טובה, כן? בתור משחק כל-כך אימרסיבי בו דמויות מדברות על דברים חשובים בכל רגע נתון, גם בקרבות, הדיבוב היפני (בו כן בחרתי תחילה) אילץ אותי לבחור: או לקרוא כתוביות ולהסתכן בפגיעה בדמות, או להסתמך על הידע הבינוני שלי ביפנית ואולי להחמיץ פרטי עלילה חשובים.
לכן בלב כבד נפרדתי מהקולות הנהדרים של מאמורו מייאנו, קייג’י פוג’יווארה, יואיצ’י נאקאמורה, מגומי האן ומיוקי סאוואשירו – לטובת כריס פארסון, רוֹבּי דיימונד, קרי וולגרן ועוד כמה אנשים שבחיים לא שמעתי עליהם, אבל רובם ככולם עשו עבודה טובה. טענה אחד יש לי בגנות המבטא: בגרסה היפנית כולם מדברים יפנית ובמבטא יפנית (כאילו, דה). אז מאיזו סיבה נתנו לסינדי (או ‘סידני’, תלוי בגרסה שבחרתם) מבטא טקסני כבד בדיבוב האנגלי? או לאיגניס מבטא בריטי? דמויות שנולדו באותה אוּמה עתיקת יומין מדברות בקשת רחבה של מבטאים, והדבר הציק לאוזני לאורך כל המשחק.

סיבה נוספת להעדיף את הדיבוב האנגלי (שוב, הנהדר, חוץ מהחלק של המבטא) היא שהכתוביות הן על-פי הדיבוב האנגלי… גם בגרסה היפנית. משום שהתסריט ביפנית ובאנגלית לא זהה אחד לשני, צפייה בגרסה היפנית עם הכתוביות באנגלית עשויה לגרום לבלבול, בעיקר אם אתם כן מבינים קצת יפנית. לכן אל תיכנעו לאגו, ושחקו עם הדיבוב שנוח לכם בלי קשר לסטיגמות ומה יגידו השכנים.

*אאוץ’*

חלאס!

ואסיים עם הסאונדטראק האדיר. אין מה להרחיב במקרה הזה: יוקו שימוֹמוּרה עשתה כרגיל עבודה פנומנלית, ולדעתי זה המשחק עם הסאונדטראק המוצלח בסדרה. גם אם אתם לא מסכימים כי טעם אישי וכאלה, בתוך המשחק קיימת אפשרות לקנות את הסאונדטראקים של המשחקים הקודמים ולהאזין להם במכונית. ותודה לכם Square Enix שלא הפכתם את האופציה הזו ל-DLC (ומקווה שלא נתתי לכם רעיון).


אולי זה לא המשחק בן שמונים השעות אליו קיוויתי, אך החוויה שמספק הכותר החדש בסדרת פיינל פנטזי מוסיפה כבוד רב לפרנצ’ייז אשר (יש שיאמרו) איבד ממעמדו בשנים האחרונות. המשחקיות שלו נהדרת וגם שחקנים חדשים צריכים לשקול לשחק בו. אפילו בשלביו המאוחרים (כולל פוסט-המשחק), שולף FFXV קלפים חדשים מהשרוול שיגרמו לכם לפלוט ‘יואו, מגניב’. הלוואי ויכולתי להרחיב על הסיפור וכמה שהוא מיוחד (מפוספס בחלקו, אבל מיוחד). הרבה זמן ואהבה – אבל בעיקר זמן – הושקעו בפרויקט, וזה אולי לא משחק מושלם, אבל הוא מספק המון רגעים מוצלחים, ואפילו בזמן כתיבת שורות אלו אני רק מחכה להדליק את הפלייסטיישן ולחזור לאאוס, להילחם בבוס ההוא שלוקח שעה להביס, לבכות כי נכשלתי, למצוא עוד מבוך ולשדרג נשקים. תנו לו הזדמנות, הוא שווה את זה.

(אגב, זהמשחקהפיינלפנטזיהראשונשלי.
אוקי ביי)


הטוב: אפי; משחקיות נהדרת; ממשק ידידותי; סיפור ודמויות מוצלחים; גרפיקה מהמעלה הראשונה.
הרע: נרטיב קצר מהמצופה; מכריח לעשות שיעורי בית; מערכת נהיגה שגם קוף יכול לתפעל. 
והמכוער: אני חי בסרט אם באמת תכננתי להשקיע חודש במשחק. אני האדם הכי עצלן בפלנטה.

ציון במדד OK – סביר פלוס פלוס

Final Fantasy XV | יפן, 2016 | אקשן, JRPG, סימולטור דיג, סימולטור נהיגה, סימולטור בישול, סימולטור קאמפינג | Square Enix | טאטסוהיסה סוזוקי [מאקוטו מ-“!Free“], רינה קיטאגאווה [יוּנוֹ מ-“!PreCure], קַנְטָה מִייָאקֶה [סקאר מ-“Fullmetal Alchemist: Brotherhood“], מאמורו מייאנו [לייט מ-“Death Note“], טָטְסוּיָה קאקיהארה [נאטסו מ-“Fairy Tail“], טְסוּטוֹמוּ איסובּה [הארי מק’דוול מ-“Gungrave“], קייג’י פוּג’יווארה [לאוריו מ-“[Hunter x Hunter [2011″, יואיצ’י נאקאמורה [טוֹמוֹיָה מ-“Clannad“], מגומי האן [גוֹן מ-“[Hunter x Hunter [2011″], יוּ שימאמוּרָה [אנני מ-“Attack on Titan“], מיוקי סאוושירו [קוראפיקה מ-“Hunter x Hunter“], ריי צ’ייס, אמי שיאלס, כריס פארסון, אדם קרואסדל, רובי דיימונד, ג’ים פּירי, דארין דה פאול, טרוור דהוול, אדן ריאגל, ארין מת’יוז, קרי וולגרן | לחן: יוקו שימומורה | תסריט: קאזושיגה נוג’ימה, סאורי איטאמורו, אקיקו אישיבּשי, טאקוּמי נישידה | במאי: האג’ימה טאבּאטה


לקריאה נוספת:
Kingsglaive: Final Fantasy XV
[ביקורת]

לקריאה נוספת

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם