Diamond no Ace / Diamond no Ace: Second Season

אפתח בווידוי: גם אחרי שצפיתי בכל פרקי Diamond no Ace – עדיין אין לי מושג מה החוקים של בייסבול.
אם הבנתי נכון, יש שתי קבוצות ובכל אחת מהן יש מישהו שזורק כדור והוא ממש חשוב, אחרים מנסים לחבוט בכדור שהוא מגיש, ומדי פעם מישהו צועק שהחמאה בחוץ (“Butter Out”). ויש מלא אנשים במגרש שפשוט מחכים שהכדור בטעות יגיע אליהם כדי שגם הם יוכלו לזרוק אותו. אם זה אכן המשחק, אז לא נעים לי להודות אבל הוא מעניין כמו גיהוץ תחתונים. 

בעולם האמיתי בייסבול מרָגש הרבה אנשים שהם לא אני, והיפנים בראשם. זו הסיבה ש-Diamond no Ace היא לא סדרת פנטזיה כמו “Hajime no Ippo” או “Kuroko’s Basketball“, כיון שבספורט הזה הם טובים גם במציאוּת. איג’וּן סאוומוּרה הוא אחד כזה, צעיר טיפש מהפרברים שיודע לזרוק כדור. אף אחד לא ציפה למשהו כזה, אך סאוומורה מקבל הזמנה להצטרף לקבוצת הבייסבול של סיידו, בית ספר יוקרתי בטוקיו, שם הוא צפוי לפרוח כשחקן.

רק שזה לא ממש קורה.
בטוקיו מגלה סאוומורה כי למרות שהוא מככב בכל פתיח של האנימה, הוא לא באמת הגיבור שלה. יש לו כישרון טבעי ומדי פעם המאמן מרשה לו לשחק, אך הגיבור האמיתי הוא מיוּקי קאזוּיה. תפקידו בקבוצה הוא להיות זה שתופס את הכדור של המגיש. בפועל מקבל מיוקי את זמן המסך הרב ביותר, והמחשבות הפנימיות שלו נשמעות יותר משל אחרים (יותר מכך, בקושי תשמעו את מחשבותיו של סאוומורה. אני יודע שהוא טיפש, אבל גם לטיפשים יש מחשבות). אך הסיבה שמיוקי כל-כך חשוב היא קרדינלית: הוא למעשה השחקן האקטיבי ביותר – האחד שמניע את העלילה, הוגה את הרעיונות, מדרבן את עמיתיו, נתקל בקשיים וחוצה משוכות. ואין לי בעיה עם זה, הוא דמות נהדרת. העובדה שהוא לא מושלם ונוקט בצעדים קיצוניים הופכת אותו לגיבור קלסי.

כיוון שמיוקי הוא זה שתופס כדורים — לא תפקיד כזה חשוב — יש לסאוומורה את האפשרות להפוך ל-Ace: זה שזורק כדורים הכי טוב ונחשב לשחקן המפתח. אך גם פה לא נותנת לו הסדרה נחת. פורויה, תלמיד שהגיע מהוקאידו שבצפון, מתחרה עם סאוומורה על תפקיד ה-Ace. הבעיה היא שמהרגע הראשון בו פוגשים את פורויה, אין לסאוומורה סיכוי. אם לסאוומורה יש כישרון לא רע בזריקת כדורים, מה שיש לפורויה נחשב לדוקטורט. כדור שעוזב את היד שלו עשוי להפוך לנשק לא קונבנציונלי. על כל צעד שסאוומורה עושה כדי להתקרב לרמה של המטורף הזה, פורויה מתקדם עוד שניים.

לכן לא רק שסאוומורה לא גיבור הסדרה, הוא אפילו לא השחקן הכי חשוב בה. הסטטוס קוו הזה נשאר קבוע לאורך 126 פרקי הסדרה. אבל אני מוכן להניח את הבדיחה על מי הגיבור בצד, כיוון שהוא כן הדמות הראשית. שני הרגעים האינטנסיביים ביותר באנימה הם בכיכובו. אך על אף זאת, Diamond no Ace אכזרית לכל אורכה כלפי מי שאת סיפורו באנו לראות. סדרות ספורט אחרות מתחילות כשהגיבור בתחתית, וחלק מהכיף הוא לראות אותו מתאמן ומצליח. אלא שבייסבול הוא משחק איטי עם הרבה שחקנים, ולתת לסאוומורה להצליח right off the bat (חה חה, הבנתם?) לא ייחשב כמהלך הוגן במיוחד. זוכרים שבייסבול הוא באמת ביג דיל ביפן ומה שקורה בסדרה נאמן למציאות? אז זו המציאות.

הייתי שמח לראות את סאוומורה מקבל יותר אהבה, אוּלם האנימה מכסה רק את שנת הלימודים הראשונה שלו. דברים גדולים ודאי מתוכננים לשנת הלימודים השלישית (שרחוקה גם במנגה), אבל עד שזה יקרה צריך לגשת אל Diamond no Ace בידיעה ברורה שהדגש בה הוא קבוצתי. וכספורט, לא תמצאו אנימה עם דם נמרץ יותר. אין בה פרקי אתנחתא באיזה טיול שנתי, אין דרמה שלא קשורה ישירות לקבוצה, ואין דמות שמתייחסת לבייסבול כאל משהו שהוא פחות מדת. עד מהרה חליתי גם אני במגפה. לא יצא לי לצאת ולשחק בייסבול בעצמי (כי להסתובב בארץ עם מחבט יזכה אותי בלילה במעצר), אך התשוקה של סיידוֹ לזריקת כדורים היא מדבקת.

זמן מסך רב מתבזבז על שיחות מוטיבציה וטפיחות על השכם. עמוק אל תוך הסדרה, הרבה אחרי שמבינים כי הם אוהבים בייסבול, עדיין מתעקשים להזכיר לנו עד כמה הדבר הזה חשוב להם. ובכל פעם מחדש מצאתי את עצמי נרגש מהנאומים חוצבי הלב על אחווה וכוח רצון. זו אולי לא סדרת הספורט הטובה ביותר, אבל זו ללא ספק הסדרה שאוהבת את הספורט שלה יותר מכולן.

לצערי לוקח לה זמן להתניע, אבל המשחקים, בעיקר המאוחרים יותר, ממכרים. משחק בייסבול יכול להימשך במציאות כ-3 שעות. Diamond no Ace נאמנה לעולם האמיתי גם בעניין הזה: המשחקים אולי לא מגיעים ל-3 שעות, אבל החשובים שבהם מתקרבים לכך. וזה בסדר כי זו מהותהּ. אפילו שהטורנירים ארוכים, הם לא מייגעים; העריכה קצבית, המוזיקה הנהדרת תשאיר אתכם ערניים, וגם כשלא היה לי מושג מה מתרחש במשחק (בערך חצי מהזמן), עדיין הבנתי מתי עלי לשמוח ומתי לדאוג.

דמויות רבות יש ב-Diamond no Ace, עוד לפני שמחשיבים את שחקני הקבוצות היריבות. אפילו בפרק 80 אתם צפויים לתהות “השחקן הזה תמיד היה פה?”. רוב כזה של דמויות לא מאפשר פיתוח מעמיק במיוחד של רובן, והן נשארות עם תפקיד חד-אופי. יש למשל מישהו, יועץ המאמן נראה לי (הוא פשוט תמיד לידו), שסך כל תפקידו הוא לדאוג יותר מכולם כאשר קורה משהו רע, או להדגיש באופן מוגזם מהלכים בעלי סיכון עליהם מחליט הבוס (“אתה מעלה למגרש את הבחור הזהההההה??????? א——ב——ל ממוווווצעעעעע החבטווווות שלווווו נמוווווווווווך!!!!!!!!!!!”).


על אף הקלישאות, הצ’יזיות, הקמפ, דמויות המשנה המשעממות וסטירות הלחי (המטפוריות) שמקבל סאוומורה – Diamond no Ace זו אחת מסדרות הספורט הטובות שראיתי. היא תוצר של אהבה רבה לתחום, יש בה לא מעט הומור מתובל ברגש, המשחקים מרתקים ויש לה הרבה להציע גם עבור מי שלא אוהב את המשחק (כלומר כולנו). היא ליוותה אותי בשנתיים וחצי האחרונות, וימי שני בלי פרק חדש כבר לא יהיו זהים. אל תצָפו לעונה שלישית בעתיד הנראה לעין – האנימה הסתיימה כי היא הדביקה את הפער עם המנגה (אני ממליץ בחום לצופי האנימה לעבור לקרוא אותה. הפרקים שממשיכים מהנקודה בה עצרה ההפקה נקראים “Act II” והם למעשה מנגה חדשה). קחו בחשבון שזו אנימה ממכרת, וכמעט כל פרק נגמר בקליף האנגר אז קשה יהיה לעצור מהרגע שתתחילו. אך כשתסיימו, אל תשכחו להודות לי.

(ועל הדרך תסבירו לי את החוקים)


הטוב: נעשתה באהבה רבה לבייסבול; טורנירים מותחים; תדביק אתכם בגאווה ספורטיבית.
הרע: צ’יזית; הרבה דמויות משנה חד-ממדיות; אתם עדיין תחשבו שבייסבול זה משעמם.
והמכוער: מי שכתב את המנגה שונא את גיבור הסדרה.

ציון במדד OK – סביר פלוס פלוס

[Diamond no Ace [Ace of Diamond | יפן, 2013-2016 | 126 פרקים (75 לחלק הראשון, 51 לשני) | סטודיו Madhouse ו-Production I.G | ספורט, דרמה, יוש! יוש! יוש! | ריוֹטה אוֹסָאקַה [איסוֹגאי מ-“Assassination Classroom”], טאשירוֹ סאקוראי [שוֹגוֹ מאקישימה מ-“Psycho-Pass”], נוֹבּוּנאגה שימאזאקי [מלאך המוות מ-“Assassination Classroom”], נָאטְסוּקי האָנאְה [טָאקוּמי אלְדיני מ-“Shokugeki no Sōma”] | במאי: מיטסוּיוּקי מאסוּהָארַה | יוצר מקורי: יוּג’י טְראג’ימָה

לקריאה נוספת

השאר/י תגובה

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם