Digimon Adventure tri. 6: Bokura no Mirai

במקום להמשיך ולהתעכב על בעיות נוספות של הסרט החמישי (והסדרה בכללותה) אתן לו לצאת מחמת הספק: יש הרי עוד סרט באופק, ואולי הבלגן תוכנן בקפידה כדי לתת סיום שיגרום לנו לצרוח מהתרגשות / אני, לפני חצי שנה

ובכן… התרגשתי. אבל רגע.

לא אמתיק דבריי: הסרט השישי של דיג’ימון (…אדבנצ’ר טרי) הוא לא יצירת מופת; הסרט צפוי, קלישאתי ולא ברור מי בדיוק קהל היעד (מצד אחד, השוט הראשון נראה כאילו הפעלנו הנטאי שביים גיירמו דל טורו. מאידך, זה עדיין סרט עם משפטים כמו “בעזרת כוח החברוּת ננצח” או משהו כזה). יתרה מזאת, שאלות רבות עדיין לא זכו למענה בעוד שאלות אחרות זכו למענה מהסוג שעדיף בלעדיו. אה כן, ומי שתוהה מדוע אמרתי  עדיין – הרי זה הסרט האחרון, לא? – ובכן, נוכחנו לדעת כי Toei Animation מתכננים להביא דפיברילטור לקבר של הפרה המסכנה הזו.

האם אנחנו, שרואים את מה שקורה לנגד עינינו ולא מדווחים לרשויות, ובכך נותנים יד להתעללות, למעשה שותפים לפשע?

חרף זאת, התרגשתי. מאוד. הסרט לא חף מבעיות אך הוא מספק, לחובבי דיג’ימון, רגעים על גבול האורגזמה: קרבות אפיים ברחבי העיר; השתלטות אפוקליפטית של דיג’ימונים בכל העולם; אבולוציות-על-גבי אבולוציות; עוד קרבות אפיים, ואפילו רמזים לשיפּינג (אבל זה עניין חיובי רק עבור מי שבמחנה הנכון). אה, ותתכוננו לשמוע את שיר הנושא “Butter-Fly” (זבוב חמאה?) בערך 20 פעמים, ותמיד ברגעים שאתם מקווים שזה יקרה. הפעם אני בסדר עם זה.

עלילת הסרט ממשיכה מהנקודה בה עצר קודמו: טאיצ’י (כפי הנראה) מת ולאיש אין זמן להיות עצוב כי End of Evangelion מתרחש לנגד עיניהם. כמצופה, מי שלוקח את אור הזרקורים הוא יאמאטו אשר הסרטים הקודמים שכחו מהעובדה כי הוא הדמות השנייה בחשיבותה. יאמאטו הופך למנהיג בעל כורחו, כזה שלא מפחד לקחת החלטות פחות קונבנציונליות מאלה של חברו טאיצ’י זצ”ל.

סיום הסאגה מאפשר לבחון את דמותה של מייקו, הדיג’יגורלית החדשה בשכונה ומי שהעלילה נסובה סביב הפוקימון המוזר שהביאה. כעת משהסתיים הסיפור אני יכול בלב שלם לומר: עדיף היה בלעדיה. נוכחותה צורמת ואין סרט אחד בו עיקר תפקידה הוא לא לדאוג או לבכות. האופי של מייקו חסר תיבול, יכולותיה כדיג’יגורלית לא תורמות לקבוצה ומאז שהגיעה רק צרות ראו החברים שלנו. תחשבו על זה כך: כל דקה בה מופיעה מייקו היא עוד דקה בה לא לא מופיעה דמות מדור 02 (הקרבנות האמיתיים בסיפור). למה כרית הדמעות הזו כן, אבל דיוויס, יולי וכל שאר החבר’ה שאין לי מושג איך קוראים להם ביפנית – לא?

בדיעבד קשה לומר מה פרויקט הסרטים הזה ניסה לומר. כן, נחמד היה לראות את החבר’ה שלנו שוב, ובשלושת הסרטים הראשונים העסק עבד לא רע בכלל, כאשר הסרטים המוקדמים עסקו בפוסט-טראומה, החיים האמיתיים והשילוב בין הרצון לנהל שגרה והצורך להציל את העולם (א לה ספיידרמן 2). הרעיון עצמו נהדר; “דיג’ימון” לא עבור דור חדש של ילדים אלא עבור מי שהיו פעם ילדים. רק תחשבו על הפוטנציאל – גרסה בוגרת שרוצה לשאול שאלות פילוסופיות; האם יצורים שמורכבים מ-0 ו-1 הם באמת יצורים עם לב ונשמה, או טמגוצ’י ממש ממש מפותח? האם יש מקום לשלב אותם בחיים האמיתיים או שהם פריקים מסוכנים לאנושות? היכן נכנסים כללי האתיקה כשמבקשים מילדים להציל את העולם? ואולי, לשם שינוי, בִמקום ייצור דיגיטלי שמאיים על שני העולמות – להראות כיצד הממשלה מכניסה חיילים לעולם הדיגיטלי. הייתי שמח גם לדרמה חוצבת לב ובה טאייצ’י, כפציינט פסיכיאטרי בן 30 בשם, מדבר עם ייצור דמיוני בשם אגומון, בורח מהמוסד הסגור כדי למצוא את חברי ילדותו ולשכנע אותם שחייבים להציל שוב את העולם הדיגיטלי, אבל הם לא מבינים על מה הוא מדבר לכן הוא שולח את אגומון להילחם בהם כדי שיאמינו לו. אבל אגומון הוא סכין.

במקום זאת קיבלנו נדבך סטנדרטי למדי של “דיג’ימון” עם נגיעות אפלות (אפל לא שווה בוגר). אמנם התרגשתי מהסרט השישי, אבל זה כי הילד שבתוכי התרגש, לא המבוגר אשר ציפה למשהו חדש. אלה לא סרטים שארצה לראות שוב (אולי למעט הסרט השלישי הנהדר), והידיעה שיתכן וזה לא נגמר היא כרגע סימן מבשר רעות.


הטוב: סרט אפי.
הרע: אבל עדיין מטומטם.
והמכוער: ברצינות, מה זה אמור להיות?

ציון במדד OK – סביר פלוס

Digimon Adventure tri. 6: Bokura no Mirai | יפן, 2018 | 120 דקות / 5 פרקים (תלוי את מי שואלים) | Toei Animation | אקשן, הרפתקאות, קומדיה, פוקימון | נאטְסוּקי האנאה [הארוּאיִצ’י מ-“Ace of Diamond”], יוֹשימָאסָה הוֹסוֹיָה [הִיוּגה מ-“Kuroko’s Basketball”], סוּזוּקוֹ מימוֹרי [הימיקוֹ מ-“!Btooom”], מאטסוּמי טאמוּרה [ג’ונה מ-“Jormungand”], היטוֹמי יוֹשידָה [מוּקוֹ מ-“Itoshi no Muco”], ג’וּנְיָה איקְדָה [אָטָארוּ מ-“Majestic Prince”], ג’וֹּנְיָה אנוֹקי [שוֹטָארוֹ מ-“Sakurako-san no Ashimoto ni wa Shitai ga Umatteiru”], מָאוֹ איצ’ימיצ’י [סוּסֶרי מ-“Isuca”], מיהוֹ ארקאווה [נארוּקוֹ מ-“Magica Wars”], צ’יקה סאקאמוֹטוֹ [מיי מ-“My Neighbor Totoro”], מיוּמי יאמאגוּצ’י [אנבי מ-“Fullmetal Alchemist”], ג’וּנְקוֹ טאקגוּצ’י [נארוטו מ-“Naruto”] | במאי: קייטרו מוֹטוֹנאגָה | יוצר מקורי: אקיוֹשי הוֹנְגוֹ


לקריאה נוספת:
♦ Digimon Adventure tri. 1: Saikai [ביקורת על הסרט הראשון]
♦ Digimon Adventure tri. 2: Ketsui [ביקורת על הסרט השני]
♦ Digimon Adventure tri. 3: Kokuhaku [ביקורת על הסרט השלישי]
♦ Digimon Adventure tri. 4: Soushitsu [ביקורת על הסרט הרביעי]
♦ Digimon Adventure tri. 5: Kyousei [ביקורת על הסרט החמישי]

לקריאה נוספת
2 תגובות
  1. TsUNaMy WaVe אומר/ת

    מסכימה עם מה שכתבת. גם הילדה בתוכי התרגשת ואפילו הזילה דמעה אחת או שניים (גם בשביל מייקו, למרות שהיא בוכה מספיק בשביל עצמה). אבל בגדול, אין ספק שהסרטים מאכזבים.
    מה ששעשע אותי במיוחד היה שכמה מהדברים אליהם ציפית קרו בעונות אחרות של דיג’ימון חח.
    (צבא ניסה לשחוט דיג’ימונים בעולם שלהם בעונה 5, הממשלה היו סתם רעים לדיג’ימונים בעונה 3 וכו’)
    מרגיש קצת כאילו הכותבים הם מהילדים האלו שכתבו פאנפיקים על עונה 1 אבל ממש שנאו את דיג’ימון 2 שהם פשוט הרגו את כולם בתחילת הפאנפיק. אבל הם לפחות נתנו תירוץ כלשהו למה קרה להם. זה עדיף על כלום, לפחות מבחינתי.

    1. TURI אומר/ת

      אני חושב שחוסר ההתמקדות בדמויות של העונה ה2. היה במקרה והיה סרט עתידי, וכדי לא לקחת מהדמויות של העונה הראשונה זמן מסך אבל כן כל היחס שנתנו להן היה מאכזב.

      בנוגע למה שציינת בבקשה אל תקראי למה שהתרחש בעונה 5. משהו שנגע בנושאים המדוברים כי חלק גדול מהדברים המדוברים (למרות שהרעיון מעניין).

      בנוגע לסרטים עצמם הם לא נגעו מספיק בדברים אפשריים והכניסו יותר מדי סמני שאלה בלי לענות עליהם בנוסף הם לא פיתחו מספיק את הדמויות החדשות, ולא נתנו מספיק זמן מסך לחלק מהדמויות הישנות. אני לא יודע עם זה מפאת מחסור בזמן (צריך לציין שבעונה היו 26. פרקים לעומת עונה רגילה של Digimon שיש בה בסביבות ה52-47. פרקים) או מפאת רצון להעביר את התשובות לפרויקטים עתידים אבל עצם העובדה, שהם נגעו בנושאים מסוימים ולא נתנו להם מענה פוגעת בסרטים.

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם