Fate/stay night: Unlimited Blade Works

בראשית היה “Fate/stay night”, אחת מיצירות המופת של Type-Moon בתחום הנובלות הויזואליות. המשחק הפופולרי הניב אחריו שורה של משחקי המשך, משחקי מכות ל-PSP, מספר סדרות מאנגה ופריקוול לייט נובל בשם Fate/Zero. רובם ככולם עומדים יפה מאוד בזכות עצמם. אה, ולכולם גם אין שום קשר אלי. מה לעשות, אני אוהב שמגישים לי עלילה טובה על מגש של כסף. אבל בסדרת האנימה מ-2006 לא רק שצפיתי, גם התמכרתי. אפילו חובב שונאן וסיינן מושבע שכמוני אהב את העלילה מרובת הדרכים הפנטזית, וחיכה מדי שבוע לפרקים חדשים. אך הסדרה הסתיימה, המותג המשיך לחיות בדרכים נוספות (כדוגמת… עוד משחקים) והזכרון הנעים שהיה לי מהסדרה הלך ונמוג.

זאת, עד 2010, אז קמו שמועות כי Type Moon ומפיקי האנימה סטודיו DEEN חוזרים לשתף פעולה. אך במקום לכבוש את המסך הקטן הם מכוונים הפעם גבוה: סרט קולנוע, לא פחות ולא יותר. “אבנגליון” הרי עשתה קאמבק דומה וזה השתלם מאוד, אז למה לא בעצם? אפילו אין צורך לכתוב סיפור חדש – הרי סדרת האנימה עשתה סמטוחה משלושת התסריטים האלטרנטיביים של המשחק המקורי. הפעם לוקחים את אחד התסריטים – במקרה הזה “Unlimited Blade Works” – ועושים ממנו סרט. אולם פה מתחילה ונגמרת הבעיה, מפני שהאמביציות הגבוהות בהן ניחן הסרט הן שמביאות בסופו של דבר למפלתו.

“Unlimited Blade Works” נפתח באותה נקודה של סדרת האנימה, אלא ששני הפרקים הראשונים של הסדרה הופכים כמו קסם לשתי הדקות הראשונות של הסרט; מעברים חדים בין סצנות שיכלו להיות אחלה אקספוזיציה הרסו ברגע אחד את הסיכוי שהסרט יקרוץ לקהל צופים חדש. אבל לא נורא אני אומר, יש מספיק מעריצים אדוקים ל-Fate, והם לא צריכים לראות שוב את אותה התחלה שהם כבר ראו בסדרת האנימה ובמשחקים; “תגיעו לעיקר” דרש העם, והעם קיבל. אלא שככל שהסרט התקדם משהו הרגיש לא בסדר. אולי חלפו למעלה מ-4 שנים מאז שצפיתי בסדרה, אבל זכרתי כי לרוב הדמויות היה אופי ו… תהרגו אותי… היסטוריה מאחוריהן.

הסרט עוקב הרבה יותר אחרי רין, התשובה של Type-Moon לאסוקה מאבנגליון. מי שלא מכיר את הסיפור הכללי מדובר על מלחמת הגביע הקדוש אשר נערכת אחת לכמה שנים כאשר המנצח המאושר מקבל משאלה. ישנם 7 מתמודדים הקרויים ‘מאסטרים’ ולכל מאסטר יש פוקימון – סליחה – ‘משרת’ [Servant] שהוא למעשה גלגול נשמות (בערך) של לוחם היסטורי / מיתולוגי ידוע. המטרה? להשמיד את כל המשרתים ובכך להיות המאסטר שראוי לזכות בגביע. רין, בתור מאסטרית ונצר לשושלת קוסמים, מזמנת את ארצ’ר – קָשָת ציניקן שפועל בעיקר למען עצמו… או כך הוא טוען. השניים כורתים ברית עם עמית של רין לספסל הלימודים, שירוֹ והמשרתת שלו סייבר. שירו הוא יתום ממלחמת הגביע הקודמת שנערכה לפני 10 שנים וכילתה חייהם של 500 איש, והוא נכנס למלחמה כדי לשים לה סוף ולמנוע מאנשים נוספים להיפגע (שמענו את התירוץ הזה בעבר. פשוט תגיד שאתה רוצה אקשן).

בואו נתחיל מהחלקים השליליים; אני יכול להבין את ההחלטה להפיק סרט במקום סדרה נוספת, שכן אפשר להכניס פנימה רק את האלמנטים הרלוונטיים במקום לספר מחדש את כל מה שהיה במשחק, ובכך להימנע מלראות שוב חלקים נכבדים בעלילה שאנו כבר מכירים. אבל הבעיה היא שהסרט דוהר, קשה להישאר נאמנים לזיגזגים העלילתיים, והלוחמים הרבים מייקום הסדרה לא זוכים לזמן המסך המגיע להם. איליה, אריסטוקרטית צעירה, הופכת פה מדמות לולי מיוסרת למאסטרית חסרת אופי עם משרת ממש ממש גדול. אישים נוספים מגיחים ומתים בקלות יחסית בלתי נסבלת, ואני מדבר על כאלה שהיו לא פחות מהנבלים המרכזיים בגרסא הקודמת, ואני כמעט בטוח שגם בגרסת המשחק של UBW היה להם תפקיד גדול יותר מלצעוק “בוהאהאהא” ואז למות.

אציין לטובה שארצ’ר, בתפקידו המרכזי החדש, מקבל גם בסרט הדחוס תפקיד בעל אופי. יש לו מניעים, והוא יותר לא המשרת הצייתן של רין אם כי לוחם בעל אידיאולוגיות אשר מאס בהן. לא התאכזבתי גם מרין, הדמות האהובה עלי גם אז וגם פה, אשר עוברת שינוי ניכר וכעת היא מגניבה הרבה יותר. לצערי שירו ודיבורי הבאבא סאלי גברו והוא אפילו דבק מאחורי המילים של עצמו יותר מאשר פעם. הצד החיובי בעניין הוא שלפחות כישורי הלחימה שלו השתפרו פלאים, ולקראת סוף הסרט הטינה שלי כלפיו דעכה לאחר שראיתי מה הוא מסוגל לעשות עם פגיון. אגב, חובבי סייבר היכונו לאכזבה, מפני שהסרט לוקח ממנה את דגל התפקיד הנשי הראשי. 

ועכשיו לחלקים החיוביים: הוא נראה טוב. כמה טוב? אבנגליון 2.22 טוב (אוקי סליחה, אבל ממש אהבתי את הסרט). הסרט כולו ממתק לעיניים והגרפיקה נראית כאילו נלקחה ישירות מהמשחק, בעוד האנימציה חלקה ומעלה בדרגה את סצינות הקרב. בחיי, אם סדרת האנימה המקורית הייתה נראית איך שהסרט הזה נושם אנימציה היא הייתה הרבה יותר פופולרית. זוויות הצילום קולנועיות ובחלקן מורכבות, האיכות נטפלת לפרטים הקטנים ועיצוב הדמויות חי ודינמי. מי שמפחד להתקרב לסרט כדאי שבכל זאת יראה אותו בתור שיעורי בית: איך עושים אנימה שנראית טוב. ‘אומנות’ זו המילה היחידה שאני יכול לתאר את ההיבט הזה, מה שבהחלט מפצה על הרבה רגעים מתים מבחינת הסיפור.

הסאונדטראק הוא בין המשובחים ששמעתי. הוא מחיה רבות מהסצינות והשימושים הנעשים בו בין קטע משמעותי אחד למשנהו נבחרו בחוכמה. לא הייתי יכול לחשוב על פיסות מוזיקליות טובות יותר לסצינות הקליימקס בעצמי (אולי חוץ מ-“Requiem for a Dream”, אבל זה בגלל שהמנגינה הזו מתאימה לכל סצינת קרב אפית).

לגבי מחלת השיכחה הידועה, אפילו בהפקה הבינו שהזמן הרב שחלף מאז סדרת האנימה הוא לא תירוץ, וגם המכורים שבמעריצים עשויים לא לזכור את סיפור הסדרה (וכך בעצם לא להבין את סיפור המסגרת של הסרט). עבור המטרה הזו בדיוק שחררו את “F/sn TV Reproduction”; שני פרקי OVA בני שעה המכסים כל אחד מחצית מהסדרה, כל זאת בתוספת סצינות משופצות וסצינות חדשות, שיוף כללי של האנימציה, והנה לכם 8 שעות אנימה הופכות לפתע לשעתיים בלבד.

אבל גבירותי ורבותי: הרחקו מהגועל הזה. אני מעדיף לגרד חתול דרוס מהכביש ולבשל אותו מאשר לראות את זה שוב. אם לא ראיתם את הסדרה ומתחשק לכם לראות את הסרט הנוצץ, ה-“TV Reproduction” הוא הכל חוץ מהאנימה הטובה והמוכרת מ-2006. אין בדבר הזה טיפה של הגיון, וסצינות המעבר נחתכות לטובת האקשן עצמו. מי, איך, לאן ולמה? כל אלה הן שאלות לא רלוונטיות בעליל, העיקר לתמצת את מה שהיה חשוב, ועל הדרך לדרוס כל פינה של סיפור-דמות טוב שהיה לסדרה להציע. תראו את הסדרה עצמה, היא טובה ושווה את זה. עבור הצופים שכן צפו בסדרה אבל לא זוכרים ממנה הרבה, אני מניח שה-OVA הזה עושה את העבודה בתור מעורר זכרונות, וזו הדרך היחידה להתייחס אליו. לא בתור יצירה נפרדת או קיצור דרך – אלא מעורר זכרונות נטו. יתרון נוסף אגב שיש ל-OVA הוא שאם רואים את הסרט מיד אחריו, כל הבעיות העלילתיות של UBW נראות לפתע כמו גאונות שייקספירית. נסתרות הן דרכי Type-Moon.

בחזרה לסרט. הוא לא חף מבעיות, אבל מנגד יש לו הרבה מה להציע. למעריצים; אדפציה קולנועית מושקעת לסיפור הישן והטוב בתוספת ויזואלית שמעולם לא נראתה בעולם של Fate. לצופים חדשים יש פה סרט שנראה ונשמע טוב, קטעי אקשן רבים ואיכותיים ובסופו של דבר הוא עושה את עבודת האסקפיזם שלו נאמנה. חבל באמת על הפאקים הרבים בפיתוח הדמויות והעלילה, אולי עדיף היה לשחרר את UBW כסדרת OVA מפני שהבעיה שרושה במדיום הסרט – מלכתחילה לא הייתה דרך שהכל יעבוד חלק כשיש רק 100 דקות וכל כך הרבה דמויות. נותר לקוות שהלקחים ייושמו אם וכאשר יצא עיבוד לתסריט האחרון שנותר מהמשחק, “Heaven’s Feel” (בתקווה שלא יחלפו עוד 4 שנים עד שנראה אותו).

מסר מ-2018: זה לקח קצת זמן, אבל האנימה של Heaven’s Feel שווה את זה. 


הטוב: מסאג’ שוודי לעיניים.
הרע: עינוי סיני למוח.
והמכוער: הסרט הזה אחרי שרואים את “Fate/zero”.

ציון במדד OK סביר מינוס

Fate/stay night – Unlimited Blade Works | פנטזיה, אקשן, על-טבעי, רומנטיקה, דרמה, מסתורין, גאר | 107 דקות | סטודיו DEEN | יפן 2010 | יוצרים מקוריים: Type-Moon

לקריאה נוספת

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם