Digimon Adventure tri. 1: Saikai

די-ג’י-מון מפלצות דיגיטליות הם ה-א-לו-פים כן.

איזו נוסטלגיה.
אני יודע, סדרות דיג’ימון המשיכו לצאת ללא הרף בעשור וחצי האחרונים, אך רובן ככולן כוונו לילדים. אוּלם הילדים שגדלו עם הסדרה הראשונה, וללא ספק הטובה ביותר (אני משער), אותם ילדים הפכו מאז לנערים – ומנערים לאנשים בוגרים. ובזה שונה ‘Tri’ מסדרות דיג’ימון האחרות: היא לא מכוונת לילדים, או לדור חדש של מעריצים, אלא עבור אותם הצעירים שבשעות אחר-הצהריים בשנות ה-90 / תחילת ה-2000 התיישבו מול מסכי פוקס קידס והערוץ הראשון וצפו בהתלהבות באחת מסדרות הקוֹדוֹמוֹ הטובות שנוצרו.


מספר שנים חלפו מאז אירועי הסדרה הראשונה, ובמקום להתמודד מוּל איום על גורל העולם, טאיצ’י (טאי?), מנהיג הדיג’י-גורלים, רק רוצה שחבריו יבואו למשחק הכדורגל בו הוא משתתף. אלא שחבריו עסוקים: יאמאטו (מאט?) מנגן בלהקה ואחיו טאקרוּ (T.K?) שם כדי לתמוך בו, אחותו של טאיצ’י, היקארי (קארי?) באיזה אירוע, מימי בחו”ל, קוֹשירוֹ (איזי?) עם הוריו במסעדה וג’ו לומד למבחני הכניסה לאוניברסיטה. רק סוֹרה משתדלת לתזז בין המשחק של טאיצ’י והמופע של יאמאטו.

כל זה אינו משנה כאשר דיג’ימון מסתורי מופיע בעיר וזורע הרס. לפתע החבורה מוצאת זמן להתפנות מעיסוקיה על מנת להציל את העולם. הדיג’ימונים שלהם משוּגרים מן העולם הדיגיטלי ונלחמים בדיג’ימון הלא-נחמד, אך הכאוס אינו חדל; דיג’ימונים סוררים רבים עתידים להופיע, ועל טאיצ’י וחבריו להציל את העולם בשנית.

על דבר אחד מרכזי אני שמח: הגיבורים של Digimon Adventure 02 לא פה (חוץ מטאקרו והיקארי, מן הסתם). עונת 02, מבחינתי, לא הגיעה לממדי העומק של העונה הראשונה (“כיצד זה הוגן שעלי לחיות בייסורים? מדוע אתם זוכים לצחוק בעוד שאני נדחק לבכי?! מדוע אתם נהנים מכל הטוב שיש לחיים להציע, ואני מקבל את השאריות?!”. נסו למצוא סדרת ילדים נוספת עם משפטים כאלה).

על ‘Tri’, בתור ההמשך שהוא, מוטלת משימה לא פשוטה: להצעיד אותנו במשעול נוסטלגי, אך גם להראות צדדים חדשים ובוגרים יותר.

הסרט הראשון אינו מתנער משורשיו. נהפכו; הדמויות זורקות אזכורים לאירועי מהסדרה כאילו צפינו בה לפני יומיים-שלושה. זה לא ששכחתי מה קרה במקור (בוא נראה: טיול שנתי. רעידה. עולם דיגיטלי. מפלצות דיגיטליות. קרב. מסע רגלי. דיג’יגדל. מסע רגלי. דיג’יגדל מסובך יותר. מסע רגלי. מישהו מקבל סטירה. יאמאטו עוזב. יאמאטו חוזר. חזרה לעולם שלנו. קארי. חזרה לעולם הדיגיטלי. קרב. מסע רגלי. שני דיג’יגדלים משתלבים. קרב על גורל העולם. פיקניק. פרידה), אך היה נחמד לוּ הסרט החדש היה עוצר לדקה כדי לרענן את הזיכרון.

מי שחשש כי הסרט הראשון, מתוך שישה, לא יניב התרחשויות מעניינות – ישמח לגלות כי המצב אינו כזה. בפרק זמן של 80 דקות מתרחשים לא מעט דברים: מפגשים בין דמויות שלא התראו זמן רב, קרבות גדולים, גיבורים חדשים שנכנסים לתמונה, דיונים אסטרטגיים וגם קצת Slice of Life. כי חייבים. על אף שהם לא מתראים באותה תדירות, הגיבורים עדיין חברים טובים וחייכנים, וניכר עליהם שהם גדלו: טאקרו יוצא לדייטים ולאחד מהם יש חברה חדשה.

הסרט מנסה את מזלו בפסיכולוגיה, והקורבן הוא טאיצ’י; במהלך הקרב הראשון הוא חוטף טראומה (השד יודע למה. הוא כבר ראה דברים גרועים בהרבה), מה שמשפיע על מצב רוחו בקרבות הבאים. הוא כבר לא הטיפוס שרץ להציל אנשים חפים מפשע, אלא הוא יעמוד בצד ויתלבט אם הסיכון שווה את זה. שינוי אישיות זו לעתים תמוּרה מבורכת – אין כמו גיבור שונן עם קוצים נפשיים – אך ה-180 באישיותו של טאיצ’י קיצוני ומהיר, ובאותה קלות מרגיזה הוא גם ניפטר מהחסם הפסיכולוגי.

דיג’ימון עברה דיג’יגדל מסדרת קודומו לשונן, ועל כן אני מבין את הצורך בשינוי אסתטי. קיבלתי במהלך הצפייה תחושת דה ז’ה וו מהסרט הקצר Cencoroll, ולכן לא הופתעתי לגלות שעל עיצוב הדמויות החדש אמוּן אטסוּיָה אוּקי – במאי Cencoroll. רציתי להעז ולומר ש-Tri הוא הכי טוב שסדרת דיג’ימון אי פעם נראתה, אך שני הסרטים של מאמורו הוסודה (האחד 1999 והשני מ-2000) עדיין לוקחים אותו בסיבוב.

מלאכת הדיבוב איכותית לא פחות מהאנימציה: את הדמויות של בני-האדם מדבבים חבר’ה חדשים ומוכשרים, חלקם צפו בדיג’ימון כילדים. את קולות הדיג’ימונים מדבבים אנשי המקצוע הוותיקים והמוּכרים (אם כי לא לאוזן הישראלית), כולל ג’ונקו טאקגוּצ’י – הלא היא אוזומאקי נארוטו – ששבה לאחד מתפקידיה הראשונים בתור גוֹמָאמוֹן.

הופתעתי לטובה מפס-הקול החדש שהוא אחד המוצלחים ששמעתי לאחרונה. שיר הנושא הישן, Butter-Fly, חוזר בגרסה מעודכנת והוא קליט כמו שזכרתי, אוּלם הייתי שמח יותר אם לא היו משמיעים אותו בכל סצנה שלישית. 


לאיזה כיוון יפנו הסרטים הבאים? שאלה יפה. אני מייחל לביקור בעולם הדיגיטלי, כי אין מה לעשות: הוא חלק מהנוסטלגיה. בינתיים נראה כי Toei יודעים מה הם עושים, אני רק מקווה שכל ניסיון נוסף לתת לגיבורים עומק לא ינחל כישלון כמו במקרה של טאיצ’י. זה בסדר, דיג’ימון, אם תישארי סתם סדרה מגניבה.


הטוב: פאקינג דיג’ימון בגרסה בוגרת ואיכותית יותר!
הרע: פסיכולוגיה בשקל תשעים.
והמכוער: “גרורומון מתכתי”, “גריימון מלחמתי”. איך, איך לא יצאנו להפגין?

ציון במדד OK – סביר פלוס דיג’יגְדל

[Digimon Adventure tri. 1: Saikai [Reunion | יפן, 2015 | 80 דקות / 4 פרקים (תלוי איך מסתכלים על זה) | Toei Animation | אקשן, הרפתקאות, קומדיה, אלופים | נאטְסוּקי האנאה [הארוּאיִצ’י מ-“Ace of Diamond”], יוֹשימָאסָה הוֹסוֹיָה [הִיוּגה מ-“Kuroko’s Basketball”], סוּזוּקוֹ מימוֹרי [הימיקוֹ מ-“!Btooom”], מאטסוּמי טאמוּרה [ג’ונה מ-“Jormungand”], היטוֹמי יוֹשידָה [מוּקוֹ מ-“Itoshi no Muco”], ג’וּנְיָה איקְדָה [אָטָארוּ מ-“Majestic Prince”], ג’וֹּנְיָה אנוֹקי [שוֹטָארוֹ מ-“Sakurako-san no Ashimoto ni wa Shitai ga Umatteiru”], מָאוֹ איצ’ימיצ’י [סוּסֶרי מ-“Isuca”], מיהוֹ ארקאווה [נארוּקוֹ מ-“Magica Wars”], צ’יקה סאקאמוֹטוֹ [מיי מ-“My Neighbor Totoro”], מיוּמי יאמאגוּצ’י [אנבי מ-“Fullmetal Alchemist”], ג’וּנְקוֹ טאקגוּצ’י [נארוטו מ-“Naruto”] | במאי: קייטרו מוֹטוֹנאגָה | יוצר מקורי: אקיוֹשי הוֹנְגוֹ 

לקריאה נוספת

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם