Fate Stay Night – Heaven’s Feel: lost butterfly

ספויילרים לסרט הראשון.


“lost butterfly” (כי לעזאזל אותיות רישיות) נפתח מהדקה בה עצר קודמו, “presage flower“. זו בעיה משום שחלפה שנה ורבע מאז שצפיתי ב-“presage flower”. אני לא זוכר מה אכלתי לפני דקה, אז היו בטוחים שאני לא זוכר מה הסיבה  שהפעם שירו מסתובב עם פרצוף מיוסר. בכל אופן “lost butterfly” מזכיר לנו כי סייבר נבלעה על-ידי הצל המסתורי שמשפחת מאטו החליטה להביא לעולם ובינתיים סאקורה, ידידתו התמימה של שירו אשר ביניהם אין שום קשר רומנטי מה פתאום — מתגלה כחלק אינטגרלי ואפל במיוחד במלחמת הגביע הקדוש.

עכשיו, תקשיבו, אני לא זוכר מתי פעם אחרונה ראיתי הבדל מהותי כל-כך בין סרט א’ בסדרה לסרט ב’ שאחריו. “Fate/stay night” (האנימה) אמנם עברה גלגולים רבים לאורך השנים (רובכם, כרגע: “חחחח no shit”) אך סך-הכל היא הייתה ילדה טובה ירושלים: אתלטית מצטיינת עם ציונים גבוהים ואהובה על כולם. אבל זהו, נגמר: במחי סרט אחד הפכה F/sn למפיקת מסיבות סאדו חובבת פירומניה שמגדלת 14 לטאות ועל הקירות בביתה יש דם אבל אל תשאלו מאיפה… ואהובה על כולם.

תכלס אני לא יודע ממה בדיוק אני מופתע, הרי כתבתי בעבר מילים דומות: “[presage flower] מביא את הסיפור לתחתית אפלה במיוחד – ולאחר מכן חופר בור כדי להגיע אפילו יותר עמוק. והכי מדהים? זה רק שליש מהסיפור, ואני מרגיש כי שני הסרטים שבדרך מסמנים לי עם היד ‘חכה חכה’”. 

אבל חבר’ה, יש אפל ויש אפללללל. את “presage flower” אפשר היה להציג לבני 12 מבלי שיצטרכו אחר-כך לספר לפסיכולוג מדוע הם חזרו להרטיב בלילה. את “lost butterfly” לעומתו אני חושש להראות אפילו לפסיכופת שהכרתי שאהב להכניס אוגרים למיקרוגל, רק כדי שלא יגיד לי אחר-כך  “בואנה רם מה אתה מראה לי פה יא’חולה נפש… לחמם לך אגב משהו במיקרו?”. זה סרט בו גפיים נכרתות ויש סצנת אונס חולנית (אבל לא במקביל). אה, ואתם יותר לא תסתכלו על תולעים אותו הדבר (בהנחה שאתם אוהבים תולעים משום מה).

אם יש לכם נפש של פרפר אבוד (ראיתם מה עשיתי פה?) חשבו פעמיים לפני שאתם צוללים לצינוק האימה הזה. אבל דעו כי אז תחמיצו את אחד הסרטים הכי יפים מהעת האחרונה.

עזבו רגע עלילה (אל תהיו קרציות, תכף אגע בה). אני לא בטוח איזו עִסקה רקמו בסטודיו ufotable עם השטן, אבל אני לא חושב שיש סטודיו – ביפן ובעולם – שמפעיל קסמי אנימציה דיגיטלית כמו החבר’ה האלה. את השיא הוויזואלי אליו הגיעו בסרט הקודם (לדעתי בשמונה הדקות המופלאות האלה) הם שברו עם מה שהיא ככל הנראה סצנת האקשן המאוירת המרהיבה של השנה.

עם זאת, משום שאנחנו בחלק אמצעי בטרילוגיה – כלומר אחרי החלק הראשון עם כל השחקנים בזירה, אך לפני החלק האחרון והקריטי ביותר – אותה סצנת אקשן היא לא אחת מיני רבות. זה בסדר, כן? רק אל תבואו עם ציפיות לבאטל רויאל.

על כן “lost butterfly” נכנס יותר לשטיק הזה בו דמויות, המ, יושבות זו לצד זו ומשוחחות (“דיאלוג” קוראים לזה, בדקתי בגוגל). מערכת היחסים בין שירו לבין סאקורה מעלה הילוך – קצת מהר אם תשאלו אותי, בסרט הקודם שירו התייחס אליה כמו אל חברה קרובה, אך אירוע טרגי קטן בתחילת הסרט החדש ולפתע הם רומיאו ויוליה. לפחות קוראי הויז’ואל נובל המקורי ישמחו לגלות כי, לראשונה, ufotable לא מעמידים פנים שדמויות בסדרה לא יודעות איך באים ילדים לעולם.

מודה כי יש לי בעיה עם הדמות של שירו: לגרביים שלי יש יותר אופי ממנו. הניסיון להציג אותו כגיבור יוצא דופן (בניגוד ללמל”ם שהיה עד כה) יוצר סיטואציה מגוחכת; לבחור הזה יש יותר מזל משכל – ולמזל הזה קוראים רין. במציאות שירו לא היה שורד דקה בטורניר הגביע הקדוש. בעצם עזבו, הוא לא היה שורד דקה במעבר חצייה.

מנגד, “lost butterfly” מביא הרבה מהדמויות שלו לנקודות קיצון – ובדמויות אני מתכוון למשרתים. ברזרקר, גילגמש ואחרים נדחקים כמו טיגריס מפוחד לפינה בעוד האיוּם שהוא משפחת מאטו הופך לדומיננטי. באחת הסצנות היותר-פסיכיות בסרט, גילגמש (פאקינג גילגמש!) אומר בפחד: “surely you haven’t gone that far”. אם גילגמש חושב שהגזמת, כנראה שהגזמת.

“Heaven’s Feel” מסתמנת כאחת מסדרות הסרטים שכל חובב אנימה חייב לראות. אני עדיין עומד על הטרוניה שלי מהסרט הראשון בו נחתכה רבע שעה מהאקספוזיציה ובכך, הלכה למעשה, הטרילוגיה כולה אינה נגישה לצופים חדשים. כן, זה העיב עלי קודם וזה מעיב עלי כעת, משהטרילוגיה מסתמנת כחוויה שכל אחד צריך לראות (כל אחד צריך, אבל לא כל אחד יכול). איזה פספוס.

חרף זאת, “lost butterfly” פשוט נהדר. אחרי הסוף שלו אני לא יכול לחכות לסרט האחרון (ביפן הוא יוקרן באביב 2020. אל תצפו לראות אותו לפני 2021). אני כן חושש לדעת אילו סצנות חולניות נוספות שומרת הסדרה בשרוול, אבל גם נרגש לגלות איך כל זה יסתיים – והאם ufotable יתעלו על עצמם שוב?

(נו ברור שכן)


הטוב: מעולם לא ראיתם את Fate/stay night ככה.
הרע: מעולם לא ראיתם את Fate/stay night  ככה.
והמכוער: סאקורה כן ורין לא?

ציון במדד OK – סביר פלוס פלוס


Fate/stay night: Heaven’s Feel II. lost butterfly | יפן, 2019 | 117 דקות | סטודיו Ufotable | אקשן, רומנטיקה, פנטזיה אפלה, מותחן, מה רוצה התולעת? | נוריאקי סוגייאמה [שירו מ-“Fate/stay night: Unlimited Blade Works”], נוריקו שיטאייה [סאקורה מ-“Fate/Zero”], אייקו קאווסומי [סייבר מ-“(Fate/stay night (2005”], קאנה אוּאדה [רין מ-“Fate/Extra Last Encore”], מאי קודוואקי [איליה מ-“Fate/kaleid liner Prisma Illya”], ג’וניצ’י סוּוואבּה [אייזווה מ-“Boku no Hero Academia”] | במאי: טומונורי סודואו


לקריאה נוספת:
Fate Stay Night – Heaven’s Feel: presage flower [ביקורת על הסרט הראשון]
 Fate/stay night: Unlimited Blade Works [ביקורת על הסרט הנוראי מ-2010]

ׁ(Fate/stay night: Unlimited Blade Works ׁׁׁׁ(TV [ביקורת-אורח על סדרת האנימה]
ׁGarden of Sinners [ביקורת על סדרת הסרטים שמתרחשת באותו עולם כי ככה החלטתי]
ׁGarden of Sinners: Mirai Fukuin [ביקורת על הסרט האחרון בסדרת “גן החוטאים”]

לקריאה נוספת
2 תגובות
  1. Archer אומר/ת

    אכן סרט נהדר. מדהים איך ufotable מצליחים להמשיך ולהתעלות על עצמם ככה.
    יותר מאנימציה יפה או מלהיות סרט שהוא סתם “אפל”, הדרך בה הסטודיו מעביר רעיונות באמצעים וויזואליים פשוט מפליאה אותי כל פעם מחדש.
    הרבה שינויים נעשו מגרסת המקור כדי לדבוק כמה שאפשר בגישה של “show don’t tell”, ועד כמה שהושמט לכאורה מידע – בתוצאה הסופית בקושי הרגשתי שחסר לי משהו.

    מאוד נהניתי מהקריאה של הביקורת (הכרגיל מעולה), אם כי קצת פחות מסכים איתך לגבי חוסר האופי של שירו ולגבי ההנגשה של הטרילוגיה לצופים חדשים – ואני חושב שדווקא הסרט הזה מדגיש בצורה כה חזקה מדוע המקום של Heaven’s Feel הוא האחרון בסדר הראוטים של Fate/stay night.
    (ספוילרים לסרט ול UBW בהמשך התגובה)
    ב Fate הכרנו את שירו בצורה הנאיבית ביותר שלו ואת חלומו להיות גיבור צדק כמו קיריטסוגו, וב Unlimited Blade Works ראינו איך החלום התמים הזה מתנפץ לו בפנים כאשר הוא נאלץ לחזות בתוצאה בצורת ארצ’ר, שמתחרט כל כך על הדרך שנבחרה עד שהחליט לחזור לעבר ולהרוג את עצמו.
    UBW הראתה לנו כמה שירו מוכן ללכת רחוק עבור אותו חלום, אפילו כשהוא שומע ורואה לאן זה יוביל אותו וכמה שזה יהרוס אותו. זהו בדיוק הפגם באישיותו שהיה מרכז הסיפור ושגרם לו לפעול בצורה כה רובוטית למען אחרים ולא למען עצמו, כי אותו אידיאל היה חשוב לו יותר מהכל והגדיר אותו בתור אמייה שירו.
    אז מגיעים ל Heaven’s Feel שמשנה לגמרי את חוקי המשחק ושמה על כף המאזניים את חייה של סאקורה.
    אני חושב שללא הצפייה ב UBW, כובד ההחלטה לא באמת יכול לעבור כמו שצריך, כי בשביל שירו זה לא סתם חלום – זו דרך חיים של ממש. שירו בוגד בעצמו, באידיאלים שלו, בדרך החיים שלו ובמה שהבטיח לקיריטסוגו – וכל זה בשביל גחמה אישית (ודיי אגואיסטית אפילו). לראשונה הוא נוטש את החלום להיות גיבור הצדק של כולם ומבטיח לסאקורה שהוא יהיה הגיבור רק שלה – בזמן שהוא יודע על הבעייתיות המוסרית והסיכון שיש בהחלטה הזאת.
    ב Visual Novel אגב (יודע שאתה שונא שאומרים את זה, אבל הייתי חייב) ישנה האפשרות לבחור באותה צומת דרכים גם להרוג את סאקורה ולדבוק באידיאל – מה שמוביל לאחד הסופים הרעים היותר מצמררים של Fate/stay night (למעוניינים ניתן לחפש את הסוף “mind of steel” ביוטיוב או משהו).
    אני יכול לדבר גם על עוד פרטים טכניים שיובנו יותר או פחות לו מתחילים לצפות ב HF, אבל לא אטרח. אני חושב שהנושא הנ”ל הוא ללא ספק הנושא החשוב ביותר וחלק מהמהות של F/sn, בה שלושה סיפורים שונים המפרקים ומשלימים זה את זה בגישות השונות שלהם לאותו אידיאל הלכאורה תמים ואפילו ילדותי הזה – הרצון להיות גיבור הצדק שיוכל להציל את כולם.

    עכשיו נותר רק לראות איך זה יסתיים, והנה מתחילה ההמתנה המייסרת ל spring song…

  2. מתכוונ אומר/ת

    אתם מתכוונים לתרגם את זה?

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם