Fear and Trembling (כבוד ורעדה)

זרים המגיעים ליפן חוטפים בדרך-כלל שוק תרבותי. ההלם וההסתגלות הללו מוצגים בסרטים רבים, כשהמזוהה ביותר הוא כנראה “אבודים בטוקיו” הפופולרי בצדק. אבל מעולם לא ראיתי זרים המגיעים ליפן מתוך כבוד ואהדה, והכי חשוב – מוכנות מראש לתרבות אלה שירותי גבריםהרב-גונית שלה, ובכל זאת חוטפים הלם תרבות. בדיוק בנקודה הזו נוגע הסרט “כבוד ורעדה” (Fear and Trembling).

אָמֵלִי [Amélie] גדלה ביפן עד גיל 5, ומשם זכרונות הילדות המתוקים ביותר שלה. במשך שנים היא חלמה לחזור לארץ הולדתה, ואת ההזדמנות לכך היא מקבלת כאשר היא מתקבלת לעבוד כמתרגמת בחברת ענק יפנית. או לפחות זה מה שאמלי חשבה, מפני שהקשר בין תרגום לבין עבודתה בפועל הוא כמו הקשר בין טייגר וודס לנאמנות.

הסיוט של אמלי מתחיל בקטן: הכנת קפה. עבודה שאפילו אתם מסוגלים לעשות (קחו את זה כמחמאה), לא? ובכן, עקב טעות בעת הגשת קפה בישיבה חשובה, יורדת אמלי אט אט בסולם הדרגות. היא נאלצת לסבול מעבודות מחפירות בידי שרשרת הבוסים שלה, שמתחיל בסמנכ”ל החברה ונגמר בממונה הישירה עליה: פוּבּוּקִי [Fubuki]. אמלי, שעוד לא התייבש הדיו על התואר האוניברסיטאי שלה, מוצאת את עצמה מחליפה ימים בלוחות השנה של החברה, כבוד ורעדהמצלמת ידנית אלפי דפים במכונת צילום, והיד עוד נטויה. פובוקי, מי שהייתה אמורה להיות המשיח בחייה, מתגלה כשטן הלובשת פרדה: היא מאמללת את אמלי נפשית ופיזית, בעבודות נמלים שלעזאזל – אפילו נמלים לא היו מוכנות לעשות.

“כבוד ורעדה”, על אף שלא נשמע כזה – הוא בכלל סרט קומי מיסודו. קריינותה של אמלי לאורך כל הסרט מספקת פרשנות משעשעת אם כי נכונה על יחסי האנוש ביפן. נקודת מבטה של אישה מערבית, שלמרות שמבינה ודוברת יפנית, מגלה שהיא בעצם לא יודעת כלום. אך כמו הסמוראים היפנים, מסרבת אמלי להיכנע בבושת פנים. היא מבצעת את המוטל עליה ועושה זאת עם חיוך. זה כמובן לא מוצא-חן בעיניי פובוקי, שרק מחפשת איך להשפיל את ה-‘גאייג’ין’ שמולה עד שזו תתפטר.

אפילו אני, שחשבתי שיודע דבר או שניים על יפנים, גיליתי שהייתי מבצע את אותן טעויות שאמלי עשתה. ובכל זאת אין צורך לחשוש, כי בדרמה קומית כמו בדרמה קומית, דברים רבים הם לרוב הקצנה של המציאות. כך לדוגמא, אף מעסיק יפני שפוי לא ידרוש מכם לחשב את הוצאות הנסיעה של עובדי החברה בשנים האחרונות, עם כמובן התחשבות בשינויים בשערי המט”ח והאינפלציה. הרי בשביל זה יש מחשב. וזה כבוד ורעדהעוד דבר: עלילת הסרט מתרחשת בתחילת שנות ה-90, עשור כלכלי מתוח למדינה. אך ב-20 השנים שחלפו מאז, השתנה המודל העסקי והעסקים מתנהלים כיום לא באותה יד רמה ושמרנית של פעם. יפן של היום מסוגלת לחשוב בצורה נאורה, ליברלית וחס וחלילה – אפילו מערבית.

למרות שדברים רבים המוצגים בסרט אינם בתוקף, זה לא אומר ש-“כבוד ורעדה” אינו רלוונטי. הוא מציג בצורה ריאליסטית יחסי עבודה במשרד, ושכדי לשרוד נדרש לעיתים יותר מזל ממיומנות. משחקן המצוין של סילבי טסטוּד ו-קאורי טסוג’י, האחת נארוטו והשניה סאסקה, עושה את הסרט ממשעשע למעניין. רוב השחקנים היפנים הם בקושי שחקנים דרג ב’ (רק שתבינו: טארו סאווה, שמגלם בוס קשוח בחברה, שיחק בתור חבר כנופיה ב-“The Machine Girl“) ובכל זאת נותנים הופעה מצויינת.


הסרט בכלל מבוסס על ספר באותו שם של אמלי נותומב, שהעבירה בכתב את קורות חייה ביפן. אתם יכולים לקרוא את הספר אם אתם רוצים, אבל למה לכם? הסרט מעביר את אותן תחושות של הכותבת בצורה מצויינת, ולמרות שהוא לא חף מבעיות (כמו לדוגמא העובדה שזה בסרט צרפתי) – מדובר בפנינה ששווה ללקט.

הטוב: הסרט מציג את תרבות יפן בצורה משעשעת ומעניינת, מנקודת מבט שונה.
הרע: סטריאוטיפים מוגזמים או לא רלוונטיים על החברה היפנית.
והמכוער: סמנכ”ל החברה, הלא הוא היפני השמן הראשון שראיתי שאינו לוחם סומו. 

Fear and Trembling | צרפת/יפן | 2003 | דובר: צרפתית ויפנית | דרמה, קומדיה, ייסורים | סילבי טסטוד, קאורי טסוג’י, טארו סאווה | במאי: אלאיין קורניאו

הסרט זמין לצפיה באוזן השלישית ובספריות ה-DVD בישראל

לקריאה נוספת

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם